מאמר תורני בגדר מיגו ובטעם מיגו להוציא (5 צופים)

ביסוד הדין דל"א מיגו להוציא, ועיקר מעלת המיגו אי מטעם כח הטענה או מטעם נאמנות

במתני' ב"מ [ב' א'] אמרינן ז"א כולה שלי וז"א חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע, ע"כ, ובתוס' שם [תוד"ה וזה נוטל רביע] הק' וז"ל וא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי כדאמרי' בגמ' האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים, ע"כ, והיינו דאמאי אינו נאמן במיגו דהיה טוען כולה שלי דהיה מקבל החצי, וא"כ גם עתה דטוען חציה שלי דיהא נאמן בחצי ואמאי שקיל רבע, ותי' שם ז"ל ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' דבחציו השני מוחזק זה כמו זה.

ובהא דל"א מיגו להוציא פליגי בזה הראשונים דדעת הרמב"ן ודעמיה דאמרינן מיגו להוציא וכן כ' הכא ז"ל והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא איפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו, ובפח"ה (ב"ב ל"ב ע"ב) יתבא' בס"ד, ויש לדעת במה הפלוגתא.

ובאמת צ"ב אמאי לא אמרינן מיגו להוציא, והנה בביאור הא דנאמן ע"י מיגו על טענתו דבלחוד לא היה נאמן ע"י, קי"ל לבאר בתרי אנפי, בפשיטות הביאור הוא דע"י המיגו איכא נאמנות על מה שטוען והיינו דאיכא סברת מ"ל לשקר, ולכך נאמן ע"י אף דבלא"ה לא היה נאמן בטענתו הזאת, וכן מטו לבאר המיגו רוב מנין ובנין של רבותינו מצוקי ארץ, ואיכא לבאר בעוד אופן דמיגו הוא כח טענה, והיינו דע"י דהיה יכול למיטען טענה נוחה הימנה דהיה נאמן ע"י, לכך איכא לו כח לטעון טענה אחרת ואף דבלאו המיגו לא נאמן ע"ז.

ולכאו' לב' הטעמים הנ"ל דנבאר בטעם המיגו צ"ב טובא אמאי ל"א מיגו להוציא, דממ"נ אי נאמן בטענתו מה לי להחזיק ומ"ל להוציא, ואי אינו נאמן במיגו מדוע להחזיק אמרינן דנאמן שפיר, וכן להטעם דאמרינן דמיגו הוי מטעם כח הטענה ג"כ צ"ב דאי איכא לו כח בטענתו מה איכפ"ל כלל אם הוה להחזיק או להוציא דהא איכא לו כח בטענתו דנאמן ע"ז, ואמנם די"ל דכיוון דכל מה שאתינן עליה הוא מטעם דאיכא לו כח בטענתו דלמא כל כוחו הוא דווקא בלהחזיק אמנם היכא דבא להוציא ל"א מיגו כיוון דלגבי להוציא ממון ליכא בכוחו להוציא מהמוחזק, אמנם זה אינו כלל, דהא מה שאיכא לו כח בטענתו היינו דכיוון דבכוחו למיטען טענה אחרת דהיה נאמן ע"י לכך איכא בכוחו למיטען טענה אחרת אף דקלושה הימנה, וא"כ היכא דהיה בכח טענתו אף להוציא ממון, אמאי אמרינן דבטענה דטעין השתא ליכא כח להוציא ממון, והא כיוון דשקיל הכח דהיה בטענה האחרת אמאי לגבי להוציא ממון אמרינן דאינו שקיל הכח דהיה בטענתו, והדברים צריכים ביאור רב.

