מאמר תורני בעלות והמסתעף

בעלות והמסתעף​

ראיתי צורך להעמיד דברים על דיוקם באופן פשוט ומתומצת מסוגיות רבות בעניין בעלות.

בעלות: ענין זה אנו פוגשים בחלק ניכר מהסוגיות בסדר נזיקין, כאשר בכל מקום ההגדרות והחילוקים עולים שוב ושוב, ולעיתים אף ללא שום קשר, ראיתי צורך להגדיר את חלקי הבעלות באופן השווה לכל נפש, ועל כל פנים אין כאן המקום לדון בזה דכל אחד הוא נידון בפני עצמו שאפשר לדון בו ארוכות אבל יסודות הדברים מוכרחים לעמוד בצורה פשוטה ומובנת דאם לא כן לא נמצא ידינו ורגלינו בביאור מושג זה.

אשר על כן אעלה את המחוור לי מהסוגיות שלמדתי עד עתה וזוהי הגדרת הדברים לעניות דעתי [בסוגריים כדלהלן הגדרתי את הדברים בקצרה ממש ומיד לאחר מכן ביארתי כוונתי עיין היטיב].

הנה עשרה חלקים יש ב"בעלות":
א. "יצירת הבעלות" [קנין] היינו תהליך יצירת הבעלות על ידי פעולות חוקיות כמו קנייה, קבלה בירושה או מתנה.
ב. "מהות הבעלות" [בלעדיות] היינו דהנה 'מאפיין' הבעלות הוא שרק בעל החפץ יכול להשתמש בו ולהחליט מה לעשות בו ואיתו.
ג. "משמעות הבעלות" [שליטה] היינו ה'יכולת' של בעל החפץ לשלוט להחליט על השימושים וההגבלות של החפץ.
ד. "הגדרת הבעלות" [עומד לבעליו] דהנה 'קביעת' הבעלות החוקית של החפץ במערכת המשפטית מתרחשת כאשר החפץ עומד לאדם דזוהי התכלית והמטרה המרכזית בבעלות.
ה. "תוכן הבעלות" [התנהלות עם הממון כרצונו הפרטי] דהיינו 'זכות' הבעלים להשתמש בחפץ כרצונו, להשכירו, למכרו, ואף לשרפו וכדו'.
ו. "דיני הבעלות" [נזיקין מעשרות וכיוצ"ב] דהיינו ה'חוקים והכללים' של הבעלות הכוללים בתוכן גם זכויות וגם חובות וזה מכוח בעלותו בהממון.
ז. "צורת הבעלות" [השתמשות] דהיינו 'ביטוי' לכוחו הבלתי מוגבל בהממון שבאופן טבעי מתבטא בעצם הוצאתו בפועל על יד השתמשות.
ח. "כוח הבעלות" [שאי"ז של אחרים] דהיינו ה'תוצאה' הישירה מהבעלות שהחפץ מחוזק אצלו כך שאין לשאר זכות בהחפץ.
ט. "עצם הבעלות" [חלות בתכונות גוף החפץ] דהיינו היבט מסוים המגדיר שה'בעלות קשורה בהחפץ' עצמו ולא גדר מסוים באיזה תכונה או מאפיין של החפץ, ודוק היטיב בה, והפוך בה דכולה בה, דוק בש"ס ופוסקים ותמצא כן.
י. "משפטי הבעלות" דהיינו שהם [הבעלות] מעמיד זכותים כגון טענה [שענינה הוא להעמיד את הבעלות כפשנ"ת בכמה מקומות וזהו חלק מזכותי הבעלות גופא] נזיקין [וזה הטעם דחייב גם בנזק"מ ואכמ"ל] וגזילה וכו' והדברים פשוטים וידועים וב"ה בהירים להפליא.

הנה ישנם הרבה סוגים של "בעלות" [לא הארכתי כנדרש בדברים הללו דאין כאן מקומם ובעזהי"ת אאריך במקום הראוי להם וכאן לא באתי אלא למנות את כל מיני הבעלות הקיימות].

