סדרת מאמרים בגדר חמץ שאינו ידוע חלק א'

כמה דרכים בגדר חמץ שאינו ידוע בדעת תוס'​

בגמ' פסחים כא. - למה לי למיתנא בהמה למה לי למיתנא חיה צריכא דאי תנא בהמה דאי משיירא חזי לה אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה אימא לא ואי תנא חיה משום דאי משיירא מיהת מצנעא אבל בהמה זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה וקאי עליה בבל יראה ובבל ימצא אימא לא צריכא עיי"ש.

ובתוס' שם כתבו וז"ל ואי אשמעינן חיה משום דמצנעת לה - ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא וכן משמע בפ"ק (דף ו:) דפריך וכי משכחת לה ליבטלה משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה. הק' רשב"ג היכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין הא תנן בפ"ק (דף ט:) מה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו וכ"ש שאסור ליתן בפניהם ויש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים דההיא לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקין עכ"ד.

והנה המהרש"ל שם כתב ע"ד התוס' וז"ל אינו עובר עליו בבל יראה נ"ב פירוש דווקא בספק חמץ כי התם וכן הכא דלא ידעינן אי מצנעה אבל בודאי חמץ לעולם עובר בבל יראה כל היכא שלא בטלו ועיין בהגהתי לעיל דף ו. גבי העושה ביתו אוצר עכ"ל עיי"ש.

וכוונת דבריו לבאר בד' התוס' דלעולם אם חיה בודאי מצנעת כל שנמצא החמץ בביתו ואך אינו יודע מקומו עובר משום ב"י, וכל דבריהם מיירי שאין יודע כלל אם נשתייר חמץ מאכילת החיה ולכך דהוי ספק כלל אם איכא חמץ בביתו אינו עובר משום ב"י, דאי"ז מצוי בידו.

וד' המהרש"ל צ"ע מכמה פנים חדא הנה תוס' באו בדבריהם לבאר הטעם בגמ' דאין עובר על חמץ שמצניעה חיה ולזה כתבו לבאר מהו תואר "שם חמץ" שחייבה עליו התורה ב"י וב"י, דכל שאינו מצוי אלא מוצנע וטמון לא הוי חמץ שחייבה עליו התורה, ולזה כתבו תוס' לחלק בין הטמנה בידיים שיודע היכן החמץ דלא יועיל מה שאין רואה החמץ ועובר משום בל יטמין, ובין הטמנה של חיה שאין הבעלים יודע היכן החמץ אף שנמצא בביתו, ואי כד' המהרש"ל לפרש בכוונתם דאינו עובר משם דהוי ספק חמץ דלא ידעינן אי מצנעא ונמצא בביתו או כלל לא נשתייר חמץ בביתו, הרי שאין הטעם דאין עובר משום דאינו בבל יטמין, אלא משום דהוי ספק חמץ, ומה נצרכו תוס' לחלק בין הטמנה דעובר משום בל יטמין להטמנת חיה דאינו עובר דאין הפטור משום בל יטמין שהיה צריך לחלק אלא אך משום דהוי ספק כלל אם יש חמץ.

וכן צ"ב מד' הגמ' בצריכותא השניה משמע דחיה משום מצנעת הוי מעליתא מבהמה דאינה מצנעת [ומשום כך ליכא ב"י] ולד' המהרש"ל דאף על חמץ מוצנע עובר ככל חמץ [ודוקא בספק אם בכלל איכא חמץ חייב] א"כ מה עדיפא חיה מבהמה דחיה מצנעת, דעל הצנעה נמי עובר, והיה להגמ' לחלק בין בהמה לחיה לאו משום דחיה מצנעת אלא דחיה לא משייר וצע"ג.