ומנהג העולם לומר דאיכא לבאר הטעם בתרי אופנים, אופן האחד דהוי מטעם המע"ה, והיינו דכיוון דקי"ל דהמע"ה אין להוציא מן המוחזק אלא בראי' ברורה, ומיגו ל"ה ראי' ברורה ולכך כ"מ דנאמן היינו דווקא להחזיק דלזה לא בעי' ראי' ברורה כ"כ, משא"כ היכא דבא להוציא דל"מ המיגו כיוון דל"ה ראי' ברורה, ויש לדעת הטעם בזה דל"ה ראי' ברורה, ובאופן השני י"ל דהוי הגבלה בכח המיגו דכ"מ דמהני היינו דווקא היכא דבא להחזיק משא"כ היכא דבא להוציא דלזה ל"מ המיגו, ובפשטות אין הדברים שווים אף לא לצור ע"פ צלוחיתו, דהיא גופא אמאי איכא הגבלה בכח המיגו, ובשלמא לאופן הא' י"ל דהוי מטעם נאמנות ולא הוי נאמנות דאנ"ס אלא דהוי מטעם דמ"ל לשקר וזה לא הוי ראי' ברורה כ"כ, אמנם להאופן הב' ע"כ דהוי מטעם מיגו כח הטענה, וא"כ הדרא קו' דאי דאי איכא בכוחו מה לי להחזיק ומה לי להוציא.

ב.

ויעוי' בשו"ת הרשב"א [ח"ג שנ"ג] דהק' השואל להרשב"א וז"ל, וז"ל למה אמרו מגו לאפוקי ממונא לא אמרו, מה ראו לומר כן והא מגו דאורייתא הוא והדעת נותנת דקושטא הוא דקאמר דאלו רצה לשקר היה עומד בטענתו הראשונה ויאמר שטרא מעליא הוא, ומה לי לאפוקי ומה לי לאוקומי, ע"כ, ולכאו' הדברים נכוחים דהק' ממש כקו' דאקשי' הכא, אמנם דיל"ע בקו' לאיזה טעם בהמיגו הק', והיינו האם ס"ל דמיגו הוא מ"ל לשקר או דמיגו כח הטענה או דלמא דהק' לב' הטעמים, דמתחילת דבריו והא מיגו דאו' הוא משמע דס"ל דמיגו הוא כח הטענה[1], אמנם בהמשך דבריו דכ' דאלו רצה לשקר וכו', ויותר משמע בזה דס"ל דמיגו הוא מטעם מ"ל לשקר דע"ז הק' דאם היה רוצה לשקר וכו', וראה הערה[2] .

ותי' שם הרשב"א וז"ל תשובה בעקר הדין אי אמרי' בעלמא מגו לאפוקי ממונא או לא נחלקו בו כל גדולי המורים ונראה עקר כדברי האומר דאפילו לאפוקי אמרי', וסבור אני שעמדתי על דברי אלו ואלו ועל ראיותיהם אבל מדרך הסברא היה ראוי יותר לומר דלאפוקי ממש לא אמרינן שאינו מן הדין שנוציא ממון מזה בטענה או מפני שהיה יכול לטעון מה שהוא טען ודי אם נאמר כן להעמיד, ע"כ, והא דחזינן מדבריו הוא, דמעיקר הדין נראה וודאי דאמרינן מיגו אף לאפוקי ממונא, אמנם מסברא נראה עיקר כדברי הסוברים דל"א מיגו להוציא, והטעם הוא משום דאינו מן הדין שנוציא ממון מזה בטענה מפני שהיה יכול לטעון מה שלא טען ודי אם נאמר כן להעמיד, וצריך לברר כוונתו מדוע אינו מן הדין דנאמר מיגו, ומדוע די אם נאמר כן להעמיד, דעד כמה דנאמר דכן הוי טעם דנאמן בטענתו שוב ליכא כלל חי' האם בעי להחזיק או להוציא.

