צו בענין שברי כלי חרס נבלעים במקומן

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר (ו כא)

הגמ' בזבחים צה. מסתפקת איך הדין בבישול בלא בלוע, דהיינו כלי חרס שנתבשלו בו קדשים בלא שנבלע טעם בדופני הכלי, כגון תנור שצלה קדשים באויר שלו בלא נגיעה, האם טעון שבירה או לא. והעיר בפליתי סי' ק"ג סק"ו, הרי אפשר לברר ספק זה, דהנה ביומא כא. איתא "תני רב שמעיה בקלנבו, שברי כלי חרס נבלעים במקומן" על ידי נס, וא"כ נשבור כלי חרס שנתבשלו בו קדשים בלא בליעות, ונראה אם יבלע במקומו או לאו, ואם יבלע בודאי הדין הוא שטעון שבירה, דלא עביד קוב"ה ניסא בכדי, ע"כ.

ויש ליישב דהנה בגמ' שם מבואר דטעם הנס הוא בכדי שלא יהיו אשפתות של שברי כלי חרס בעזרה, ששבירתן טעונה מקום קדוש, והקשו בתוס' ישנים ביומא שם למה הוצרכו לנס זה, הרי נהי דהשבירה עצמה צריכה להיות במקום קדוש, מ"מ יכולים להוציא את השברים אחר שבירתן. ובפירוש רבינו אליקים שם כתב, דכיון שבלוע בתוכו נותר של קדשי קדשים הוי בזיון להוציאו מחוץ לעזרה.

ולפי"ז נראה דאפילו לפי הצד בגמ' שבישול בלא בלוע טעון שבירה, מ"מ לא יבלעו שברי הכלי במקומן, מפני שאפשר להוציא את השברים, דהרי לא שייך כאן בזיון בהוצאתו לחוץ, שהרי אין טעם קדשים בלוע בתוכו, וכיון שאפשר להוציאו אינו נבלע במקומו. וא"כ אי אפשר לברר הספק, דבין כך ובין כך לא יבלע.
​

◆ ◆ ◆​

והנה רש"י ביומא שם פירש על הברייתא דרב שמעיה בקלנבו דשברי כלי חרס נבלעים במקומן, "שבישלו בהם קדשי קדשים". וצ"ב למה פירש רש"י דוקא בקדשי קדשים, הא אליבא דרבנן בזבחים פי"א מ"ז אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה, וה"ה לשבירת כלי חרס שמבואר ברש"י זבחים צג: ד"ה זה חומר שנוהגת גם בקדשים קלים, עישה"ט.

והנה בתפארת ישראל זבחים פי"א מ"ו בועז אות א' כתב שמריקה ושטיפה של כלים שנתבשלו בהם קדשים קלים צריכים להיות בעזרה דוקא ולא בכל ירושלים, כיון דכתיב במריקה ושטיפה "במקום קדוש", וכ"כ החזון איש קמא סי' ל"ז ס"ק י"א ובסוף ס"ק י"ב על מריקה ושטיפה ושבירת כ"ח בקדשים קלים שטעונים עזרה. אמנם בקרן אורה זבחים צד: מסתפק בזה, וכתב דלכאורה נראה דא"צ להביאן במקום קדוש כיון דאכילתן חוץ למקום קדוש, והביא שבתוספתא (קרבנות פ"י ה"ו) איתא במקום אכילתן מריקתן ושטיפתן, (והחזו"א שם כ' להגיה בד' התוספתא).

ולפי"ד הקר"א ניחא, דרש"י סובר ששבירת כ"ח שנתבשלו בהם קדשים קלים היא בכל ירושלים, וממילא כל הנס ששברי כלי חרס נבלעים במקומם הוא רק בקדשי קדשים ששבירתן בעזרה, ואם לא היו נבלעים היו אשפתות בעזרה. אך לדברי התפא"י והחזו"א עדיין קשה.

אמנם לפי דברי רבינו אליקים יש ליישב, דבאמת דין שבירת כלי חרס גם בקדשים קלים היא בעזרה, אבל הדין שאסור להוציא אח"כ את השברים הוא רק בקדשי קדשים שהעזרה היא מחיצתן, דבקדשים קלים ל"ש בזיון להוציא אותם מהעזרה, דהלא גם כשהם כשרים נאכלים בכל ירושלים, וכיון שאפשר להוציאן לא היה בהם הנס, ולכן פירש רש"י הברייתא דנבלעים במקומן דוקא בקדשי קדשים, דבקדשים קלים אפילו אם שבירתן של קדשים קלים בעזרה, מ"מ מוציאים אותם ואינן נבלעים, וכנ"ל.​