- הודעות
- 1,918
- תודות
- 5,116
- נקודות
- 475
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך (כז כז)
בבבא מציעא נז. אמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, והטעם הוא משום דאין אונאה להקדש. ויש לעיין איך הדין במי שהיה חייב להקדש מנה, כגון שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית, או כגון שמעל בהקדש ונתחייב לשלם קרן וכיוצא בזה, ושילם במטלטלין ביותר משווין, האם ג"כ נפטר מחובו להקדש, מהך טעמא דאין אונאה להקדש.
והנה בכל פרעון חוב מבואר בתוס' הרא"ש בב"מ נב. ד"ה אמר רבא, שאם היה חייב לחבירו סלע ונתן לו סלע רעה, נוהגין בו דיני אונאה. ועי' בביאור הגר"א יו"ד סי' ש"ה ס"ה לענין לדידי שוה לי בפדיון הבן, דבעינן מחילה כדי שלא יהא בו משום אונאה. ולפי"ז י"ל דבהקדש דלית ביה אונאה, באמת יועיל פרעון של חפץ ששוה פחות מהחוב.
אמנם בתוס' חכמי אנגליה בסנהדרין טו. מבואר דאפילו למ"ד דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, מ"מ אם אמר ערכי עלי ופרע את חובו במטלטלין וטעו בשומא, חייב להשלים [עי"ש שכתבו כן בתחילת דבריהם דאי טעי חוזר וממשכנו, ואח"כ כתבו גם למ"ד דחיללו על שו"פ מחולל, דכל החשש הוא דילמא טעי "ולא יבא בטעותו לעולם", משמע שאילו היינו סומכין שיוודע הטעות לא היה פסידא להקדש].
ואולי יש לומר דדוקא התם כיון דהוי נדר של "הרי עלי", נהי דמצד דיני הממונות אין אונאה להקדש, מ"מ את נדרו לא קיים, שהרי אמר הרי עלי ערכי, ולא נתן שווי זה, ועל קיום הנדר לא שייך לומר "אין אונאה", דזה רק בדיני ממונות ולא לענין נדרים, אבל בשאר חיוב ממון להקדש כגון מעילה וכיו"ב באמת נימא דאין אונאה, וצ"ע.
ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך (כז כז)
בבבא מציעא נז. אמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, והטעם הוא משום דאין אונאה להקדש. ויש לעיין איך הדין במי שהיה חייב להקדש מנה, כגון שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית, או כגון שמעל בהקדש ונתחייב לשלם קרן וכיוצא בזה, ושילם במטלטלין ביותר משווין, האם ג"כ נפטר מחובו להקדש, מהך טעמא דאין אונאה להקדש.
והנה בכל פרעון חוב מבואר בתוס' הרא"ש בב"מ נב. ד"ה אמר רבא, שאם היה חייב לחבירו סלע ונתן לו סלע רעה, נוהגין בו דיני אונאה. ועי' בביאור הגר"א יו"ד סי' ש"ה ס"ה לענין לדידי שוה לי בפדיון הבן, דבעינן מחילה כדי שלא יהא בו משום אונאה. ולפי"ז י"ל דבהקדש דלית ביה אונאה, באמת יועיל פרעון של חפץ ששוה פחות מהחוב.
אמנם בתוס' חכמי אנגליה בסנהדרין טו. מבואר דאפילו למ"ד דהקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל, מ"מ אם אמר ערכי עלי ופרע את חובו במטלטלין וטעו בשומא, חייב להשלים [עי"ש שכתבו כן בתחילת דבריהם דאי טעי חוזר וממשכנו, ואח"כ כתבו גם למ"ד דחיללו על שו"פ מחולל, דכל החשש הוא דילמא טעי "ולא יבא בטעותו לעולם", משמע שאילו היינו סומכין שיוודע הטעות לא היה פסידא להקדש].
ואולי יש לומר דדוקא התם כיון דהוי נדר של "הרי עלי", נהי דמצד דיני הממונות אין אונאה להקדש, מ"מ את נדרו לא קיים, שהרי אמר הרי עלי ערכי, ולא נתן שווי זה, ועל קיום הנדר לא שייך לומר "אין אונאה", דזה רק בדיני ממונות ולא לענין נדרים, אבל בשאר חיוב ממון להקדש כגון מעילה וכיו"ב באמת נימא דאין אונאה, וצ"ע.