ובעיקר הטעם דאמרינן מיגו יש לחקור, האם הוי טעם דע"י טענתו חשבינן ליה כשלו או דאכתי אי"ז טעם כלל דחשבינן ליה שלו ע"י המיגו, אך עכ"פ הוי טעם דנאמן על טענתו, ויבואר להלן בעזהשי"ת בהרחבה אופן זה, והנה אם נימא דמיגו הוא מטעם מ"ל לשקר והיינו דע"י דיש לו מיגו הויא נאמן, א"כ לכאו' הויא נאמנות בגברא דכיוון דאיכא טעם דמ"ל לשקר, הוי גברא נאמן ולכך מהימנינן ליה דמה שטוען שלו הוא, וא"כ אין לזה טעם כלל דנאמן רק להחזיק ולא להוציא, דכיוון דנאמן שוב ליכא חילוק כלל מה טוען דהא הויא נאמנות בגברא, אמנם לאחר העיון והתבוננות מועטה י"ל שפיר, דלעולם הויא נאמנות גמורה בהגברא דאדם נאמן הוא, ולכך היכא דבעי להחזיק שפיר נאמן בטענתו כיוון דאיכא הוכחה רבתא על הגברא דנאמן הוא מהא דלא טען טענא אחריתא דנאמן ע"י, אך כ"ז דווקא להחזיק, דלהוציא אה"נ דנאמן אך הא לגבי אפוקי ממונא אמרינן זה כלל גדול בדין דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא סגי בנאמנות בעלמא דהא אפי' מרע"ה אבי האומה דוודאי אדם כשר הוא ונאמן טובא ואפ"ה אינו יכול להוציא ממון מחבריה אלא ע"י ראי' וזה דבר פשוט, הילכך אתי שפיר אמאי ל"מ מיגו להוציא, כיוון דלהוציא ממון בעי' ראי' ומיגו אה"נ דנאמנות הויא אך ראי' ל"ה, ולכך ל"מ להוציא ממון ע"פ.

והן אמנם דמשנת"ב הוא אמת שריר וקיים, איברא דבדברי הרשב"א אינו מתחיל כלל, דהא הרשב"א כ' דמדרך הסברא אינו מן הדין שנוציא ממון מזה מפני שהיה יכול לטעון טענה שלא טען, וחזינן וודאי דלא ס"ל כפשנת"ב, ולא הוי כלל קו' למש"כ משום דוודאי אי ס"ל להרשב"א דמיגו הוא מטעם נאמנות דמ"ל לשקר וודאי אתי שפיר, אלא כבר נתבאר טובא לעיל דכוונת הרשב"א למיגו כח הטענה, וא"כ ניחא דמשנת"ב אינו מיישב כלל להטעם דמיגו הוא כח הטענה.

והאופן הב' דנתבאר לעיל, יותר מיושב אם נימא דמיגו הוא כח הטענה ועל כן כל כוחו הוא דנקבל טענתו אך לא הויא טעם לומר דשלו הוא, ודלמא גם לפי' זה י"ל דהטעם דל"מ מיגו להוציא הוא משום דאה"נ דיש כח בטענתו דנקבלה אך אכתי ראי' ל"ה ולכך ל"מ להוציא, אמנם אי"ז אלא לבדיחותא בעלמא, דהא להטעם דמיגו הוא כח הטענה א"כ אותו הכח דאיכא בטענה דיכיל למיטען איכא גם להטענה דטעין השתא, וא"כ כיוון דבטענה האחרת היה נאמן להוציא א"כ איכא נמי בכח הטענה דטעין השתא כח להוציא, שו"ר דכ"כ להדיא הגרא"ו זצ"ל בקוב"ש [ח"ב ס"ד], והדרא קו' לדוכתא, אם נימא דמיגו הוא כח הטענה אמאי ל"מ להוציא, והיה מקום לומר דבזה גופא פליגי הראשונים אי מיגו הויא מטעם נאמנות דמ"ל לשקר ולכך ל"מ להוציא כיוון דאכתי ראי' ל"ה, והראשונים דפליגי דמהני מיגו להוציא כיוון דס"ל דמיגו הוא משם כח הטענה ולכך ליכא כלל חי' אי להחזיק או להוציא, איברא דאכתי בדברי הרשב"א אי"ז מיישב כלל, דהא הרשב"א וודאי ס"ל דמיגו הוא משום כח הטענה כפשנת"ב לעיל, ואפ"ה כ' דמן הסברא וודאי נראה דמיגו ל"מ להוציא אלא אך להחזיק.

ג.

ואשר נראה בביאור הדברים, דבהקדם צ"ב להטעם דמעלת המיגו הוא משום כח הטענה, דבשלמא הא דאיכא נאמנות בהגברא משום דהיה יכול למיטען טענה המתקבלת ואפ"ה לא טעין ולכך מהימנינן ליה, אך מדוע אמרינן דמשום דהיה יכול למיטען הטענה האחרת דהיתה יפה, לכך איכא לו ג"כ כח בהטענה דטעין השתא כפי הטענה דיכל למיטען, דכ"מ דלהטענה האחרת היתה מתקבלת משום שהיא טענה נאה ומתקבלת, אך בהטענה דטעין השתא הטעם דבלאו המיגו לא מקבלינן ליה הוא משום דאינה טענה נאה כלל ואינה מתקבלת ללא ראי', וא"כ מ"ש לומר דאיכא להטענה דהשתא הכח של הטענה האחרת דיכל למיטען, והא לכאו' אי"ז משום דיש לו כח אלא דהוי טענה המתקבלת ומה שייך לומר דאיכא אותו הכח להטענה דבלא"ה אינה מתקבלת, ובשלמא הא דאמרינן דאיכא נאמנות בהגברא דכשר ודובר אמת הוא ניחא, אך מה הביאור בהא דאיכא כח להטענה דהשתא משום הטענה דהיה בכוחו למיטען.