א. בעלות ב"שעבוד" דהוי חצי קנין זה לשון הריטב"א בקידושין [יג.] והרבה תמהו בזה מה כוונת אותו הריטב"א שהם חצי קנין, מהו החצי שלא קיים בהם ומהו החצי שכן, ובכלל היכן מצינו קנין לחצאים, והנראה בביאור הענין הוא, דהנה בקנין יש שני חלקים יש את החלות בתכונות גוף החפץ ויש את הענין שהחפץ עומד לאדם הבעלים כדי לשרתו שיצטרך לו, ונראה דכאשר יש קרקע משועבדת [לאו דווקא] אז הן אמנם אין שום הגדרה בתכונות גוף החפץ שהם "שלו" דהרי החפץ עדיין בבעלות הראשון אבל מכל מקום החפץ עומד לאותו אחד שמשועבדים לו, דאם יצטרך לאותה הקרקע יוכל לגבות ממנה וזהו החצי קנין האמור בריטב"א והדברים נפלאים.

ב. בעלות ב"שותפות" דאינה דומה לבעלות רגילה, גדר החילוק בינהם הוא דהרי הבעלות אינה רק שיש לו קנין וזכיה בעצם החפץ שיעמוד לצרכיו ושימושיו, אלא בעינן דיהא "שלו", ועיקר ענין "שלו" הוא מה שהדבר הוא לו ולא לאחר, ושלילת האחרים הוי חלק מהדין "שלו" וזה אין בבעלות משותפת [וכפשנ"ת בר"ן בנדרים מה: "דאי דמר לאו דמר"] וישנו רק בבעלות יחידית ולכן מצינו פטורים רבים בדיני הבעלות בשותפין דאין אף אחד שהחפץ הוא ממש "שלו" [והארכתי בזה בחי' לב"ב סי' טו].

ג. בעלות ב"קרקעות" היא שונה מבעלות ב"מטלטלין" דבעלות בקרקע היא רק "כוחות" בקרקע, דהרי גופה לא תחת שליטתו כלל אבל מטלטלין כאשר הם נקנית על ידו הם תחת בעלותו ושליטתו לחלוטין וזהו הטעם דמהני ביה קנינים ככסף ושטר ולא הצריכו שיעשה מעשה מצד גוף החפצא כבקניית מטלטלין והיינו טעמא כפמשנ"ת דכל בעלותו היא קניית "כוחות" גרידא בקרקע, וכן זה סברת האומרים שענין החזקת שלוש שנים הוא מגדרי המוחזקות, דהנה תמוה דמהיכן מצינו דהחזקה ואחיזה הם קנין ממש, ולדברינו הענין הוא פשוט שכיון שכל הבעלות היא ענין של "כוחות" וזכויות בקרקע מהני עצם ההחזקה כדי לבטאות את הכוח בזה, וזהו מה שמצינו דקרקע בחזקת בעליה עומדת, קרקע אינה נגזלת, אין שמירה בקרקעות, אפסרא דארעא [דהא לא מצינו כן במטלטלין] שורש כולי הנך שכל הבעלות הם זכויות ותביעות שיש לאדם ואמנם מצד הקרקע לא נעשית בו שום בעלות.

ד. בעלות ב"בני אדם" דהבעלות בהם אינה שייכת כבמטלטלין וקרקעות, דדוקא כי האי גוונא הם דברים שמצד עצמם הם טפלים ויכולים להיות "נשלטים" אבל בני אדם הקנין יוצר בהם רק החלת שם כעבד עברי ואישות והדברים ידועים [ולכן אינם משומטים בשביעית].

ה. בעלות ל"זמן" דהבעלות היא אמנם חלות בגוף החפץ שהיה "שלו" אלא שהיא "שלו לזמן קצוב" [קצה"ח סי' רמא סק"ד האריך בזה גבי מתנה ע"מ להחזיר ואחריך לפלוני עיין שם].

ו. בעלות ל"פירות" נידון זה מתחלק לג' חלקים יש את קנין הפירות דפליגו בו ר"נ ור"ל אי קנ"פ כקנה"ג ואכה"מ לבאר את הסוגיא שם יש את השכירות דקיי"ל דהוי ממכר ליומיה [קוב"ה סי' נג עיין שם דמנתח נושא זה בצורה מופלאה ואכה"מ] יש את השאילה דהרי היא זכות ליצור שימושים בחפץ כרצונו אבל אי"ז קנין בהחפץ כלל [ריטב"א ורמב"ן ב"מ מג. וזה פשטות הגמ' והתוס' ב"ק יא. שכתב שכן קנה את החפץ הוא שיטת יחידאה וביחוד לאחר דברי האו"ש [סוכה ה] דאם מחזירו לבעלים בתוך הזמן, הבעלים יאלץ לעשות קנין].

