בחוקותי תשלום חוב להקדש בפחות משויו (5 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך (כז כז)

בבבא מציעא נז. אמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, והטעם הוא משום דאין אונאה להקדש. ויש לעיין איך הדין במי שהיה חייב להקדש מנה, כגון שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית, או כגון שמעל בהקדש ונתחייב לשלם קרן וכיוצא בזה, ושילם במטלטלין ביותר משווין, האם ג"כ נפטר מחובו להקדש, מהך טעמא דאין אונאה להקדש.

והנה בכל פרעון חוב מבואר בתוס' הרא"ש בב"מ נב. ד"ה אמר רבא, שאם היה חייב לחבירו סלע ונתן לו סלע רעה, נוהגין בו דיני אונאה. ועי' בביאור הגר"א יו"ד סי' ש"ה ס"ה לענין לדידי שוה לי בפדיון הבן, דבעינן מחילה כדי שלא יהא בו משום אונאה. ולפי"ז י"ל דבהקדש דלית ביה אונאה, באמת יועיל פרעון של חפץ ששוה פחות מהחוב.

אמנם בתוס' חכמי אנגליה בסנהדרין טו. מבואר דאפילו למ"ד דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, מ"מ אם אמר ערכי עלי ופרע את חובו במטלטלין וטעו בשומא, חייב להשלים [עי"ש שכתבו כן בתחילת דבריהם דאי טעי חוזר וממשכנו, ואח"כ כתבו גם למ"ד דחיללו על שו"פ מחולל, דכל החשש הוא דילמא טעי "ולא יבא בטעותו לעולם", משמע שאילו היינו סומכין שיוודע הטעות לא היה פסידא להקדש].

ואולי יש לומר דדוקא התם כיון דהוי נדר של "הרי עלי", נהי דמצד דיני הממונות אין אונאה להקדש, מ"מ את נדרו לא קיים, שהרי אמר הרי עלי ערכי, ולא נתן שווי זה, ועל קיום הנדר לא שייך לומר "אין אונאה", דזה רק בדיני ממונות ולא לענין נדרים, אבל בשאר חיוב ממון להקדש כגון מעילה וכיו"ב באמת נימא דאין אונאה, וצ"ע.​

 

[גרינפלד]

והנה בכל פרעון חוב מבואר בתוס' הרא"ש בב"מ נב. ד"ה אמר רבא, שאם היה חייב לחבירו סלע ונתן לו סלע רעה, נוהגין בו דיני אונאה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובאמת עיקר הענין דשייך אונאה בפרעון החוב הוא חידוש, דמה קובע שהפרעון הוא כנגד כל החוב, וכי בזה שדעת הלוה לפרוע במטלטלין אלו את כל החוב יחשב דהוי פרעון כל החוב, מה לנו בדעתו, הרי בפרעון חוב החוב נפרע כפי השווי ששילם, ואין זה דומה למקח, שאם שילם יותר משוויו, הרי עכ"פ הקונה נתן למוכר מדעתו את היותר והמוכר עשה בזה קנין, וצריך לחידוש התורה של אונאה, אבל בפרעון חוב, על מה שיותר משוויו לא חל הפרעון ולא עשה הלוה שום מעשה לקיחה על זה.

וצ"ל בדעת התוס' רא"ש, דהרי מדעת המלוה אם היה נוטל מטלטלין הפחותין משוויין בתורת פרעון החוב היה מועיל, ואין צריך לזה דין מחילה אלא דקוצץ עמו דבשווי זה הוא נוטל את המטלטלין, וכמו במכירה שיכול למכור ביותר משוויו, ולכן היכא שהמלוה נתרצה ליטלו בפרעון כל החוב, ממילא על פי קציצתן של הלוה והמלוה הרי זה פרעון כל החוב, אלא שהמלוה נתאנה בזה מפני שהיה סבור שבאמת זהו שוויו האמיתי, והוי אונאה כמו בכל מכירה.​

 

[גרינפלד]

[]ואולי יש לומר דדוקא התם כיון דהוי נדר של "הרי עלי", נהי דמצד דיני הממונות אין אונאה להקדש, מ"מ את נדרו לא קיים, שהרי אמר הרי עלי ערכי, ולא נתן שווי זה, ועל קיום הנדר לא שייך לומר "אין אונאה", דזה רק בדיני ממונות ולא לענין נדרים, אבל בשאר חיוב ממון להקדש כגון מעילה וכיו"ב באמת נימא דאין אונאה, וצ"ע.[/]​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולדינא כיון שמדרבנן המחלל הקדש שוה מנה על שו"פ צריך להשלים דמיו, א"כ לענין פרעון חוב אין כ"כ נפק"מ, דבשלמא בפודה הקדש בעין נפק"מ שיצא מידי מעילה בפדיון, ורק צריך להשלים דמי בתורת חוב בעלמא אבל החפץ כבר אינו קדוש, אבל בפרעון חוב הרי כל מה שהיה הוא רק חוב, ומדרבנן נשאר חוב, א"כ אין בזה כ"כ נפק"מ, דכל הנפק"מ היא רק אם הוי חוב מן התורה או חוב מדרבנן.​