צו האם מצות אש תמיד דוחה שבת?

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ו ו)

במושב זקנים הקשה בשם רבינו יהודה החסיד, תינח בחול שמקריבים נדרים ונדבות ומקיצין המזבח, בשבת שלא היו כי אם התמידין ומוספין ובמהרה היו נשרפים, איך יתקיים המקרא אש תמיד תוקד על המזבח. ותירץ שם שכמו שמימות משה עד שמעון הצדיק לא כבה נר המערבי והיה דולק כל היום, אף על פי שלא נתן בו שמן אלא כמדת חברותיה, כך היה נס זה שבשבת על ידי מערכת מוספין האש דולק כל היום. [ועי' יומא לט. שכל ימי שמעון הצדיק היה אש של מערכה מתגבר ולא היו צריכים להביא עצים מלבד שני גזירי עצים בבקר ובערב]. ובתוספות השלם תירץ דהיו מניחים מערב שבת בקעיות גדולות שיהיו דולקות כל השבת.

ובמושב זקנים כתב "ולי נראה במושבותיכם אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במזבח ובבית המוקד, אפילו בשבת, דהא לא תבערו אש איירי בשבת וממעטינן דוקא מושבותיכם", עכ"ל. והיינו דמותר להוסיף אף בשבת עצים כדי לקיים "אש תמיד תוקד", שלא תתבטל האש מעל המזבח.

הרי לפנינו מחלוקת הראשונים, האם מותר להוסיף בשבת עצים שלא בשביל הקרבת קרבנות הציבור, אלא בשביל קיום מצות אש תמיד, שהמושב זקנים סובר שמותר, ואילו מדברי רבינו יהודה החסיד נראה דאסור, וכן צידד בספר מדרש אליעזר על המכילתא דלקמן בדעת הרמב"ם, וביאר בטעם הדבר משום דאין זו עבודת ציבור הדוחה שבת, אלא מצוה גרידא.

ונראה דענין זה האם מצות קיום האש דוחה שבת, תלוי במחלוקת הראשונים בביאור מערכה של קיום האש, דהרמב"ן כאן פירש דהיינו למצות אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, וכן נראה מהרמב"ם תמידין פ"ב ה"ד, ולפי"ז מהא דגם בשבת היתה מערכה זו כמבואר ביומא (מג:) דאף ביוהכ"פ היתה, א"כ מוכח דקיום האש דוחה שבת. דהא תכליתה של הך מערכה הוא מצות קיום האש, ועבדינן לה אף בשבת. ופשוט דנותנים עליה עצים בכדי שתתקיים האש כל השבת, ואם עומדת להכבות מוסיפין עוד עצים. אך לשיטת רש"י (יומא מה. ד"ה של קיום) דהך מערכה היא בשביל שאם יצטרכו אש למערכה גדולה יטלו משם, א"כ י"ל דמערכה זו הויא צורך עבודת הקרבנות הקרבים על מערכה גדולה וכמערכה גדולה עצמה חשובה, ונתחדש דדוחה שבת, אך מצות קיום האש גרידא אינה דוחה שבת.
​

◆ ◆ ◆​

והנה במכילתא (ויקהל מסכתא דשבתא פרשה א') מפורש לכאורה כדברי המושב זקנים, דהכי אמרינן שם "לא תבערו אש בכל מושבותיכם למה נאמר, לפי שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר כל מלאכות חוץ מן המערכה, או אינו אלא אף במערכה, ומה אני מקיים לא תכבה בשאר כל הימים חוץ מן השבת, תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, במושבות אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המקדש", ע"כ. הרי מפורש דמותר להדליק אש המערכה. וכן מפורש בתורת כהנים כאן, אש תמיד תוקד אפילו בשבת ואפילו בטומאה.

אמנם בדעת רבינו יהודה החסיד יש לפרש, דהתו"כ והמכילתא לא קאי על מצות קיום האש, דזו מצוה גרידא ואינה חשובה עבודת ציבור שדוחה את השבת וכנ"ל, אלא קאי על הבערת המערכה לצורך הקטרת איברי התמידין והמוספין שדוחים שבת. וכן נראה מדברי הראב"ד בפירושו על התו"כ שם.

ויש לעיין א"כ למה לי קרא, תיפו"ל דהקטרת איברי התמיד דוחים שבת מצד קרבן תמיד. וכתב בפני יהושע שבת יט: בביאור דברי התורת כהנים, דמצד איברי התמיד הוו להו עשיית המערכה מכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת, ואינם דוחים את השבת, ועל זה קמ"ל דהמצוה היא להקטירן על מערכה דיומיה ושרי להבעיר את המערכה בשבת עבור זה. אך עדיין צ"ב לפי"ז למה לי קרא להתיר בטומאה, הא בזה לא שייך אפשר לעשותן קודם הטומאה, דגם כשאירעה טומאה באמצע היום שהיו יכולים להקריב קודם לכן מ"מ דוחה טומאה. ונראה דנפק"מ אם יש אש דולקת במערכה של אתמול, מ"מ מותר לעשות מערכה חדשה לצורך תמיד של היום, וכך הוא מצוותו, ומצד עצם מצות התמיד היה אפשר להקריב על מערכה דאתמול, אך מצוותו הוא במערכה של היום, וזהו דקמ"ל דשרי [ושו"ר שכן כתב בתוספות העזרה על התו"כ, וכעי"ז כתב במשכיל לדוד כאן, דמצד מצות הקטרת התמיד היה די באש של שמים]. עכ"פ מדברי הראב"ד והאחרונים הנ"ל מבואר שפירשו דברי התו"כ דקאי על הבערת מערכה גדולה שהיא לצורך ההקטרה שמקטירין עליה ולא למצות קיום האש גרידא.
​

◆ ◆ ◆​

יש לעיין לפי דעת הראשונים דסבירא להו דמצות קיום האש דוחה שבת, א"כ משכחת לה היכי תמצי שאברי חול קרבים בשבת. דהנה זה פשוט דכל אש שעל המזבח באיזה מערכה שתהיה בין מערכה גדולה או שאר מערכות מועילה לקיום מצות קיום האש, וכ"כ במנחת חינוך מצוה קל"ב, וכן פשוט דבין אש מהעצים של המערכה ובין אש מהקרבנות שעל גביהם מועילות לזה, וכן מתבאר מלשון הראשונים בשם רבינו יהודה חסיד הנ"ל שכל זמן שהתמידין והמוספין דולקין יש בזה קיום האש. ואם כן היכא דהאש של המערכה עומדת להכבות וצריך להוסיף אש, ויש להם איברים של חול, יהיה מותר להעלות אותם בשבת, ונהי דמצד מצות הקטרה דידהו אינם קרבים דאין זה דוחה שבת, אך למה לא יהיה מותר להעלותם לקיום מצות אש תמיד, דמה לי אם מוסיף עצים או מעלה איברים אלו, וזהו דבר חדש, וצ"ע.​

 

[גרינפלד]

אך לשיטת רש"י (יומא מה. ד"ה של קיום) דהך מערכה היא בשביל שאם יצטרכו אש למערכה גדולה יטלו משם, א"כ י"ל דמערכה זו הויא צורך עבודת הקרבנות הקרבים על מערכה גדולה וכמערכה גדולה עצמה חשובה, ונתחדש דדוחה שבת, אך מצות קיום האש גרידא אינה דוחה שבת.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ומ"מ יל"ע מאי קשיא ליה להר"י חסיד הא עכ"פ מערכה זו דולקת תמיד, ואולי לדעת רש"י אין הכרח שתדלק כל היום אלא רק בזמן הקרבת קרבנות, או דקושייתו למ"ד דלית ליה מערכה של קיום האש (וס"ל דמצות קיום האש מתקיימת במערכה גדולה, כמ"ש המנחת חינוך במצוה קל"ב).​

 

[גרינפלד]

וכן נראה מדברי הראב"ד בפירושו על התו"כ שם.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וז"ל הראב"ד שם "פי' אף בזמן שהתמיד קרב בטומאה, כגון שהיו הכהנים טמאים והדם קרב בטומאה, האיברים כמו כן יקרבו בטומאה, והכהנים הטמאים יסדרו את המערכה להקטירם עליה", עכ"ל.

