מאמר קודם בסדרה
כללי ההנהגות בספק ממון חלק ב' - פתח דבר
בהמשך לפרק א' בסדרה - "יסודותיהם של משפטי הממון.
הנה כלל גדול הוא בכל עניני וגדרי ההנהגות והבירורים בספקי ממון, דכאשר אנו באים להכריע הכרעות בספק ממון, אין אנו באים לפסוק הכרעות ופסקים הלכתיים מדיני והל' הספקות, דכאשר אנו דנים ובאים להביא דינים מצד הלכותיהם המסתעפות של הספקות, במקום המושגים טענות ודררא דממונא שמצינו בנידונים ממוניים נמצא רוב ועד אחד, ובמקום המושגים יחלוקו וכל דאלים גבר ימצאו את מקומם המושגים הבסיסיים חזקה דהשתא וחזקה כדמעיקרא, וכיון שלא מצינו את המושגים הללו בנידונים ממוניים, מוכרח שכאשר אנו באים לדון ממון מצד שאנו מסתפקים מיהו הבעלים עליו, אין אנו באים לדונו מדיני הספקות אלא מדיני הממון, דהיינו מהו דין הממון להיעמד במצב כזה, דוק בה והפוך בה, דוק בש"ס ופוסקים ותמצא כן, ודברים אלו הם יסוד גדול בכל דיני וההכרעות בממון.
הכרעות והספקות הממוניות מגיעות ומוכרעות על ידי ארבעה כוחות הפועלים או שקיימים בנידון והספק.
הענין הראשון:
כוח ה"מציאות", דהיינו כוח המציאות שמכריחה אותנו לדון כמוה, ואף אם אין כאן שום צדק, כדמצינו בקניני גזילה, רשות שומר וכיוצ"ב, דאף שאין שום כוח מוצדק ומובן שנפעל על פיו, על כל פנים המציאות תקבע לפני שנחליט האם כך ראוי שיעשה או לא וענין זה הוא הנידון העומד בפסקים כגון "מוחזק" "תפיסה בספיקות" "חזקה מה שיש לאדם תחת ידו שלו" "רוב" ו"קרוב", דכולי הנך אין להם שום ענין לזכויות והתביעות הצודקות של הבית דין, אלא בכולי הנך ה"מציאות" היא הקובעת, אמנם יש שמפליגים עם סברא זו, ויש המגבילים אותה, דהנה רב המנונא סבר שתקפו כהן לא מוצאין מידו, דהרי ב"מציאות" הממון בחסותו, והרמב"ם והרמב"ן הפליגו שכאשר אדם טוען שהממון שמחזיק איננו שלו על כל פנים יהא בזה חזקת מטלטלין, ונחזיק שהממון הוא שלהם, וכן הלאה בשאר ההכרעות מעין אלו.
הענין השני:
כוח ה"בית דין", שבית דין באים ומנסים להכריע דברים שיהוו סדר את העולם, ובדרך כלל הדברים מתהווים כאשר הם באים לברר את המציאות אבל בחלק נכבד מהמקרים, אין זה מגדרי האמת, והנה כאשר אלו השיקולים בהכרעות הדינים, פשיטא שנמצא חילוקים כעין "ודאי רמאי" "החלוקה יכולה להיות אמת" ועוד כהנה וכהנה, דהרי הפסקים מעין אלו הם באים מהכרעותיהם ופסקיהם של בית דין דענינם הוא סדר העולם ותיקונו, וזהו הפסקים ששנינו כגון "יחלוקו" "כל דאלים גבר" "מונח עד שיבא אליהו" ועוד.
הענין השלישי:
כוח ה"אמת", דהיינו בעצם וגוף המקרה הנידון, מיהו באמת זכאי לקבלת הממון, מחמת זכותו האמיתית שהיתה לו מאז ומעולם וכגון בהלואה שהוא המלוה, וכגון בנזיקין שהוא הניזק וכל מקרה ואופן לגופו, ואלו הם ההכרעות הנפסקות על פי "עדים" "אנן סהדי" "שטר" ועוד.
הענין הרביעי:
כוח ה"טוען והנטען", שיש הלכה מסוימת שאנו רואים אותה בכו"כ הכרעות בספקי הממון, שהמוביל בה"דין תורה" שבינהם זכאי לקבלת הממון מצד עצם נצחונו את חברו, ומכוח זה עלינו לתת למי שכוחו בטענותיו יתר על חברו, וכגון שמצינו ב"ברי ושמא" "שבועה" "מיגו" ו"מתוך שאינו יכול להישבע משלם".