ז. בעלות "איסורית" דהיינו שהאדם בעלים על האיסור שהחיל, וכמו שביארו האחרונים בהפה שאסר הוא הפה שהתיר שכיון שהוא הבעלים על האיסור שהחיל הוא יכול להתירו.

ח. בעלות ב"ענין והחלות" יש מהאחרונים שכתבו שביאור הענין בכל שישנו בשליחות ישנו בתנאי, זה מצד שהיות והוא בעלים ויכול לעשות לעצמו ידא אריכתא נוספת, לכן גם הוא בעלים להחליט איך יחול ובאיזה תנאים, ולכן בחליצה [וכן ביבום] שהיא לא בשליחות גם כן אינה בתנאי כי הוא עושה רק את הפעולה המציאותית, והחלות חל ממילא ע"י התורה, ולא הוא מייצר את החלות.

ט. בעלות ל"התחייב" זהו שנינו גבי בור וחמץ בפסח, שהרי הבור הוא ברה"ר ואין לו בעלות שם, וכן חמץ בפסח הרי הוא איסוה"נ ואינו שלו, אלא שעשאו הכתוב ברשותו והיינו שנותנים לו בעלות בשביל שיתחייב, ולכן לא נקרא שלו אלא ברשותו, כי אין כאן בעלות ממונית גמורה אלא בעלות לעניין משהו מסוים וכן לגבי גזלן, שהחפץ אינו שלו אלא של הבעלים, אך נחשב ברשותו והיינו שזה שלו לעניין להתחייב בוהשיב את הגזילה, שהרי לכאורה אין שום סיבה משפטית לזכות לו את הממון ולהתחייב אם הוזק החפץ.

י. בעלות ב"חוב" דהיינו שמותפס ברשותו הממונית איזה ערך ממוני, ומכל מקום זוהי לא הגדרה ענינית שיש בה כוח התפסה בפני עצמה אלא היא קיום מסוים שאיננו נראה בהחפצא ושורשו טמון בשעבוד הגברא [והאריך בגדה"ד השער"י ש"ה פ"ב] והיינו הגדרת בעלות מסוימת שאינה בעין.

יא. בעלות בדבר ש"אין בו ממש" דאין בו ענין חלות אלא ענינו הוא זכות ממון בלבד, ואין בו שום מהות שאפשר להגדירה במציאות כחלות רגיל.

יב. בעלות ב"ממון גבוה" כפי שכבר כתבו רבים מרבותינו האחרונים דענין זה הוא ענין בעלות באופן מאוד מוגדר ומסוים דאמנם אין בהחפץ שום תורת ממון להבעלים ואינו עומד להעמדת רצונותיו ותשמישיו ועל כל פנים הרי זה בשליטתו וברשותו.​

 

[דבר היושר]

ו. בעלות ל"פירות" נידון זה מתחלק לג' חלקים יש את קנין הפירות דפליגו בו ר"נ ור"ל אי קנ"פ כקנה"ג ואכה"מ לבאר את הסוגיא שם יש את השכירות דקיי"ל דהוי ממכר ליומיה [קוב"ה סי' נג עיין שם דמנתח נושא זה בצורה מופלאה ואכה"מ] יש את השאילה דהרי היא זכות ליצור שימושים בחפץ כרצונו אבל אי"ז קנין בהחפץ כלל [ריטב"א ורמב"ן ב"מ מג. וזה פשטות הגמ' והתוס' ב"ק יא. שכתב שכן קנה את החפץ הוא שיטת יחידאה וביחוד לאחר דברי האו"ש [סוכה ה] דאם מחזירו לבעלים בתוך הזמן, הבעלים יאלץ לעשות קנין].

אם כבר מדברים, אז יש להוסיף שאין זה רק שלושה חלקים כמו שהובא במאמר, בעלות ל"פירות" מתחלקת לה' חלקים.

