מאמר תורני בדין המשהה חמץ ע"מ לבערו

בדין המשהה חמץ ע"מ לבערו וישוב בסתירת ד' התוס'​

פסחים ו: אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מאי טעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל ע"כ.

ובטעם ד' רבא פליגי רש"י ותוס', רש"י שם ד"ה ודעתו עליה - חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו: העולה מד' רש"י דאין עובר על מציאת חמץ כל שדעתו לשורפו אלא היכן שדעתו עליה וחס עליה מלשורפה.

מאידך שי' תוס' שם ד"ה ודעתיה עילוייה – וז"ל פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין: הרי מד' תוס' מבואר דכל שמצא חמץ אף שאין דעתו עליה ולא חס מלשורפה עובר בשעת מציאת החמץ ולכך צריך לבטל קודם הפסח בכדי שלא יעבור איסור על חמץ שנשתייר בבדיקתו כשימצאנו בזמן האיסור.

ואם כך פני הדברים קו' עצומה נופלת בשי' תוס' עפ"ד לעיל כט: (ד"ה רב אשי) בשם ר"י דכל המשהה חמץ בפסח ע"מ לבערו אינו עובר בלאוי ב"י עיי"ש. ועיי"ע מש"כ תוס' לקמן דף צה. ד"ה בפרטיה. וצע"ג א"כ מ"ט לשי' תוס' דידן הצריכו חז"ל שיבטל קודם פסח מחשש שימצא חמץ שנשתייר בבדיקתו, דהא כל שדעתו לשרפו בפסח כלל אינו עובר בלאו ב"י וב"י וכבר עמדו בזה גדולי האחרונים השאגת אריה סי' פ' הקרבן נתנאל והמקור חיים סי' תלא עיי"ש.

ובשאגת אריה שם כתב ליישב וז"ל י"ל לדעת ר"י דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה בז' של פסח שהוא יו"ט, ולפ"ד התוס' אי אפשר לו לבערה אפילו לא ביטל וכמ"ש ז"ל בפ"ק דכתובות (ז, א ד"ה מתוך) וכיון דעל כרחך ישהה את החמץ עד הלילה, ממילא נתבטל העשה דתשביתו וא"א לו לקיימה עוד כיון שכבר עברו ימי הפסח, ונמצא עובר על גלוסקא יפה שימצא, לפיכך אמרו הבודק צריך שיבטל: וכדבריו כתב הצל"ח שם ליישב עיי"ש.

וד' השאג"א והצל"ח צ"ע מכמה פנים חדא מש"כ להוכיח מד' תוס' כתובות ז. (ד"ה מתוך) דכל שמצא ביו"ט אינו יכול לבערו בשריפה. יל"ע דהתם הטעם דכופה כלי ולא מטלטלו לבערו משום מוקצה מחמת שיכול לבערו אחר יו"ט וממילא לא עובר השתא אולם בשביעי של פסח שאם ישהה לא יועיל מה שמבערו אחר הפסח לעקור לאוי ב"י וב"י א"כ ודאי הדין דשרי לשורפו.

ועיין במג"א (סי' תמו סק"ב סוד"ה ובשל"ה) מבואר מדבריו דביו"ט אינו מטלטלו לבערו משום מוקצה משום דישרפנו אח"כ ומשמע דכל שלא שייך לשרפו אח"ז כגון בז' של פסח שרי לטלטלו ולבערו וצ"ע.

ועוד צ"ב מלשון הגמ' "דילמא משכחת ליה לבתר איסוריה" היה לה לנקוט דילמא משכחת בשביעי של פסח ומדנקט דילמא משכחת לה לבתר איסור משמע דחשש זה שייך בכל ימי הפסח ולאו דוקא בז' של פסח וצ"ע.

ובס' מקור חיים סי' תלא אות ה' כתב ליישב ד' התוס' דכל דבריהם דהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר היינו שמתעסק בביעורו וכגון שמחזר אחר עצים שאינו עובר על זמן זה אולם כ"ז שאין מתעסק לבערו מודי תוס' דעובר על לאוי ב"י וב"י עיי"ש. וכ"כ החזו"א סי' קי"ח סק"ז וסי' קכ"ד עיי"ש.