והיה אפש"ל בדעת המהרש"ל דלעולם ספק חמץ עובר עליו אף דהוי חמץ שא"י אלא דבסוגיא דידן איירי דאף על הצד שהחייה משיירת היא מצנעת וה"ז חמץ טמון, וכל שנופל ספק חמץ, בחמץ טמון אין עובר עליו, ומשום כך מחלקת הגמ' בצריכותא השניה בין חיה לבהמה, דחיה מצנעת, והיינו כיון דאיכא ספק אם כלל משיירת ואת"ל משיירת מ"מ מצניעה, לכך דהוי ספק על חמץ שאינו מצוי, לא עובר אב"י משא"כ בהמה דהוי חמץ גלוי ואף על צד הספק עובר אב"י.

ברם אין מובן סברת החילוק ואמר לי ידידי ר' ד.א נ"י דאפשר לומר בשורש החילוק דס"ל למהרש"ל דטעם הדבר דעובר על חמץ הטמון שא"י מקומו, כיון שסו"ס אחר שיודע האדם שיש בביתו חמץ אף שאינו יודע היכן מקומו מסתמא החמץ עומד להימצא, ולכן לא הוי מוטמן לגמרי. אולם בספק כלל אם מוטמן וכדסוגיא דידן בזה לא חשיב עומד להמצא דלא יחפש האדם דבר שא"י מקומו על צד הספק שישנו, וה"ה מסלק דעתו לגמרי מלחפש ולכך לא נחשב לעומד להימצא, והיינו דתלוי בשם טמון.

ברם לענ"ד יש לדחות ד"ז חדא דהנה תוס' שם בתירוץ קו' הרשב"א העמידו סוגיין דחולדה אינה מצנעת כ"כ והיינו דאע"פ שאינו טמון אלא במקום שאין יודע כגון זויות הבית שאין החמץ טמון, ולא בחורים וסדקים דהוי טמון ממש ואעפ"כ גם בכה"ג אינו עובר אב"י ומבואר דאף על חמץ שאינו טמון ממש אינו עובר.

ויתירה מכך צ"ב דהמהרש"ל כלל בדבריו ספק חמץ דסוגיא דידן ביחד עם סוגיא ו: דמיירי שמצא גלוסקא יפה ואין עובר בשעת מציאה למפרע וכדהוכיחו תוס', ולשי' מבאר המהרש"ל הטעם דאינו עובר על גלוסקא יפה קודם שמצאה משום דלא ידע על חמץ זה אם כלל נמצא, ולא גרע מסוגיא דידן שיש ספק אם כלל שיירה החיה ונמצאה החמץ בבית, ולפמש"כ לבאר ד' המהרש"ל דספק חמץ גלוי לעולם עובר ודוקא בספק חמץ מוטמן אינו עובר א"כ מה טעם בסוגיא ו: דאינו עובר על גלוסקא כיון דאינו מוטמן ודוחק להעמיד הסוגיא שם דמיירי במוטמן, דמד' הראשונים משמע דהיה מונח בזויות הבית עיין רא"ש סי' ט'.

ובשלמא אם נפרש ד' תוס' כפשוטם דאף אם ודאי החייה משיירת ומצנעת ואפ"ה אינו עובר משום שא"י היכן הוא ולא חשיב מצוי, שפיר מדמה תוס' סוגיא דידן לסוגיא ו: דגבי גלוסקא אף שהוא גלוי מ"מ כל שאינו יודע היכן הוא הרי אינו מצוי והוי חמץ שא"י דאין עוברים עליו משום ב"י וב"י, ובסוגיא דידן מה דחיה מצנעת אין סיבת ההיתר משום ההצנעה גופא שהחפץ מוטמן אלא דכל שמצניעה אינו יודע מקומו ולכך חשיב אינו מצוי ודוק.

ועוד צ"ע דהנה המהרש"ל כאן ציין למש"כ לעיל ו. ושם באו דבריו ע"ד רש"י בסוגיא דהמפרש בשיירא קודם ל' יום אין זקוק לבער ואמר רבא אי דעתו לחזור אפילו מראש השנה חייב לבער ופירש שם רש"י (ד"ה אפילו) הטעם דחייב לבער משום כשיראה החמץ בפסח עובר עליה עיי"ש. וכתב המהרש"ל לתמוה דהנה מד' רש"י מדוקדק דעל מה שמצא אינו עובר כל זמן שלא ראה אותו עד עתה אפילו לא בטלו, ודבר תימה הוא נהי שלא היה בידו לבער מ"מ חמץ שלו בביתו הוא ועובר בבל יראה כל זמן שלא ביטלו. ולכך פירש כוונת רש"י וז"ל והנראה בעיני לפרש דמיירי בספק שלא ידע בודאי שיש לו חמץ בביתו וכן איתא בירושלמי ומש"ה אינו עובר אלא משעת הידיעה עיי"ש.

מבואר מד' המהרש"ל דאין עובר על חמץ שאין יודע ודאי אם מצוי בביתו ולפמש"כ דהמהרש"ל ס"ל דספק חמץ א"י אין עובר עליו אב"י דווקא בחמץ מוטמן אבל חמץ גלוי שא"י וכן חמץ מוטמן שרק אינו יודע היכן מקומו עובר עליו א"כ מ"ט נקט בסוגיא ו. דאין עובר על חמץ שא"י אם קיים בביתו, וכיון דהחמץ בביתו ואינו מוטמן בכל גוונא חייב משום ב"י וע"כ דהמהרש"ל ס"ל דכל חמץ שא"י אם קיים בביתו אינו עובר אב"י ואם כן הדק"ל מד' הגמ' דידן בצירכותא השניה וצ"ע.

ולכך נ"ל ד' המהרש"ל באופן קצת אחר דלעולם אף שאין החמץ טמון ממש כל שאינו גלוי לגמרי וכגון שנמצא בזויות הבית ואין אדם יודע מקומו משום כך, הרי שגוף החמץ אינו מצוי אף שאינו טמון ממש, ומ"מ עובר עליו משום שיודע שיש בודאות חמץ ויחפשו ועכ"פ עתיד להמצא, אבל כל שיש ספק כלל אם יש חמץ במקום שאינו גלוי, נחשב החמץ שאין מצוי ברשותו, שאין יודע מקומו, ועל צד הספק שנמצא בבית מסלק דעתו מלחפש ואי"ז נחשב עומד להמצא, ומאידך כל שנופל ספק בחמץ גלוי, בזה לא יועיל לפטור מב"י וב"י כיון שנחשב כעומד להמצא על הצד שישנו, ומש"כ תוס' דאין עובר משום בל יטמין דאין זה מצוי אין כונתם שאין יודע מקומו בלחוד אלא כיון שנפל ספק אם איכא חמץ ואינו גלוי לכך הוי אינו מצוי, שאינו עומד להמצא, ולפ"ז מתיישב שפיר מש"כ הגמ' דחיה מצנעה מעלייתא טפי מבהמה, משום דכל שנופל ספק חמץ בדבר המוצנע שאינו גלוי לגמרי בזה נחשב הדבר לאין מצוי.

ולפ"ז לא יקשה מסוגיא ו: דאין עובר על חמץ שנשתייר אחר הבדיקה אף שאינו טמון בחורין וסדקים, דכל שאינו גלוי ממש ונמצא בזויות הבית וכדו' אינו עובר עליו, וכן יתבאר המהרש"ל בדף ו. דפירש דאין עובר על חמץ שא"י מיירי "בספק שלא ידע בודאי שיש לו חמץ בביתו ומש"ה אינו עובר אלא משעת הידיעה" מיירי שאינו נמצא במקום גלוי דמשום כך לא יודע בודאי שיש חמץ בביתו ולכן אין עובר אב"י קודם שראהו.

