וביאור הדבר נראה באופן פשוט [וכבר שמעתי כן מכמה רבנים] דהוא סברא בתקנה דרבנן [ולכאו' הוא רק אי נימא דטעני' הוא דרבנן, דאי נימא דהוא דאו' צ"ע אם אפש"ל כן] דכן הוא גדרה דכל מה שהאב למעשה היה יכול לומר וליפטר או להביא ראיה טעני' להו ליתמי כן כיון דלא ידעי להביא ראיה מה יעשו [ועי' בלשון התורי"ד הנ"ל לעיל בסמוך] וע"כ תיקנו בכל כה"ג א"א להוציא מידם, [ובאופ"א י"ל בדומה דהגדר הוא דאל תוציאו מספק בלא ראיה גמורה דכיון דכשהבע"ד לפנינו יכול לדחותו ברגע א' בדיבורא בעלמא [ולהתורי"ד הנ"ל אפי' ע"י עדים], כשאין הבע"ד לפנינו סברא הוא לומר דאל תוציאו בלא ראיה גמורה דמשום דאינו לפנינו נוציא מהיתומים, וכנוסח זה שמעתי ממו"ר הגר"א בוים שליט"א].