ודבריהם אינם כד' האחרונים השאג"א והצל"ח הנ"ל. וכן מד' המג"א הנ"ל מבואר להדיא דס"ל דכל שבדעתו לבערו אינו עובר אף שלא התחיל להתעסק בביעורו עיי"ש.

אמנם לכאורה ד' נסתרים להדיא מד' תוס' הנז' דפירשו הטעם דהמשהה חמץ ע"ד לבערו אינו עובר באותה שהייה "משום דלא יראה ניתק לעשה" עיי"ש. הרי סיבת הפטור משום דכל שמבערו לבסוף מנתק הלאו דב"י וא"כ אין נפק"מ אם התחיל להתעסק בביעורו או לו וצ"ע.

ברם לאחר חיפוש מצאתי בתוס' רבינו פרץ שם כתב טעם אחר לפטור משהה חמצו וז"ל וי״ל כיון דמחזר עליו לבערו הרי הוא כמבוער, ומ״ה אינו עובר עליו עיי"ש. הרי ד' המקו"ח שורשם בד' רבינו פרץ אולם בד' תוס' דידן ותוס' שאנ"ץ מבואר טעם הפטור משום דהוי לאו הניתק לעשה והמקו"ח בעיקר ד' שם מתבסס ע"ד תוס' דידן וא"כ עדין צ"ע.

ובקרבן נתנאל אות ט' ס"ק ד' כתב בד' התוס' לבאר "דחיישינן שמא יתעצל בהבערה" עיי"ש. ודבריו צ"ע וכי ברשיעי עסקינן שיתעצל מלבער, דא"כ בודאי דלא ישמע לתקנת חז"ל שאמרו הבודק צריך שיבטל.

ועוד כיון דיכול לבערו בכל ז' הימים א"כ לא נחוש לזה שיתעצל לבערו במשך כל ימי החג ואי ס"ל כד' המקו"ח דצריך מיד לבער ולכך שייך שיתעצל כבר הוכחנו מד' תוס' דלא ס"ל הכי.

ונראה לענ"ד ליישב בזה ישוב חדש בכ"ז ובתחילה נקדים מה שמצינו סתירה בד' תוס' בדין חמץ שאינו ידוע אם כלול בלאויי ב"י וב"י, הנה לקמן כא. נשנה דין במתני' "כל זמן שמותר לאדם לאכול מותר להאכיל בהמה חיה ועופות ואין חוששים לאיסור חמץ שמא ישתייר ע"י אכילתם" ובגמ' שם עביד צריכותא מה דנקט התנא בהמה חיה ועוף ואומרת הגמ' דאי אשמעינן חיה דמותר להאכילה הו"א משום שמצניעה החמץ ולכך אין חוששים שיעבור על ב"י וב"י.

ובתוס' שם כתבו לבאר דכל שמצניעה אין עובר משום ב"י וב"י כיון שאין ידוע היכן החמץ נמצא וז"ל ואי אשמעינן חיה משום דמצנעת לה - ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא עיי"ש.

הרי מד' תוס' מבואר דכל חמץ שאינו ידוע היכן הוא אינו עובר בלאו ב"י וב"י, ולפ"ז מוכרח שאין חיוב בדיקה מה"ת, דהא ממ"נ חמץ שרואה מבערו וחמץ שאינו יודע ממנו כלל אי"צ לחזר ולבדוק אחריו.

וכך נקט הפרי מגדים במשב"ז סי' תלה סק"א בדעת תוס' שאין ב"י וב"י בחמץ לא ידוע "דאי אפי' חדר שתשמישו כל השנה כיון שא"י היכן הוא מ"ה אין עובר כל שלא הטמין בידים". וכ"כ המקור חיים בפתי' לסי' תל"א עיי"ש. ברם המהרש"ל שם והפנ"י כתבו לפרש תוס' באופן אחר ואכמ"ל.