ברם עדין קשה ע"ד המהרש"ל מש"כ בדף ו. בסוגיא דהמפרש בים דספק שלא ידע בודאי יש חמץ בביתו, והרי סו"ס איתחזק איסורא דהא שם מיירי דלא עביד בדיקה קודם שיצאה מביתו. [ואמנם מפשטות ד' תוס' דידן מבואר דאף דאיכא חמץ כיון דא"י היכן מקומו אינו עובר אב"י משום שלא הטמין בידים וכ"ש כל שא"י כלל אם יש חמץ לא חיישינן ולא משגיחים דהבית בחזקת חמץ.

וכך נקט הפמ"ג סי' תל"ה משב"ז סק"א בדעת תוס' עיין שם שמנה ה' שיטות הראשונים בענין בדיק"ח וכתב דלכל השיטות בית שרגילים להכניס בו חמץ חיוב בדיקה מה"ת, מלבד שי' תוס' דאף בבית הנז' כיון שא"י היכן החמץ, מהתורה אין עובר כל זמן שלא הטמין בידים וכך העמיד בד' רש"י עיי"ש.

ועיי"ע בפר"ח סי' תלא ס"ק א' שנקט סברא זו דבאותם מקומות שרגילים להכניס בהם חמץ כל השנה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי דאיכא חמץ ומכח זה כתב לדחות ד' התוס' דאין עובר על חמץ שא"י עיי"ש. אולם לד' המהרש"ל בדעת תוס' דליכא היתר בחמץ שא"י, אלא דמיירי דהוי ספק אי נשתייר חמץ אבל אם בודאי הצניעה חיה החמץ בביתו עובר משום ב"י א"כ ליכא ראיה מד' תוס' דלא משגיחים דאיתחזק, דהא התם לא איתחזק שיש חמץ, דאיכא ספק אם בכלל הצניעה חיה ואיכא חמץ, אבל בסתם בית שרגילים להשתמש בו בחמץ, והוי בחזקת חמץ ודאי דהחיוב מה"ת וא"כ מנין למהרש"ל דלא חוששים משום איתחזק (ודוחק לומר שכתב כל דבריו שם בשי' רש"י דווקא, בפרט שציין בהגהתו בדף כא. למש"כ בדף ו. ומשמע דלא פליגי בזה)
ובכלל שמעתי להביא ראיה מד' תוס' ד: (ד"ה הימנוהו רבנן) דכל בית שאינו בדוק הוי איתחזק איסורא, דהנה עיין שם שהקשו דאע"ג דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו אפילו בדאורייתא וכו' עיי"ש, ומ"ט נצרכו גבי אשה לטעם בידו, ולא נאמנת משום הכלל דע"א נאמן באיסורין, ומוכרח דס"ל כל בית שלא נבדק ה"ה איתחזק איסורא ומשו"ה נצרכו התוס' לטעם בידו].

וכן צ"ע מה שהקשה הפר"ח בעצם הוכחת תוס' דחמץ שא"י אינו עובר אב"י מסוגיא ו: דחזינן שם דכל דנשתייר חמץ שלא ידע על קיומו אין עובר משום ב"י אלא מכאן ואילך, והקשה הפר"ח מה מקור דמיון הוא זה לסוגיין, דחלוק סוגיא שם דמיירי שמצא אחר בדיקתו, (ומשו"כ צריך לבטל כמבואר שם) ולכך אין עובר אב"י דבדיקה מדאו' וכל שבדק יצא יד"ח, אולם בסוגיא דידן דמיירי שמאכיל החיה אחר הבדיקה, מה סיבה לפוטרו מחובת בדיקה וכל שלא בדק מ"ט לא עובר משום ב"י. וק' זו עומדת אף לד' המהרש"ל .ולא יועילו דבריו במה שהעמיד ד' תוס' בספק חמץ שא"י שאין החיה משיירת חמץ בודאי, דסו"ס עדין חלוקה הסוגיא לעיל ו: דמיירי דלא ידע כלל שיש חמץ אחר שבדק ולכך כיון דבדיקה מה"ת אינו חייב על מה שמצא אח"כ אלא מכאן ואילך אבל בסוגיין דלא בדק אף דהוא ספק אם מצוי חמץ בביתו מאחר ולא בדק ושלל החמץ דזה עיקר חיוב בדיקה מה"ת הדין נותן שיתחייב אם נמצא אח"ז חמץ שנשתייר וצ"ע