א. יש את קנין הפירות דפליגו בו ר"נ ור"ל אי קנ"פ כקנה"ג ואכה"מ לבאר את הסוגיא שם.
ב. יש את השכירות דקיי"ל דהוי ממכר ליומיה [קוב"ה סי' נג עיין שם דמנתח נושא זה בצורה מופלאה ואכה"מ].
ג. יש את השאילה דהרי היא זכות ליצור שימושים בחפץ כרצונו אבל אי"ז קנין בהחפץ כלל [ריטב"א ורמב"ן ב"מ מג. וזה פשטות הגמ', ואילו התוס' ב"ק יא. שכתב שכן קנה את החפץ הוא שיטת יחידאה וביחוד לאחר דברי האו"ש [סוכה ה] דאם מחזירו לבעלים בתוך הזמן, הבעלים יאלץ לעשות קנין].
ד. יש קנין דקל לפירותיו דקיי"ל דמהני שהטעם, שהרי האילן בעולם וחל עליו הקנין לצורך פירותיו שיצאו ממנו.
ה. ואילו פירות הדקל לא מועילים מהטעם הנודע שהרי הם דבר שאינו בעולם [וכלל גדול הוא בידינו 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'] והדברים ארוכים

 

[בן ליש]

בעלות ל"פירות" מתחלקת לה' חלקים.

ה. ואילו פירות הדקל לא מועילים מהטעם הנודע שהרי הם דבר שאינו בעולם [וכלל גדול הוא בידינו 'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'] והדברים ארוכים

קנין פירות דקל אינו "בעלות לפירות", אלא בעלות בקרן, (ורק שהוא לא בא לעולם), וכשם שלא תאמר שכשהפירות בעולם זה בעלות לפירות.

 

[ללמוד וללמד]

לרב הגאון @דבר היושר שליט"א.

ומדוע אינך משתמש במושג הידוע "רשות ממונית" כלומר כל אדם יש לו כמין "חברה בע"מ" שהוא בעל החברה, ולמעשה אין לאדם ממונות באופן ישיר, אלא כל הממונות שלו שייכים לאותה רשות ממון, והוא הבעלים של אותה רשות ממון, זה כמעט מוכרח וכך הרבה מסבירים את תפוסת הבית (שהגדרה שם שהחפץ שייך לרשות ממון של האב, רק שיש כמה יורשים שהם זכו בבעלות על אותה "רשות ממון של האב", לכן הממון משועבד קודם לכל החובות שיש לאותה רשות ממון של האב), וכן הלואה, וזהו רשות הקדש.........



ואולי אף זה חלק מעומק כוונתך.... וזהו הרובד המהותי שעליו דיברת שמוטבע בו ששיך לרשות ממונית.... ודו"ק

רובד מהותי חדש

(דברים אלו אף טעונים ביאור עוד ואולי נשמעים קצת כדברי הרמח"ל בספר שרשי המצוות כלל נד. אחרי שביאר שכל מה שיש לבני האדם בעולמם כאן הוא מושרש בבעלות שיש להם בתכנית האלקית שם בעולם ההוא. ומכאן בא לשאול איך יכול להיות שיש רשות ממונית שקופה שאין לה בעלות של אדם מיוחד וכך כתב: "צריך שתדע שיש בעה"ז מציאות אחר והוא המציאות המופקר שאין לו בעלים. והוא סוד גדול. כי הנה ברוחניות כל העולמות וכל מה שבהם מתייחסים לאחד מן הצדיקים, ומכל זה נבנה בעה"ז מה שהוא ברשות בני האדם ביחוד.... שהוא חלק בעולם בלי רשות בעלים מיוחדים והבן היטב... והנה המלכות בסוד הסדר המתוקן... היא המקיימת כל העניינים האלה בהעשותם על פי משפטי התורה כראוי". אבל כבר הבהרת "שהעולם מכיל יותר ממה שנראה במציאות הפיזית" לכן אף דברים אלו מתיישבים על הלב )

שהעולם מכיל יותר ממה שנראה במציאות הפיזית

ושוב תודה על ההעמקה המרתקת. אני מודה, בהתחלה באמת הרגשתי קצת 'גבוה' עם הרעיון של מהות פנימית כמרכיב מרכזי בבעלות, כי זה נשמע כמו משהו ששייך יותר לפילוסופיה. אבל ככל שפירטת, אני מתחיל יותר ויותר לראות את ההיגיון והעומק שבדברים ואכן דברים דקים אלו צריכים הסבר פנים אל פנים, וקשים להבנה בצורה פורומית מהירה

 