והנה בספר עזרת כהנים על התו"כ (תוספות העזרה) כתב להקשות, לשיטת רב חסדא ביומא מו. דתמיד תחילתו דוחה את הטומאה ואין סופו דוחה את הטומאה, ופירש רש"י דרק זריקת דמו דוחה את הטומאה שהיא מעכבת כפרה, אבל הקטרת איברי התמיד אינם דוחים את הטומאה, א"כ איך אמרינן בתו"כ הכא דמסדרין את המערכה אפילו בטומאה, הא סידור המערכה הוא צורך הקטרת האיברים ופדרים, ואם ההקטרה אינה דוחה איך תדחה סידור המערכה לצורך ההקטרה.

ונראה לומר דהראב"ד הרגיש בקושיא זו, ולפיכך פירש "פי' אף בזמן שהתמיד קרב בטומאה, כגון שהיו הכהנים טמאים והדם קרב בטומאה, איברים כמו כן יקרבו בטומאה" וכו', והיינו לפי המבואר בריטב"א שם דכל מה שסופו אינו דוחה את השבת היינו היכא דנטמאו הכהנים לאחר זריקת הדם דתחילתו היתה בטהרה, אבל היכא דתחילתו היתה בטומאה, פשיטא לן דמתוך שהותרה הטומאה לצורך עבודת הדם גומרים ג"כ את הקטרת האיברים בטומאה, וזהו מש"כ הראב"ד דמיירי בזמן שהדם קרב בטומאה, דאז גם האימורים קרבים בטומאה.

ולפי"ז נראה מדברי הראב"ד, דגם למסקנא סידור המערכה אינו דוחה שבת וטומאה אלא משום הקטרת האיברים, ואמנם צריך קרא לזה משום דבלא"ה הוי ליה מכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת, אך על זה קמ"ל דכיון דמצוותן לכתחילה על מערכה דיומיה על כן דחי שבת, אבל מ"מ מה שדוחה הוא משום הקטרת האיברים, ובאופן שהקטרת האיברים אינה דוחה שבת וטומאה, גם עשיית המערכה אינה דוחה.

אך לולי דברי הראב"ד היה נראה דהא דקמ"ל הוא דמצות המערכה עצמה דוחה שבת וטומאה, ואע"פ שהוא לצורך הקטרת האיברים, מ"מ זו עבודה שתהיה מערכה המזומנת להקטרת איברים, והיא נחשבת מהעבודות התמידיות שדוחות שבת בעצמותן, ואף שההקטרה עצמה אינה דוחה מ"מ סידור המערכה דוחה. אך מדברי הראב"ד מוכח לכאורה דלמסקנא ג"כ הדחיה משום הקטרת האיברים עצמן, דמחמת כן מסדרין את המערכה כדי להקטיר עליה כדין, והיכא דההקטרה אינה דוחה גם הסידור לא ידחה.

ולכאורה קשה על זה, דהנה בפסחים סט. ובמנחות עב: מבואר דהא דהקטרת איברים של קרבנות השבת דוחה שבת אע"פ שאפשר לעשותה במוצאי שבת, היינו משום דהוו מכשירי המצוה שלאחר המצוה, שכבר דחתה שחיטה את השבת [ונראה דזה הוא הטעם ג"כ להחילוק הנ"ל לגבי טומאה, בין היכא דתחילתו בטומאה להיכא דתחילתו בטהרה, דבעינן שכבר דחתה שחיטה את הטומאה]. ולפי"ז קודם השחיטה עדיין אסור לעשות מלאכה לצורך הקטרת האיברים, וא"כ קשה איך מסדרין את המערכה בשבת לפני שחיטת התמיד בשביל הקטרת האיברים של התמיד, הרי עדיין לא דחתה שחיטה את השבת. ומוכח, דסידור המערכה עצמה דוחה שבת, ולא מדין הקטרת איברים, וקשה להראב"ד שפירש דרק משום שהאיברים קרבים דוחה סידור המערכה.

