וועלוועל'ה
משתמש חדש
- הודעות
- 7
- תודות
- 15
- נקודות
- 5
בדין רודף, אם ראובן רודף אחר שמעון להורגו, וגם שמעון עצמו רודף אחר ראובן להורגו, כלומר ששניהם רודפים אחד אחר השני, האם צריך להרוג אחד מהם מדין רודף, ואת מי.
שאלה בדין רודף
- מתחיל חוט וועלוועל'ה
- תאריך התחלה
מסתמא אני לא מחדש למר שיש שתי צדדים בגדר דין רודף שמגובה בגמ' וראשונים. האם הריגת רודף היא מדין עונש או מדין הצלת הנרדף.בדין רודף, אם ראובן רודף אחר שמעון להורגו, וגם שמעון עצמו רודף אחר ראובן להורגו, כלומר ששניהם רודפים אחד אחר השני, האם צריך להרוג אחד מהם מדין רודף, ואת מי.
וזה נוגע לספק דנן. לצד הראשון לכאורה י"ל שאפשר להרוג את שניהם.. ולצד השני אכן זה ספק שקול. אם כי י"ל באופן שידוע מי הרודף הראשון, הוא נהרג. ויש לפלפל.
וועלוועל'ה
משתמש חדש
- הודעות
- 7
- תודות
- 15
- נקודות
- 5
אשמח לתימצותיש על זה אבע"ז בהל' רוצח כמדומה עיי"ש.
נ"מ ברגעים אלו ממש?אשמח לתימצות
וועלוועל'ה
משתמש חדש
- הודעות
- 7
- תודות
- 15
- נקודות
- 5
א'וואדענ"מ ברגעים אלו ממש?
כמו כל התורה
וועלוועל'ה
משתמש חדש
- הודעות
- 7
- תודות
- 15
- נקודות
- 5
גענדיקט?למעשה נאמר שם שאין לנו זכות להתערב בדבר ושב ואל תעשה עדיף.
מקורות.
לכאו' אפשר לפרש דכוונת הירו' דכל אחד הוא רק ספק רודף וספק נרדףירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ט
התנינן יצא ראשו ורובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חסדא שנייא היא תמן שאין את יודע מי הרג את מי
זאת אומרת שהאמא רודפת את העובר והעובר רודף אותה ולכן אסור לעשות כלום
כפי שהזכרתי לעיל - אבן האזל [הל' רושה"נ פ"א ה"ט] שו"מ כן בדברי האגרות משה בתשובה חו"מ ח"ב סי' סט.גענדיקט?
מקורות.
הגרא"פ [הליכות אליהו שם בהל' רושה"נ] כתב שעצם זה שאין יודעים מי רדף את מי, ה"ז חשוב כרודפים זא"ז.לכאו' אפשר לפרש דכוונת הירו' דכל אחד הוא רק ספק רודף וספק נרדף
ומקופיא נראה שהוכחתו מהירושלמי שהזכיר @הני כהניכפי שהזכרתי לעיל - אבן האזל [הל' רושה"נ פ"א ה"ט]
אבן האזל הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט
[ט] אף זו מצות (עשה) [לא תעשה] שלא לחוס על נפש הרודף לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.
כ' הכ"מ וז"ל בספ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים שחייה קודמים לחייו, יצא (ראשו) [רובו] אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, ובפ' בן סורר בהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם עכ"ל, ודברי הכ"מ אינם מספיקים לבאר דברי הרמב"ם דעכ"פ מכיון דאמרינן דבשביל טעמא דמשמיא קא רדפי לה אין להעובר דין רודף א"כ גם בלא יצא ראשו אמאי יש לו דין רודף. ולולי דברי הרמב"ם היינו מפרשים בטעמא דמתני' דכיון שחייה קודמים לחייו א"צ לטעם רודף, אבל טעם רודף קשה.