ואין לומר דס"ל למהרש"ל דלעולם בדיקה אין חיובה מה"ת ופליג ע"ד הפר"ח הנז', ולכך שפיר מדמים תוס' סוגיא שם דכל דאינו מצוי החמץ אין עובר אב"י וה"ה בסוגיין דאין זה מצוי וגלוי, דא"כ מ"ט דס"ל למהרש"ל בדעת תוס' שעל חמץ שא"י היכן הוא עובר עליו והעמיד דכל ד' התוס' דאין עובר אב"י מיירי בספק חמץ, ע"כ דס"ל דחיוב בדיקה מה"ת ולכך חמץ שא"י היכן מקומו עובר עליו משום ב"י כל שלא בדק וא"כ הדק"ל.

ולכך נ"ל ד' המהרש"ל באופן אחר ובכך יעלו ישוב לכל הקושיות ובהקדם ד' הפנ"י בסוגיא וז"ל בספר פר"ח דקדק מלשון התוס' דס"ל בחמץ שאין ידוע אין חייב לבדוק מן התורה, ולענ"ד משום הא לא איריא דאף את"ל דסבר דחייב לבדוק אף באין ידוע וכשיטת הר"ן ז"ל ע"כ היינו מטעם שכתב הר"ן ז"ל דבמקום שמכניסין חמץ הוה ליה כודאי דחזקתו שהכניס בו חמץ ומשום הכי חייבוהו לבדוק באותן המקומות עד מקום שידו מגעת וכדרך תשמישו, משא"כ הכא שכבר בדק בכל אותן המקומות ובהאי נמי דמשיירא ודאי מצנע עד שאין יודע באיזו מקום ואם כן הוה ליה כמקום שאין ידוע אם הכניסו חמץ דאין עובר מדאורייתא לכו"ע ועל זה מייתו ראיה דהיכא שבדק במקומות הידועים אינו עובר אפילו אם עדיין נשאר שם חמץ כדמשמע לעיל ו: בהאי דוכי משכחת לה לבטלה אלמא דכל כמה דלא משכחת לה אינו עובר כיון שלא היה במקום ידוע שהרי כבר בדק כדינו, ובתר הכי מקשה הרשב"א ז"ל דנהי דלא עבר בבל יראה מדאו' אכתי היכי שרי להאכיל לחי' דהא מחייב מיהא לבדוק מדרבנן כמו בנטלה חולדה בפנינו דצריך בדיקה משום חששא דשמא יאכל לשיטת התוספות, כן נראה לי בכוונת התוספות ועדיין צ"ע עכ"ל.

והנה מד' הפנ"י חזינא דהעמיד ד' התוס' דעל הצנעת חיה אינו עובר אב"י, שאינו יודע היכן הצניעה בבית אף שעכ"פ ודאי הצניעה החמץ (ודלא כד' המהרש"ל שהעמיד ד' התוס' דספק כלל אם הצניעה) וטעמו כיון שבדק הבית קודם לכן הרי יצא הוא מחזקת חמץ וה"ה בחזקת בדוק ומה דהכניסה חולדה אח"ז כיון דאין ידוע היכן הניחה בבית, הנה כל מקום ומקום בבית, ספק אם הכניסה לתוכו החמץ, ולכך הוי כמקום שיש ספק אם נכנס חמץ דאין חייב בבדיקה מה"ת, דדוקא במקום שרגילים להכניס בו חמץ כל השנה דאיכא חזקת חמץ חיוב בדיקתו מהתורה.

וד' הפנ"י צ"ע חדא דאחר שידענו ללא ספק שהטמינה החיה החמץ בבית, אם כן אפוא יש חיוב על הגברא לבער כל חמץ מרשותו ומה הועילה בדיקה שמקודם לכן לסלק חזקת חמץ, למצב אח"ז שהטמינה החולדה החמץ בודאי.

ומה שכתב לדמות לסוגיא ו: צ"ב דחלוק במקרה שם שבדק הבית ולכך אף חמץ שנשתייר אחר בדיקתו אין חייב עליו משום ב"י, דאיסור ב"י תלוי בדין בדיקה וכל שבדק לא חייבה התורה במה שנשתייר (וכד' הר"ן שהזכיר הפנ"י) אולם בנידו"ד, תועלת הבדיקה שעשה קודם להאכלת החיה, מסתלקת מיד כשהניח לפני החיה החמץ, וכיון דמצניעה החמץ בודאי, הרי שנסתלק תוקף הבדיקה ויל"ע. [ונראה דמשום כך הוכיח הפר"ח מד' התוס' דליכא חיוב בדיקה, דס"ל כמש"כ דלא מועילה הבדיקה שעשה קודם שהניח לפני החיה דאחר שהטמינה החולדה החמץ בבית הרי שמסתלקת לה תועלת הבדיקה].

ועוד צ"ע לפ"ד הפנ"י מה טעם לא חייב בבדיקה עכ"פ מדרבנן דהא אף במקום דיש ספק אם מכניסים חמץ וליכא חזקת חמץ חייב בבדיקה כמש"כ הפנ"י לבאר במתני' דמרתף של יין שצריך לבדוק עיי"ש וא"כ ה"ה בנידו"ד אחר שהאכיל חיה או בהמה יצטרך לבדוק. ואפש"ל דלעולם מה דמותר להאכיל חיה ובהמה דידיה אין זה פוטר האדם מחיוב בדיקה אח"ז. אולם ד"ז ק"ק דפשטות משמע דאין חוששים כלל ולא הוזכר להדיא דצריך לבדוק.

ומוכרחים לומר מכח זה דהפנ"י העמיד ד' התוס' כד' המהרש"ל דכלל יש ספק אם הטמינה החיה החמץ דשמא אכלה ולא נשתייר ומ"מ בזה לא סגי להפנ"י לומר דלתוס' בדיקה מה"ת באופן שיש חמץ ודאי בביתו ואך אינו יודע מקומו -וכד' המהרש"ל- משום דעדיין יקשה על עצם ראיית תוס' היאך דימו לסוגיא ו: דחמץ שא"י אינו עובר ב"י דחלוק שם שמיירי שבדק ולכך אין עובר משא"כ בנידו"ד דהניח החמץ לפני החיה אחר שבדק ואע"פ דהוי ספק אם הטמינה החיה מ"מ אפשר שצריך בדיקה לשלול שמא נשתייר חמץ, וכל זמן שלא בדק יתחייב אף על חמץ שא"י, ולכך כתב הפנ"י דהבדיקה שעשה קודם מועילה דלא יצטרך כלל לבדוק אחר שהניח לפני החיה כיון דאף שהניח חמץ אחר הבדיקה אבל הוי ספק כלל אם משיירא ואף אם משיירא אין יודע מקום החמץ, וכיון דהבית בחזקת בדוק מה שהאכיל חיה אח"ז הוי ספק אם נשתייר ולכך לא מסלק הספק, חזקת בדוק, ודמי למקום שיש ספק אם הכניסו חמץ דאינו חייב מדאו' והרי דומה ד"ז לחמץ שנשתייר אחר הבדיקה וכדסוג' ו: הנז' דאין אנו יודעים כלל אם יש חמץ והוי חזקת בדוק מחמת הבדיקה.

