אחרי מות האם לעינוי יוהכ"פ נתרבה העראה (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
תענו את נפשותיכם (טז כט)

בספר זכר החיים לרבי חיים הכהן רפפורט זצ"ל כתב לחדש, שלגבי איסור תשמיש המטה ביוהכ"פ אין איסור בהעראה מעיקר הדין, דלא איתרבי העראה כגמר ביאה אלא לענין עריות דאיכא קראי, וכמ"ש תוס' בסנהדרין עג: ד"ה ממונא, דלא איתרבי העראה לענין חיוב קנס, עי"ש.

ולפי זה יש לתרץ קושיית השער המלך בחופת חתנים אות ד', על דברי הירושלמי המובאים בתוס' יומא יג: דאם מתה אשתו של הכהן גדול ביוהכ"פ, התירו לו לקדש אשה אחרת, דאין שבות במקדש, והרי בגמ' שם מבואר דצריך ג"כ לכונסה דבעינן שיהיה לכהן גדול אשה מן הנישואין דוקא, ואיך יעשו הנישואין ביוהכ"פ לדעת הרמב"ם דחופת נדה אינה קונה משום שאינה ראויה לביאה, א"כ ה"נ הרי אינה ראויה לביאה משום יוהכ"פ. ולהנ"ל אתי שפיר דסגי במה שהחופה ראויה להעראה, דלענין ראויה לביאה סגי בהעראה דהויא כגמר ביאה.

עוד יש ליישב בזה את קושיית הרש"ש ביומא עג: על דברי הירושלמי שם שהקשה למה צריך איסור תשמיש המטה ביוהכ"פ, תיפו"ל דאסור ברחיצה ולא יוכל לטבול אח"כ, והקשה הרש"ש הא נפק"מ להעראה דמצד טומאת בעל קרי ליכא, ולהנ"ל א"ש, דהעראה גם אליבא דאמת אינה אסורה.

ובשו"ת אבני שהם סי' ז' הביא קושית רבי יצחק יהודה טרונק זצ"ל מקוטנא [נכדו של בעל הישועות מלכו], על לשון התורת כהנים כאן פרק ז', דדריש אסמכתא לאסור כל השבותים ביוהכ"פ מדכתיב "שבתון", ובתוך השבותים שמונה והולך שם קאמר "ולא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם", והעיר שם למה לי האיסור לייבם ביוהכ"פ מצד שבות של מלאכה, תיפו"ל משום איסור תשה"מ ביוהכ"פ. [ובאמת י"ל דלאו דוקא ואשיגרת לישנא דכל השבותים נקטיה, וכעי"ז כתבו התוס' במכות יג. לענין גרושה וחלוצה, אע"ג דהתם לא שייך כלל, וכ"ש הכא דשייך רק אינו צריך]. ותירץ המחבר שם, דנפק"מ להעראה דיבום קונה בהעראה לחודא כדאיתא ביבמות נג:, אבל מצד עינוי יוהכ"פ אינו אסור. והעיר הגרא"מ באקאן שליט"א שכבר כתב כן בצפנת פענח ביצה לו: בביאור דברי התו"כ, דנפק"מ להעראה.

אך בעיקר הדבר שכתב בזכר החיים שם דכיון דהכא ליכא ריבוי לא הוי בכלל ביאה, לכאורה הכא אי"ז תלוי בדין ביאה של כל התורה, אלא הכל תלוי במניעת העינוי, ואם יש בזה מניעת עינוי אי"צ קרא לרבות העראה כגמר ביאה, ושפיר אסור ביוהכ"פ אע"ג דליכא קרא לזה.​

 

[גרינפלד]

[ובאמת י"ל דלאו דוקא ואשיגרת לישנא דכל השבותים נקטיה, וכעי"ז כתבו התוס' במכות יג. לענין גרושה וחלוצה, אע"ג דהתם לא שייך כלל, וכ"ש הכא דשייך רק אינו צריך].​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ומשכחת לה ג"כ נפק"מ בתוספת יוהכ"פ, אם קבל עליו תוספת לענין מלאכה ולא לענין עינויים, אם נימא דיכולים לחלק את הקבלה.

והגר"ח יוז'וק שליט"א כתב ליישב דאיסור תשה"מ ביוהכ"פ הוא על האיש ולא על האשה, כדמשמע ברמב"ם שביתת עשור פ"א ה"ה, ועי' שיטמ"ק נדרים דף פ', ואיסור יבום מצד קנין הוא גם על האשה, עכ"ד. אמנם לכאורה נראה דלא שייך איסור על האשה מצד קנין ביבום, שהרי יבום אי"צ דעת וקונה גם בעל כרחה, א"כ האשה היא רק הדבר הנקנה ולא עשתה כלום.

ולכאורה היה אפשר לומר, שמצד איסור עינוי יוהכ"פ הרי לא נאסר אלא היכא שמכוין לתענוג, אבל בלא זה מותר כגון הסך שמן על גבי חטטין כשיש לו מכה כמבואר ביומא עז:, וכן בטבילה של מצוה התירו משום שאינו מכוין לתענוג עי' יומא פח. תוס' ד"ה אי, וא"כ בביאה של מצות יבום דאינו לתענוג אלא לשם מצוה יש מקום לומר דרק מצד דהוי קונה קנין ביוהכ"פ אסור, אבל מצד עינוי תשמיש המטה לא היה נאסר, כמו שמותרת רחיצה לצורך טבילה של מצוה. אמנם זה אינו דבע"כ אינו דומה, דא"כ מ"ט מצות פריה ורביה אינה מתירה, וע"כ דהכא לא התירו, והחילוק דבטבילה המצוה יכולה להתקיים מבלי ההנאה, וההנאה מאליה באה, משא"כ הכא דאין קישוי אלא לדעת ולא שייך לקיים המצוה בלא זה.​

 

[מחכה]

לדעת הרמב"ם דחופת נדה אינה קונה משום שאינה ראויה לביאה, א"כ ה"נ הרי אינה ראויה לביאה משום יוהכ"פ. ולהנ"ל אתי שפיר דסגי במה שהחופה ראויה להעראה,

משמע מהרמב''ם הל' אישות פ''ג ה''ד שבהעראה לבד לא סגי לחופה וקשה על דבריו לכאו'

 

[ממגד שמים]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':


אך בעיקר הדבר שכתב בזכר החיים שם דכיון דהכא ליכא ריבוי לא הוי בכלל ביאה, לכאורה הכא אי"ז תלוי בדין ביאה של כל התורה, אלא הכל תלוי במניעת העינוי, ואם יש בזה מניעת עינוי אי"צ קרא לרבות העראה כגמר ביאה, ושפיר אסור ביוהכ"פ אע"ג דליכא קרא לזה.​

צ"ע אם בהעראה ידעינן מסברא דמונח בזה מניעת העינוי ודו"ק . ועכ"פ זה מונח בקו' ודו"ק.
בשולי הדברים:
לא גרינפלד ייאמר שמך כי אם גולד-פלד, יען הערותיך מתוקים מדבש ומפז רב.