וע"כ צ"ל דמה שנאמן בטענתו וכגון היכא דהוציא שטר על חבירו והלה טוען מזויף הוא, אינו משום דאנו מקבלים טענתו משום דהויא טענה המתקבלת, אלא דכל נאמנותו הוא כיוון דאיכא לו זכות בהממון דיכול לטעון להשני תוכיח דאין האמת כטענתי, והיינו דהיכא דטוען מזויף אין אנו מאמינים דהוי מזויף, אלא דאיכא זכות להנתבע לטעון טענה דעל התובע להוכיח לא כן, ומה שנאמן בטענת מזויף הוא דעכ"פ מיהא טענת מזויף הוי טענה המתקבלת דשכיח דהשטר מזויף, ולכך נאמן עכ"פ לגבי הא דעל התובע להוכיח דאין האמת כדבריו.

והשתא דאתינן להכי, דלמא יש לבאר לפ"ז כח המיגו, דכיוון דכל מה דיכיל למיטען מזויף הוא משום כוחו וזכותו בהממון, לכך היכא דלא טען הטענה המתקבלת, על כן מהימנינן ליה למיטען הטענה האחריתא אע"פ שאינה נאה כ"כ וכגון בטענת פרוע, דבלחוד אינו נאמן כלל למיטען הכי כיוון דאיכא חזקה אאפתו"ז והוי רעותא דאפי' למיטען להתובע להוכיח דאינו כן, אינו יכול כיוון דאינה טענה שכיחא, אך כיוון דלא טען הטענה המתקבלת, שוב מהימנינן ליה למיטען פרוע, והיינו מיגו דמזויף דלא דשקיל הכח ממש מהטענה האחריתא, אלא דבעלמא איכא בכוחו למיטען טענה לגבי הא דהתובע מוכרח להוכיח לא כן, ומה שאין יכול למיטען פרוע בלחוד הוא משום דלא הוי טענה חזקה כ"כ ואיכא רעותא בעצם הטענה, אך לא דאיכא רעותא בכוחו לגבי פרוע, וא"כ היכא דאיכא טעם להאמינו כיוון דיכל למיטען הטענה האחרת שוב איכא בכוחו אפי' למיטען פרוע, דשוב הוי נאמן ע"ז[3].

ואם כנים הדברים אתי שפיר היטב, דכ"מ דיש בכח המיגו הוא למיטען להתובע להוכיח דלא כטענתו, וכ"ז הוי טעם דווקא היכא דאיכא עליו תביעה על ממונו, ויכול להחזיק הממון ע"י דאיכא בכוחו לומר להנתבע להוכיח דמה דטעין אינו אמת, אך היכא דבא להוציא אינו שייך כלל וכלל, דכל זכותו בהממון הוא משום המע"ה דיכול להציב טענה דבעי התובע להוכיח בראי' דאינו נכון, אך כשבא להוציא בזה וודאי דל"ה בכח זכות הממון שלו, דיכול לומר להנתבע להוכיח דלא כטענתו, ואדרבה כיוון דאיהו המוציא עליו להביא ראי' ולא בעל הממון דהא זה כלל גדול בדין המע"ה, ול"ק כלל הא דאקשי' דאם היה בכוחו למיטען טענה דהיה בכוחה להוציא א"כ מדוע דלא נימא ע"י המיגו דאיכא ג"כ הכח ביד הטענה האחרת, דהטעם דנאמן בטענה האחת הוא בכגון הכא דהיה טוען כולה שלי וא"כ לא היה כלל מוציא אלא איהו ג"כ מוחזק במה שטוען, אך השתא דטוען חציה שלי דשוב אינו מוחזק כלל בהאי חצי, שוב הוי מוציא ולזה וודאי דאין בכוחו לומר מיגו, דמיגו אינו מחדש כח, אלא רק מממש הכח, וכפשנת"ב לעיל בהרחבה, ודוק היטב והפוך בה דכולה בה, ולוואי כוונת הרשב"א לדברים אלו ויל"ע בדבריו היטב, אמנם בלא"ה הדברים צריכים להאמר, ואפי' אם לא בדברי הרשב"א ז"ל עכ"פ בכוונת הגמ' גופא.
​

---

[1] וכן נהגו העולם לדייק בדבריו.

[2] ולענ"ד נראה פשוט דוודאי דגם אם נימא דמיגו הוא כח הטענה, אי"ז כח סתמי דיש לו מחמת דבכוחו לטעון טענה אחרינא, אלא הוי מטעם נאמנות דיכל לטעון טענה אחרינא, אלא דע"י דנאמן בדבר, כיוון דיכל לטעון טענה אחרת איכא בידו כח דנאמינו, והיינו דל"ה נאמנות בעלמא דיש טעם להאמין האדם דקאי קמן, אלא הוי כח בטענה דמוכרחים אנן להאמינו בטענתו, והיינו דאי"ז ככל טענה דעלמא דבעינן לברר הטענה אם נכונה היא אם לאו, אלא הוי טענה דאין בכוחנו למונעה, אי לאו דיש ראי' ברורה לא כן.

ולפ"ז א"ש דוודאי כוונת השואל לטעם מיגו כח הטענה דהא כן משמע בתחילת דבריו דהק' הא מיגו דאו' הוא, אלא דכיוון דכל כוחו בטענה הוא משום דבכוחו למיטען טענה אחריתא ולכך איכא טעם דנאמן בטענתו, על כן הק' דאין לומר דטעם דל"מ להוציא הוא משום דאינו מספיק נאמן בטענתו, דגם ע"ז איכא למימר דאילו היה רוצה לשקר היה עומד בטענתו הראשונה וכו', וליכא כלל חי' באם בעי להחזיק או להוציא, ומ"ש דל"א מיגו להוציא.

[3] ולפ"ז מיושב טובא הא דמטו להק' משמיה דרבינו האבי עזרי זצ"ל, האיך עובר כח הטענה מטענה האחת לחברתה, ולפי דברינו אתי שפיר היטב, דלעולם אין הכח בהטענה, אלא הכח הוא בבע"ד דאיכא בכוחו לטעון להתובע להוכיח דלא כטענתו, ומה שאינו יכול למיטען פרוע הוא משום דהוי טענה המורעת מצד עצמה דהא אאפתו"ז וכדו', וא"כ היכא דאיכא מיגו והיינו דיכל למיטען הטענה האחרת שוב מהיימנינן אף להטענה הזאת, אך זה וודאי דהכח היה בידו מעיקרא.

והחי' בין ב' הטעמים האם הוי מטעם מ"ל לשקר או מטעם כח הטענה, דאם הוי מטעם מ"ל לשקר הוי נאמנות בהגברא בלחוד דדובר אמת ואדם כשר הוא, ולכך נאמן במה שטוען, אך אי הוה כח הטענה, אמנם וודאי דהכח היה הידו מעיקרא וכל הרעותא היא בטענה הזאת גופא דהויא טענה המורעת, אמנם הנאמנות אי"ז בהגברא דמכח מה דיכל לטעון לכך הוי אדם נאמן, אלא הוי נאמנות בהטענה עצמה דשוב אינה מורעת, ויכול למיטענה, והטעם דאמרינן כח הטענה אף דלפי דברינו הכח היה בידו מעיקרא, הוא משום דאע"פ דהיה הכח בידו כיוון דעכ"פ מיהת אינו יכול למיטענה משום דהויא מורעת א"כ אין בכוחו למיטען זה הטענה, אך כיוון דע"י המיגו נאמן בטענתו שוב איכא בידו הכח למיטען אף פרוע, והדברים נכוחים למתבונן הישר והוי אמת לאמיתה של תורה, וע"פ יסוד זה יש ליישב כל הקו' במיגו כח הטענה, ואכמ"ל.​