תזריע מדוע לא ריפאו את נעמן על פי ספר הרפואות (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויהי כקרוא מלך ישראל את הספר ויקרע בגדיו ויאמר האלקים אני להמית ולהחיות כי זה שלח אלי לאסוף איש מצרעתו כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי (הפטרה)

הקשה בגרש ירחים למהרא"ל צינץ זצ"ל גיטין ע. למה אמר מלך ישראל "האלקים אני להמית ולהחיות" ולא ידע מה לעשות כדי לרפא את נעמן, הרי חזקיהו המלך גנז ספר רפואות, א"כ בזמן אלישע שהיה עוד קודם לכן עדיין היה קיים ספר זה, וא"כ ירפא אותו ברפואות הכתובות בו.

ואפשר לומר, דהנה בפיה"מ להרמב"ם פסחים פ"ד מ"י הביא בשם יש מפרשים, דאת ספר הרפואות כתב שלמה המלך. וא"כ יש לומר שלא כתב רפואה לצרעת, כי לישראל אסור לרפאותה מדין "השמר בנגע הצרעת", כמו שאסור לקצוץ את הנגע, ושלמה המלך כתב את הספר לישראל ולא לאחרים.

אמנם לקושטא דמילתא יש לדון האם אסור לרפאות נגע צרעת, די"ל דהאיסור רק לקוצצו בידים, אבל לעשות רפואות דהוי רק גרמא מותר. ולכאורה יש להוכיח דמותר לעשות רפואות לצרעת, דהנה בגיטין שם איתא, "לחזזיתא ליתי שב חיטי ארזנייתא וניקלינהו אמרא חדתא ונפיק משחא מינייהו ונישוף, רב שימי בר אשי עבד ליה לההוא עובד כוכבים לדבר אחר ואיתסי", ופירש רש"י לדבר אחר, צרעת. וכתבו התוס' שם בשם ר"י, דאע"פ שאסור לרפאות עכו"ם מ"מ עשה כן כדי להתלמד שידע לרפאות ישראל, ומוכח לכאורה דמותר לרפאות צרעת גם בישראל. ויש לדחות די"ל דהתלמד כדי לרפאות בישראל נגעים טהורים, ואע"פ שאיסור קציצה הוא גם בנגעים טהורים כמבואר בשבת קלב: מ"מ י"ל דהתוס' כאן סבירא להו כשיטת התוס' בשבועות ד. ד"ה בקוצץ, דאיסור קציצת נגעים טהורים הוא רק בד' מראות נגעים הטמאים, אלא שעמד הנגע ב' שבועות ולכן הוא טהור, עי"ש.

והג"ר צבי אליהו שטיינברג שליט"א הוכיח מב"ק פה: "ריפוי דהוה כאיב ליה מידי וסליק ואייתי ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה, דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה", ופירש רש"י שם דאחווריה לבשריה היינו שהפכו למראה צרעת, ומשמע דהיינו מראה צרעת ממש, ועי' בהוריות י. וברש"י שם שגם נגעי אונסין הבאים על ידי אדם טמאים, א"כ איך מותר לרפאות, ומוכח דדרך רפואה שרי, עכ"ד.

וכן ראיתי מובא בשם האברבנאל בפרשתינו, שכתב שמותר לעשות רפואות לרפא את הנגע, דכתיב "ורפא ירפא".

ונראה דאפילו אם נימא דברפואת נגע אין עוברים באיסור, מ"מ כיון דטעם הלאו ד"השמר הנגע הצרעת" הוא משום שכוונת הנגעים הם בכדי שייטיב דרכו וישוב בתשובה ויתכפר לו על העון שעליהם באים הנגעים, ואם הוא קוצץ את הנגע הרי הראה בזה שלא הבין סיבת הנגע, שיש כאן שורש של חטא ועון, ולא יועיל לקצוץ את הנגע כי השורש של העון עדיין קיים, וצריך לתקן את השורש וממילא יעבור הנגע. ולכן ציותה התורה השמר בנגע הצרעת מלקוצצו, כי אם לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים, דהיינו ללכת לכהן שיטמאנו, והכהן אומר לו דברי כיבושים כמו שאמרו חז"ל, ואח"כ ישב בדד ויתבונן לנפשו וייטיב דרכיו, ואז ממילא יעבור הנגע. וא"כ אפילו אם אין איסור דאורייתא ברפואת הנגע, מ"מ ודאי רצון התורה שייטיב דרכיו, ולכן לא כתב שלמה המלך בספר הרפואות תרופה אחרת לנגע הצרעת, כי אדרבה ילך אצל הכהן וייטיב דרכיו, וק"ל.​

 

[גרינפלד]

וכן ראיתי מובא בשם האברבנאל בפרשתינו, שכתב שמותר לעשות רפואות לרפא את הנגע, דכתיב "ורפא ירפא".

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

והיינו דבאמת מבואר בברכות ס. וב"ק פה. דהיה ראוי בכל מחלה שיהיה אסור לעסוק ברפואה, ד"רחמנא מחי ואיהו מסי" (רש"י שם), כלומר דכיון שהקב"ה נתן לו את המחלה כדי שיחזור בתשובה ויתפלל אין ראוי שהרופא ירפאנו, ואע"פ כן גילתה התורה "ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, אם כן גם בנגעים שסיבת האיסור קציצה הוא מה"ט דהקב"ה נתן לו את הנגע כדי שיחזור בתשובה, מ"מ לעסוק ברפואה מותר.​