ושמעתי בשם אדמו"ר גאון ישראל מוהר"ח זצ"ל דדין משמיא הוא דקא רדפי לא מהני אלא אם הוא כילוד, שצריך שבשביל מעשיו יהיה עליו דין מצילין הנרדף בנפשו והוא בגדר חיוב על הרודף, אלא דלא צריך מזיד וקטן נמי מצילין בנפשו, וראיה לזה דהא רודף פטור מממון משום קלב"ם, ומוכח דהוא בגדר חיוב, אבל כ"ז שהוא עובר הוי בדין משא המבואר בסוף פרק ח' מה' חובל ומזיק דיש לה דין רודף, ומשמע דכונתו דשמא ג"כ אינו רודף בפועל, אלא דכיון שאינו אדם מהני מה שממילא נעשה רודף וה"נ עכ"פ ממילא נעשה רודף, ולפי"ז צ"ל דיש שני דיני רודף וקשה דמנ"ל זה ובפשוטו דין רודף דמשא למד הרמב"ם מדין רודף דאדם, וכן כאן למד הרמב"ם דין עובר מדין רודף דאדם.
ונראה להסביר ע"פ דברי אדמו"ר לפי"מ שבארתי שם בביאור שיטת הרמב"ם דאין נ"מ אם הביא המשא באחרונה או בראשונה, וטעמא משום דכל מי שיש בהספינה בין האנשים בין המשא הוו רודפים זה על זה אלא דאנשים לגבי המשא ליכא דין להציל המשא בנפשם, ומשא לגבי האנשים איכא דין להציל האנשים ולהשליך המשא. ולכן כאן אף דאיכא טעמא דמשמיא דקא רדפי, וכמו שכתב הרמב"ם שזהו טבעו של עולם, אין הכונה דאינו רודף כלל, אלא דכיון דזהו טבעו של עולם הויין שניהם רודפים זה על זה דהאשה במה שהיא סותמת בפני העובר מלצאת הוי מצמצם דהוי נמי רוצח והוי כמו גבי משא, ולכן כתב הרמב"ם טעמא דרודף דבלא זה לא היה דין להרוג גם עובר, אבל כיון דאיכא טעמא דרודף דוחין העובר בשביל האשה, משום דאין דין להציל העובר בנפשה של האשה. ויש דין להציל האשה בנפשו של העובר. וכמו גבי משא, אבל אם יצא ראשו שהוא כילוד אין דוחין נפש מפני נפש כיון ששניהם רודפים זה על זה:
שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סטשו"מ כן בדברי האגרות משה בתשובה חו"מ ח"ב סי' סט.
ב. במה שקשה על הרמב"ם שכ' דהיתר להרוג העובר במקום סכנה דהאם הוא משום רודף, דאמאי יצא ראשו אין נוגעין בו.
ומה שקשה על הרמב"ם דאם נחשב העובר בדין רודף היה לן להתיר גם ביצא ראשו כדהקשה ר"ח בגמ' סנהדרין ע"ב ע"ב אלא צריך לומר כדתירץ ר"ה שאני התם דמשמיא קא רדפי לה ולא נחשב רודף, וכדכתב גם הרמב"ם בהלכה זו ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם, וכתב הכ"מ שזהו פירוש על משמיא קא רדפי לה שבגמ'. שא"כ גם העובר שעדיין במעיה ולא הוציא ראשו נמי אינו רודף מטעם זה, היא ככל קושיות שלא אפשר אף לגדולים לתרץ שלא מבטלין דברי הרמב"ם בשביל שמוקשה להם לאלו הגאונים שאינם במדרגה לחלוק על הרמב"ם ויודעין שהרמב"ם ידע לתרץ ולא יסתרו דבריו בשביל זה וגם הגאונים בדורו שהיו במדרגה לחלוק על הרמב"ם ידעו עכ"פ שהרמב"ם ידע לתרץ אך שסברי שתירוצו לא נכון שהוא דחוק וכדומה, ובהלכה זו חזינן שאף הראב"ד וכל המשיגים שהיו ראוין לחלוק עליו לא השיגו עליו כלל הרי דגם הראב"ד ושאר המשיגים סברי שהוא מטעם זה ולא הוקשה להם כלל, אלא לרבותינו אחרוני האחרונים רעק"א בתוספותיו על משניות בסוף פ"ז דאהלות מצינו שהקשה זה וכן נמצא קושיא זו בחו"י סימן ל"א.
