אשרי איש שלא ישכחך: לדמותו של החסיד הר"ר מרדכי דוד אוירבוך (אברבוך) זצ"ל, שנכתבו ע"י אחד מנכדיו
על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. שלושת עמודי עולם אלו נתפרשו כדוגמא חיה בדמותו השגיבה של זקננו זצ"ל. איש האשכולות שהכל בו, דמות שנבללה מכל מחמדי תבל, מהשרידים אשר ה' קורא. טהור לבב וכליל המעלות היה. ואם אמנם דרכים רבות ישנן להעלות עלי כתב את תואר דמותו הנעלית, אך נבחר לנו את דברי המשנה הנזכרים וננסה לצעוד בעקבות דרכיו הנסתרות.
על התורה
זקננו זצ"ל, עם היותו עובד לפרנסתו כמנהל חשבונות, היתה התוה"ק אור עיניו ומשוש חייו. כל ימיו אשר חיה באהבתה שגה תמיד, טרוד לדעת סודה, ואת צפונותיה ביקש ככסף וכמטמונים.
משנות בחרותו, עת למד בישיבת אור ישראל ובישיבת באר יעקב, ולאחר מכן בישיבת סלבודקא המעטירה, בה דבק ברבותיו ראשי הישיבה, עבור דרך שנות לימוד בכולל הנודע של הגאון רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל, ועד סוף ימיו ממש. לא היה יום בחייו שלא הקדיש בו לפחות מספר שעות ללימוד התורה הק'. סדר יומו היה בלול ומעוטר בלימוד התורה מהבוקר השכם, ועד שעות הלילה המאוחרות. קם בבוקר, ולומד קודם התפילה. מסיים את ארוחת הבוקר ויחזור לתלמודו. ובשעות הערב ניצל את הזמן לעוד כמה שעות לימוד. ספק אם ישנם אברכי כולל רבים שלומדים כ"כ הרבה שעות ביום, כמוהו.
כל שנותיו היתה נכרת שמחתו המיוחדת מדברי תורה. בני המשפחה שעלו לביתו, ידעו תמיד כי הדבר שישמח את זיידע יותר מהכל, הוא לשמוע דבר חידוש מיוחד בפרשת השבוע או בדברי הלכה. פעמים שהצליחו "להפתיע" אותו בדבר חידוש שלא הכיר, ותכף היה מבקש לראות את הדברים בתוך הספר.
אקדיש עוד שורות ספורות בחלק זה, לענין דקדוק ההלכה שליווה וכלכל את צעדיו לאורך כל שנות חייו. כאשר שמעתי פעם בילדותי על כך שבישיבה של מעלה נקראים אנשים על שם המצווה שקידשו במיוחד בחייהם, הייתי מהרהר לעצמי שמן הסתם זיידע יכונה "נטילת ידים". ברבות השנים הבנתי כמה ילדותית היתה המחשבה הזו. אמנם בנטילת ידיים היו דקדוקיו והידוריו מאוד בולטים לעין, אך האם רק מצוה זאת נטל לעצמו? וכי היתה הנהגה כלשהי בסדר יומו שלא היתה בתכלית דקדוק ההלכה?
קריאת שמע בכל פרטותיה ודקדוקיה ההלכתיים, לכה"פ חמש פעמים ביום (קודם התפילה, תפילת שחרית, תפילין דר"ת, מעריב, קריאת שמע שעל המיטה; וכאשר התפלל מעריב בזמן מוקדם קצת היה מוסיף עוד פעם אחת בשובו לביתו). כמה דקדק בלשונו בכל עת שאמר איזה דבר שבקדושה, להטעים את התיבות במלעיל ובמלרע כראוי, להדגיש את השוואים הנעים כיאה, אותיות א' ה' וע' שזכו כל אחת לביטוי אחר - שאינו כל כך שכיח במזרח אירופה...
וכבר אנו נוגעים בעמוד העבודה, ונעבור להרחיב בו מעט יותר.
על העבודה
העוד יימצא עובד ה' דוגמתו? הלוא היה הוא האדם ששעבד את כל אברי גופו, כל מאווייו ורצונותיו, כל הילוך מחשבתו, כולם כולם משועבדים לבורא עולם בכל רגע ורגע. אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך!
זכרתי ימים מקדם, בעודי ילד ונער צעיר לימים, זכיתי רבות לעמוד לצדו בשעת תפילתו. כמה מאמצים וכוחות נפש השקיע בכל תפילה. מרגע שהיה נעמד לפני בוראו, היו פניו מאדימות בבערה שאין מוצאים דוגמתה כיום, וכל עצמותיו תאמרנה ה' מי כמוך, בנוסח הויז'ניצאי המשתפך. ליוויתי אותו פעם לתפילת מנחה יום-חולית בביהמ"ד מאקאווא, ולמול עיני ראיתי פלא עצום: ברגע שהתחיל להתפלל האדימו פניו בבערה שהכרתי מילדותי, וחשבתיה בתמימותי לשבתית...