ועוד יש לתמוה, דהרי חזינן דגם המערכה של קיום האש היתה בשבת, והן אמנם שפירשנו שגם זה הוא לצורך מערכה גדולה, מ"מ ודאי שאין הדחיה מצד מצות הקטרת האיברים, דהא לזה אין צורך עתה בעוד מערכה, והוי גזה"כ להוסיף מערכה לקיום האש, אבל ודאי שמצד מכשירי הקטרה אין כאן דהא יכול להתקיים כמצוותו במערכה גדולה, ועל כרחך דמערכה עצמה דוחה שבת וטומאה.

ולכן נראה דפשוט דאף הראב"ד מודה דסידור המערכה עצמה דוחה שבת וטומאה. אלא דאם אי אפשר להקטיר איברים על מערכה זו, אין בזה קיום מצות המערכה, כיון דתכלית המערכה היא שיהיו מקטירים עליה, ואם היא פסולה לזה, לא נתקיימה מצות המערכה, ולכן הוצרך לומר דמיירי באופן שהמערכה תוכשר להקטיר עליה, דהיינו כאשר הקטרת איברי התמיד דוחים טומאה.

וביאור הענין, דאמנם לענין שבת אין נידון של פסול על המערכה, אלא רק איסור, ומצד האיסור הרי סידור המערכה עצמו דוחה שבת, אף במה שהקטרה אינה דוחה. אבל בטומאה, מלבד האיסור איכא ג"כ פסול, דמערכה שסידרוה טמאים פסולה כמו מערכה שסידר זר (עי' יומא כז:), וא"כ לא יועיל לנו שסידור המערכה עצמו דוחה טומאה, דמ"מ לא נוכל להקריב עליו את האיברים, אם הקטרת האיברים עצמה אינה דוחה טומאה, דמערכה שנסדרה בטומאה פסולה להקטרה, ואי אפשר להקטיר עליה אלא דברים שדוחים טומאה [והרי לכאורה נראה פשוט, דמערכה שנסדרה בטומאה לצורך התמיד, ואחר כך נטהרו הכהנים והקריבו קרבנות יחיד, מערכה זו פסולה להקרבת קרבנות יחיד שקרבו בטהרה, ואע"פ שבסידור המערכה נאמר "אפילו בטומאה", מ"מ לגבי הקטרת קרבן יחיד הרי טומאה פוסלת, והוי מערכה שסידרה כהן בפסול טומאה, ומה יכשיר מערכה פסולה לזה, ורק לגבי התמיד שהותרה טומאה לצורך הקטרתו, כשירה לזה ג"כ מערכה שנסדרה בטומאה]. וכיון שהיא פסולה להקטרה, אין קיום מצוה במערכה כזו שהיא פסולה להקטרה.

וא"כ שפיר הוצרך הראב"ד לומר דמיירי באופן שעבודת הדם של התמיד נעשית בטומאה, דאז הקטרת איברי התמיד ג"כ דוחים טומאה, דבלא זה לא היה אפשר להקטירם על המערכה, ושוב לא היה קיום מצוה במערכה שאי אפשר להקטיר עליה.

אבל ודאי דעצם הדחיה של האיסור היא משום סידור המערכה עצמה, ולכן אין להקשות דהוי מכשירים שקודם המצוה לפני שדחתה שחיטה את השבת, דעיקר הדחיה היא משום סידור המערכה, רק בעינן שתהיה מערכה ראויה להקטרת איברי התמיד, והרי תהיה ראויה, וכמו שנתבאר.

ובעיקר קושיית התוספות העזרה הנ"ל, למ"ד דסופו דתמיד אינו דוחה את הטומאה, איך סידור המערכה דוחה את הטומאה, היה נראה לומר בפשיטות, דהמערכה היא גם לצורך הקטרת מנחת חביתין, שהיא דוחה שבת וטומאה, והרי במנחת חביתין ההקטרה היא המתיר, ודוחה טומאה לכו"ע, וא"כ שפיר מסדרין המערכה לצורך כך, ולפי"ז אי"צ לומר דמיירי דוקא באופן שנטמאו הכהנים בשעת עבודת הדם של התמיד, ועי'.​