ולכאורה ד' תוס' הנז' לכאורה נסתרים מד' תוס' במק"א. דהנה עלה בידי למצוא תרי מקומות בד' התוס' העולה מד' דעובר משום ב"י וב"י אף בחמץ שאינו ידוע וחייב בדיקה מה"ת.

הראשונה בסוגיא לקמן ט: איתא תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל ובתחילה תולה הגמ' ספק זה בספק הידוע של תשע חנויות כשרות ואחת טרף עיי"ש ורש"י העמיד ספק הגמ' לענין בדיקה אחר ששקל עכבר אחד מהציבורין אם מחויב בבדיקה.

ובתוס' שם ד"ה היינו העיר ר"י ע"ד רש"י וז"ל מה שפירש הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לר"י דהיכי מייתי ראיה מתשע חנויות דהוי ספיקא דאוריית' ואזלינן לחומרא והכא ספיקא דרבנן הוא כדאמרינן בסמוך מיהו י"ל דאיירי כגון שלא ביטל ועוד קשה דגבי תשע חנויות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק דהא בבדוק מיירי דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה עיי"ש. הרי מבואר מד' ר"י דכל שלא ביטל חיוב בדיקה ה"ה מה"ת ואף ששם אין ידוע היכן נמצא החמץ.

וכן מד' תוס' י. (ד"ה על ובדק) מבואר דכל שלא ביטל הוי בספק איסור דאו' ב"י אף שמיירי בחמץ שאינו ידוע ועיין שם מהרש"א ודוק' כי קצרתי.

ואח"ז מצאתי בפר"ח סי' תל"א בסו"ד אחר שמעיר כמה וכמה קו' ע"ד תוס' כא. דחמץ שאינו ידוע אינו עובר, מעיר מד' תוס' ט: שהעירנו ועוד מד' תוס' ט. ד"ה כדי שתהא ושם מבואר בשם ר"י דבדיקה מה"ת ולכך אף חמץ שאינו ידוע חל עליו חובת השבתה ובדיקה עיי"ש. [ולא ציין לד' תוס' י. ויל"ד].

ונראה לענ"ד ליישב סתירה הנז' ובכך יהיה הישוב עולה אף לקו' קמייתא שהערנו בריש דברינו, דלעולם שי' ר"י דבדיקה חיובה ה"ה מה"ת וכמבואר בדבריו לקמן ט. וע"ב.

וד' תוס' לקמן כא. אינה כשי' ר"י וסליק סתי' בד' התוס' (ועיין מש"כ בס' יד מלאכי כל' תוס' או"כ'), ולפ"ז מתורצת קו' השאג"א הנז' מ"ט לשי' ר"י עובר על לאו ב"י במוצא חמץ בפסח [כמבו' מד' תוס' בפי' הגמ' ו:] כיון שדעתו לשורפה ולדברינו י"ל דלעולם ר"י נטה מפי' תוס' שם ומפרש הסוג' בדף ו: כד' רש"י דכיון דבדק והוי מה"ת כל זמן שלא רצה לזכות לא עובר אלא"כ דעתו עליה וחס מלשורפה. ותוס' שם דפליגי וס"ל דבשעת המציאה עובר אף שאין חס מלשורפה אי"ז שי' ר"י אלא שי' תוס' כא. הסוברים דכל חמץ שאינו ידוע אינו עובר והיינו דבדיקה אינה מה"ת.

ולכן ס"ל דאף אם אין דעתו עליה להדיא אלא כל שלא ביטל הרי עובר על החמץ דבדיקה שעשה קודם פסח אינה מועילה להפקיע איסור חמץ לאותו חמץ שנשתייר ודוקא לשי' דס"ל דבדיקה מה"ת א"כ אף שמצא השתא כיון שבדק הרי ליכא ב"י מחמת הבדיקה וכמש"כ הראשונים דהבדיקה מפקיעה איסור ב"י אף מחמץ שנשתייר (עיין ר"ן ריש פרקין ורבינו דוד) ולכך לא עבר על ב"י כ"ז שלא גילה בדעתו שחשובה בעיניו ודוק.