[בן ליש]

ב. יש את השכירות דקיי"ל דהוי ממכר ליומיה [קוב"ה סי' נג עיין שם דמנתח נושא זה בצורה מופלאה ואכה"מ].
ג. יש את השאילה דהרי היא זכות ליצור שימושים בחפץ כרצונו אבל אי"ז קנין בהחפץ כלל [ריטב"א ורמב"ן ב"מ מג. וזה פשטות הגמ', ואילו התוס' ב"ק יא. שכתב שכן קנה את החפץ הוא שיטת יחידאה וביחוד לאחר דברי האו"ש [סוכה ה] דאם מחזירו לבעלים בתוך הזמן, הבעלים יאלץ לעשות קנין].

בתשובות רעק"א כתב יד סי' קכ"ד "ואנכי לא ידעתי מאין לנו חילוק בין שואל לשוכר, דאם שכירות ליומא כמכ, ה"נ שואל ליומא מתנה הוא, ולא מצאתי רמז חילוק בשום מקום".
ובחזו"א חו"מ ליקוטים סי' י"ז "ואינו מובן מה חילוק יש בין שאילה לשכירות הלא גם שאילה ליומא ממכר הוא, ומה לי נוטל שכר וכו' ".

 

[דבר היושר]

מדוע אינך משתמש במושג הידוע "רשות ממונית" כלומר כל אדם יש לו כמין "חברה בע"מ" שהוא בעל החברה, ולמעשה אין לאדם ממונות באופן ישיר, אלא כל הממונות שלו שייכים לאותה רשות ממון, והוא הבעלים של אותה רשות ממון, זה כמעט מוכרח וכך הרבה מסבירים את תפוסת הבית (שהגדרה שם שהחפץ שייך לרשות ממון של האב, רק שיש כמה יורשים שהם זכו בבעלות על אותה "רשות ממון של האב", לכן הממון משועבד קודם לכל החובות שיש לאותה רשות ממון של האב), וכן הלואה, וזהו רשות הקדש.........

לא יודעני למה כבודו מתכוון כשהוא כותב 'רשות ממונית', אני הסתבכתי שעות על גבי שעות מהי ההגדרה של בעלות, איך זה מתקשר להאדם וכו' וכו', ועכשו אתה רוצה לטעון שיש עוד ישות נפרדת של 'רשות ממונית' - איני מכיר ישות כזו!

המושג 'רשות ממונית' הוא לא ישות נפרדת כפי שכתבת בהודעתך שהיא כחברה בע"מ וכו' וכו' ולהלן אבהיר מהי אותה הרשות הנלוזה (אלא שעכ"פ כדבריו ממש לא מחוור לי).

המושג רשות ממון מתחלק לשני חלקים, שליטה פיזית בחפץ ("יד"), וזיקה משפטית המגדירה את החפץ כנכס השייך לאדם ("שם" וייעוד).

ה"יד" היא כוח האדם לאחוז בחפצים ולהחזיק בהם, בהיעדר יכולת אחיזה כזו, כמו אצל בעלי חיים, לא מתקיימת בעלות במובן זה על חפצים חיצוניים, לעומת זאת, הזיקה המשפטית אינה תלויה באחיזה פיזית, אלא בהשתייכות החפץ לאדם ובהיותו מיועד לשימושו, חפץ שנלקח ללא רשות אמנם נמצא ביד האדם, אך אינו הופך לממונו בהיעדר הסכמת הבעלים.

קיימים מצבים של בעלות משפטית ללא אחיזה פיזית, כגון בהקדש (כמו שהבאת) או בממון המיועד לעניים ולכהנים (השגור בפי כל בר בי רב 'ממון כהן' ו'ממון עניים') במקרים אלו, הבעלות נוצרת על ידי ייעוד החפץ וייחוסו לגורם הזכאי בדיבור (כהאמור 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט').

גם ביחס לאדם עצמו, לאחר מותו, ניתן לייחד ממון לצורכי קבורתו, והוא נחשב כשייך לו לצורך זה, אף שאין לו עוד שליטה פיזית, מכאן, שהבעלות על ממון אינה מצטמצמת רק לשליטה פיזית, אלא כוללת גם את ההשתייכות המשפטית והייעוד של החפץ.

וכן הוא גם לגבי ירושת עובר בגר"ח הידוע.