ולכך כתב הפנ"י דכל מקום שיש ספק אם הוכנס שם חמץ אין חובת בדיקתו מדאורייתא דאין למקום זה חזקת חמץ, בשונה ממקום שרגילים להכניס חמץ דאף אם א"י מ"מ המקום הוא בחזקת חמץ ולפ"ז מובן מ"ט דאין חייב בבדיקה מדרבנן דלא דמי למרתף הנ"ל דסו"ס לא עביד בדיקה אולם בנידו"ד מיירי דעביד בדיקה ובכלל הוי ספק אי משיירת ובזה לא הצריכו רבנן דין בדיקה.

ובכלל י"ל בזה דהפנ"י הרכיב קושיא זו בד' הרשב"א, דעכ"פ נתחייב מדרבנן עיין שם, ולפ"ז הביאור בתי' התוס' שם צ"ל כד' הפר"ח שיבואר לקמן. ולכך כיון דהוי קרוב לודאי שאכלה החיה ולא שייר לכן פטור. ואפשר דלכך תוס' הפנו קושייתם מחולדה דיתחייב בדיקה מדרבנן ולא ממקום שיש ספק אם הכניס חמץ, דבשלמא כל מקום שיש ספק אם הכניס חמץ דחייב מדרבנן, מיירי שלא בדק וכגון מרתף וכו' אולם בחולדה מיירי שבדק ובכל אופן צריך להיזהר ומקשי שפיר.

ויתכן לפ"ד לפרש כך בכוונת המהרש"ל דלעולם הטעם דאין עובר משום דכל שבדק סילק חזקת חמץ והוי הבית בחזקת בדוק, ועיקר ד' המהרש"ל באו לבאר דמיירי הכא דאיכא ספק כלל אם נשתייר דאם ודאי נשתייר לא יועיל הבדיקה שעשה קודם לכן מטעם הקושיות שהזכרנו ובכך מיושב קו' הפר"ח ע"ד תוס' והמהרש"ל וכן מיושב מה שהקשינו מד' הגמ' בצריכותא השניה.

ברם צ"ע מד' המהרש"ל ו. מבואר דס"ל דבספק חמץ אין עובר ושם הרי מיירי שלא עשה בדיקה קודם לכן וסותר לדברינו. וצ"ל דכונת המהרש"ל בסוגיא ו. מיירי במקום שאין רגילים להכניס שם חמץ רק על דרך המיעוט דבזה ליכא חיוב בדיקה מה"ת וכד' הפנ"י ב. (סוד"ה ומיהו בעיקר) שכתב דחיוב בדיקה במרתף של יין דקתני במתני' שם אינו חייב מהתורה דאין זה אלא מיעוט ואפילו מיעוט המצוי אין חוששים לו מה"ת עיי"ש. וממילא ס"ל להמהרש"ל דאף בלא בדיקה ליכא חזקת חמץ ולכך כיון שיש ספק כלל אם הבית בחזקת חמץ הרי שאין חייב בבדיקה וכמו שנתבאר מד' הפנ"י, משא"כ בסוגיין דמיירי במקום שמכניסים חמץ לכך מוכרחים להגיע לדין בדיקה שעשה קודם, בכדי לפטור מבדיקה על צד הספק שהטמינה החיה חמץ בביתו.

אמנם לענ"ד עדין דוחק להעמיד ד' המהרש"ל דמיירי במקומות שאין מכניסים חמץ דהנה כתב שם המהרש"ל "דמיירי בספק שלא ידע בודאי שיש לו חמץ בביתו" ולדברינו היה צ"ל יותר מכך דמיירי במקומות שאין רגילות להכניס שם חמץ דהא במקום שמכניסים חמץ לא יועיל להיפטר בלא בדיקה אף שא"י.

מאמר הבא בסדרה
בגדר חמץ שאינו ידוע חלק ב'