הקידוש המהדהד... כמה געגועים הציפו אותי בליל שב"ק האחרון... האם עוד נזכה אי פעם לשמוע קידוש כזה? עדות כזו נחרצת לבריאת העולם? לפני קרוב לעשרים שנה כבר סיפר לי יהודי שעבר כמה פעמים ברחוב אור החיים בליל שב"ק, ולא יכול היה להמשיך בדרכו עד שזיידע סיים את הקידוש הבוער. והקידוש השבתי הוא רק דוגמא לקאכעדיגע קידוש של ליל יום טוב, שלנצח נצחים יהיה חרוט בלבבות כל בני המשפחה.
מי ימלל גבורות ליל התקדש חג בצילו הגדול של זיידע. השיחה הקצרה שנשא [לפחות בחלק מהשנים] בגשתו לעריכת הסדר, אודות תוקף קדושת הלילה, עודנה חרוטה בעצמותי. ואף שעברו כעשרים שנה מאז הפעם האחרונה שזכיתי להשתתף. האש הגדולה שבערה בו בלילה הקדוש הזה, הצטרפה יחד עם דקדוק ההלכה, כאשר היה אוכל את הכזית מצה בשיעור גדול מאוד ואת הכזית מרור שדקדק לאכול בחזרת דייקא. וההלל הנשגב שלא נדע עוד כמוהו, כשבסופו יוצאים בריקוד נרגש "לשנה הבאה בירושלים"... ואני הנער הצעיר עומד מהצד ומתבונן, מבין ולא מבין את גודל הזכות לעמוד בקרבתו של האדם הגדול בענקים שאינו מודע כלל ועיקר לגדלותו.
הזמן קצר מאוד מלהאריך, והדעת אינה מיושבת כל צרכה. אך כמה אנו נדרשים להוציא מעין "לוח שנה" שיתאר את עבודתו המרוממת. ראש השנה... יום כיפור... סוכות... שמחת תורה... חנוכה... פורים... פסח... שבועות... תשעה באב... כל זמן וזמן, כל תפילה ותפילה, כל עבודה ועבודה... כמה וכמה כרכים אפשר להוציא לתאר את תהלוכות חייו המרוממות, ואת הנהגתו הנאדרת בקודש, בעבדות מופלגת לבורא עולם, בבערה פנימית שאינה יודעת השקט, בדקדוק הלכה בתכלית... אשרי עין ראתה כל זאת!
ועל גמילות חסדים
אמר ר' יוחנן, טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר, וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב. מאור פניו של זיידע זצ"ל לכל אחד ואחד, מן המפורסמות היה. די לו לאדם בשעה שעדו עליו כמה הרפתקי, להשיח את אשר על לבו באזניו של זיידע, לקבל ממנו טללי חיזוק ותחיה כמרפא לנפש, וטרם פרידה להתחזק ביתר שאת מהחיוך המפורסם שנוסך כוחות מחודשים ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
יכולת מופלאה היא לאדם שבקיא כל כך במכמני התורה לענפיה, ובכל זאת יושב ומאזין בקשב רב לנכד צעיר שמציג בפניו חידוש על הפרשה או על הסוגיא. מה ממנו יהלוך אם שמע כבר את הווארט הזה לפני עידן ועידנים, וכבר הספיק לשמוע אותו מאז פעמים רבות מספור; הלוא יושב לפניו כעת בחור צעיר ורוצה לשמח אותו בדבר תורה, ובכן, הבה נשמח עמו ונתפעל מדבריו.
והיה לבו פתוח להאזין לקשייו הבלתי מושמעים של נער צעיר שתהפוכות החיים לא היטיבו עמו, ולדבר על לבו ברוך שהסיר את תחושותיו הקשות וריפד אותן היטב. והיה הוא מהלך ברחובה של עיר ומאיר פניו לאחת מכלות ילדיו כשהוא שואל בשלומה ובשלום בני המשפחה. ולא היתה חסידותו וקדושתו באה על חשבון הארת פנים לזולתו. ואף אם לבו בוער כעת בלבת קודש לקראת עריכת הקידוש ולקראת כזית ראשון בליל יו"ט סוכות, עם זאת כאשר התארח בסוכת אחד מילדיו, הרי הוא מקדים להתבונן בקירות המעוטרים של הסוכה ולהחמיא לנכדים ולנכדות שעמלו על יצירת הקישוטים.
והיינו אנו כולנו יחד, חרותים על לוח לבו כל הימים. וזכינו למלאך משמים שליווה את כל צעדינו בתפילותיו הרותחות. ומה כאן עומד ומשמש בצקון לחשו לפני קונו עבור כל אחד ואחד מבני המשפחה, אף ממקומו בגן עדן הוא יפן ברחמיו לשפוך שיח ולהעתיר בעד סבתא שתבדלחט"א שתאריך ימים ברוב טובה, ובעד כל בני המשפחה, עדי נזכה לתחיית המתים בעת שיעלה רצון לפני הבורא ית"ש, בביאת ינון לגאלנו בב"א.
בלב נשבר והומה מגעגועים,
אחד מנכדיו