ולתרץ קושיא חמורה זו עיין מה שתירץ מרן דדורות האחרונים שלפנינו הגאון ר' חיים הלוי זצ"ל בספר חדושי ר"ח הלוי פ"א מה' רוצח בדבר נכון מאד, ואנא זעירא דמן חבריא בימי שבתי בליובאן זכיתי לתרץ בדרך אחר שג"כ נכון ע"פ הירושלמי פ' שמונה שרצים ה"ד, והוא פשוט וברור ונדפס באג"מ ח"ב דיו"ד סימן ס' ענף ב' שנמצא שלא קשה כלום עיין שם. וגם הטעם שכתבתי שייך לפרש זה גם ברש"י סנהדרין, דהרי כתבתי שטעם משמיא קא רדפי לה אינו טעם לומר שאינו רודף אלא דבשביל זה הוו שניהם רודפין, כלשון הירושלמי אין את יודע מי הורג את מי, ופירשו בקה"ע ובפ"מ אין את יודע אם הקטן רודף את האשה או האשה רודפת את הקטן, היינו דמשמיא נעשה שא"א שיחיו שניהן, דכשיולד הולד תמות האשה, וכשלא יולד חי שיצא אברין אברין תחיה האשה, שלפיכך מניחין הדבר כמות שהוא שזה הוי בהוציא ראשו ששוו תרוייהו בהרדיפה. אבל כשעדיין הוא עובר במעי אמו, שהעובר אינו עדיין נפש גמור, שנמצא שעל היתרון שאיכא להאם מהעובר שהיא נפש גמור והוא אינו עדיין נפש גמור הוי רק העובר רודף והאם אינה רודפת לכן יש לנו להרוג את העובר מדין רודף על יתרון זה. ובזה מדוקדק לשון המשנה סוף פ"ז דאהלות מפני שחייה קודמין לחייו, שלכאורה אין לזה מובן כדעמד בזה בתפא"י ופירושו דחוק, ולמה שבארתי הוא לשון מדוקדק היינו שמפרש שודאי גם העובר נחשב חי כדחזינן דיש גם עליו איסור לא תרצח כמו לנולד, אך שמ"מ מותר מטעם שחייה קודמין לחייו, דיש בה עדיפות לענין החיות שהיא נפש גמור שעל זה הוי רק העובר רודף ולא האשה. וטעם זה נראה לפרש בכוונת רש"י סנהדרין ע"ב ע"ב דלא כתב לאו נפש הוא ואין בזה איסור רציחה אלא איסור אחר שנדחה מפני פ"נ =פקוח נפש= דהאם, או לכתוב ואין בזה איסור רציחה כל כך דלכן נדחה מפני פקוח נפש החמורה דהאם אם סובר כן, אלא הוא משום דסובר דודאי איסור רציחה הוא גם בעובר, ואין חלוק מצד שפטור ההורגו ממיתה כמו שליכא חלוק בטרפה ואסור להורגן אם היה מזדמן שהריגתו הוא הצלה לאיזה נפש, ולכן כתב רש"י רק דלאו נפש הוא היינו כיון דכל הדין ביצא ראשו שאסור להורגו להצלת האם תנן לפי שאין דוחין נפש מפני נפש שמשמע מזה שאיכא בעצם טעם להתיר להורגו שהוא מחמת שהוא רודף, אבל כיון שטעם זה איכא גם על האם שהיא ג"כ נחשבת רודפת את העובר מטעם דהרדיפה הוא מחמת שמשמיא עשו שלא יוכלו שניהם לחיות שלכן איננו יכולין לדחות נפש הולד מחמת רדיפתו בזה שאם הוא יצא שלם לא תחיה האם, מפני נפש האם לבחור שהיא תחיה והולד יהרג, שהרי אין לנו טעם לזה מצד הרדיפה דשניהם שוין, ולכן קודם שיצא ראשו דלאו נפש הוא דוחין העובר מפני שאין שוין ברדיפתן שהעובר רודף היתרון שבהאם שהיא נפש והוא אינו נפש עדיין, שלכן ניתן להרגו ולהציל את אמו היינו את אמו לבד ולא כשיזדמן הצלה אחרת בהריגתו לאיזה נפש יהיה אסור. ונמצא שגם רש"י סובר כן.