החתם סופר שם עמוד א ומצו"ב, מעיר מזה ומיישב.
א"ל בשבת תמות. לפי מ"ש תוס' בחגיגה בשם הירושלמי דוד מת בעצרת והקריבו למחר פי' מהכא יליף דעצרת יש לו תשלומין, ע"ש, א"כ האי שבת דהכא לאו דוקא דיו"ט נמי איקרי שבת והקב"ה לא הודיעו באיזה שבת אי שבת בראשית או יו"ט דאיקרי שבת והי' עוסק בתורה כל שבת וכל יו"ט ולבסוף מת בעצרת שחל בחול, דאין לומר שחל בשבת א"כ בלא"ה הקריבו למחר משום שבת וכ"כ משנה למלך. ולפ"ז נ"ל ליישב הא דיליף ירושלמי תשלומי' מהכא סמיך נמי אילפותא דהש"ס שם וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר הוה אומר זה עצרת ואי ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי אע"כ לתשלומין. אלא הך גופא דקצירה לצורך אוכל נפש אסור ביו"ט לא פסיקא כולי האי. ובירושלמי דחיק להמציא דרשות לכך, עיין תוס' פ"ק דביצה ג' ע"א. וי"ל לא לחנם הפסיק דוד המלך ע"ה מלימודו ע"י דבחיש באילנא וגם שהמלך בעצמו יצא לראות מאן דבחיש באילנא ואין זה כבודו אבל הוא חידש אותו היום הך דאסור לקצור ביו"ט וכד הוה שמע בחיש באילנא ביו"ט נפיק לאפרושי מאיסורא דתלישת פירות ביו"ט ונח נפשי'. ומדאיפסקא הילכתא באותו היום דקצירה אסורה ביו"ט ממילא רוחא שמעתתא דעצרת יש לו תשלומין מדרשא וקראתם ובקוצרכם וממילא הקריבו למחר, והיקשא דחג השבועות לחג המצות לא הוה פסיקא להו דאפשר ללינה אתא ולא לתשלומין אי לאו ובקוצרכם, ע"ש חגיגה ותבין כי הקצרתי: