סדרת מאמרים תורת ארץ ישראל - חלק ה'

ננסה לברר במאמר זה, האם יש חילוק מהותי בעבודת השם בין יושבי הארץ ליושבי חו"ל, ומהי משמעות הדבר מבחינה מעשית.

והנה במאמרים הקודמים ראינו שהשי"ת נקרא 'אלוקי הארץ', ונתבאר שהקב"ה רצה להתגלות בגילוי פרטי ומיוחד בתוך הבריאה, ובחר לו ארץ מיוחדת ועם מיוחד שאותם מנהיג בהנהגה פרטית למעלה מדרך הטבע, ובכך יש לו גילוי בעולם.

ועוד נתבאר מדברי הספרי [פרשת עקב, מג] שבזה תלוי כל ענין המצוות, משום שהופעת הקב"ה בעולם היא רק על ידי המצוות, שהם בגדר תכשיטי האשה לפני בעלה, שבכך מושכת את לבו אליה, וכל זה שייך רק כאשר השכינה - כנסת ישראל נמצאת לפני בעלה, אבל כאשר אינה בביתו לא שייך כל ענין המצוות.

ובהשקפה חיצונית נראה מזה שלמצוות בחו"ל אין חשיבות וערך עצמי. והדבר לא יתכן, וצריך ביאור.

'שלא יהו עליכם חדשים'​

אמנם יש להתבונן במה שנתנו חז"ל טעם למה התחייבנו בקיום המצוות בחו"ל, ואמרו [ספרי, שם]: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל; בני, היו מצויינים במצות, שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים.

ולכאורה קשה לומר שהכוונה כדי שלא ישכחו איך לקיימם, כי הרי יש הרבה מצוות שלא נוהגות בזמן הזה ולא התחייבנו לקיימם מטעם זה. וא"כ צ"ב מה הכוונה 'שיהיו עלינו חדשים', ומה החסרון בכך?

וביארו המפרשים שאם לא היו ישראל מצווים לקיים המצוות גם בגלות, היו נעשים כשאר האומות ממש, והיו צריכים לקבל את התורה מחדש. וכוונת חז"ל 'שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים', היינו שלא תצטרכו לקבלם מחדש. [עי' היטב בגור אריה למהר"ל דברים יא, יח, ובספר מערכת האלוקות פרק י].

ויוצא מזה שהמצוות בחו"ל הם לא רק פעולות חיצוניות כדי שלא נשכח איך לקיים את מעשי המצוות, אלא הם המקיימות והמעמידות את כל הקשר בין כנסת ישראל להקב"ה.

'בפשעכם שלחה אמכם'​

ודבר זה מתבאר בדברי הגמרא [סנהדרין קה, א], שכאשר הוכיח הנביא את ישראל שיחזרו בתשובה, אמרו לו: עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום. ופירש"י: ומאחר שמכרנו הקב"ה לנבוכדנצר וגרשנו מעליו יש לו עלינו כלום. והיינו משום שהמצוות באות על בסיס הקשר שבין קוב"ה וכנסת ישראל, ומכיון שהקב"ה גירשנו מלפניו אין טעם בקיום המצוות. [עי' רמב"ן שבת פח, א].

וענה להם הקב"ה: 'אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעכם שלחה אמכם'. כלומר, שאם אכן היה גט כריתות באמת אין טעם במצוות, אבל באמת אין זה גט, אלא כאשה שמרדה בבעלה והלכה ממנו בלא גט, ועדיין הוא בעלה, [עי' מהרש"א]. ומצד זה אנו עדיין מחויבים בקיום המצוות.

'אלוקי ישראל'​

ומשום שגם בגלות לא נפסק הקשר בין קוב"ה וכנסת ישראל חלילה, לכן השי"ת נקרא 'אלוקי ישראל' גם בגלות, ומחמת כן חייבים במצוות, וכמו שכתב הגר"א [אדרת אליהו דברים א, ו]: כי שניהם הן ביחוד ישראל וארץ ישראל. ישראל משבעים אומות, וא״י מכל הארצות. וכמו שנקרא 'אלהי ישראל', כן נקרא 'אלהי הארץ' וכו', שישראל מצווה על כל התורה בח״ל ובארץ מצווה אפי' נכרי. מבואר שהשי"ת נקרא 'אלוקי ישראל' בכל מקום, ומחמת כן ישראל מצווים לקיים מצוות בחו"ל. [רמז לדבר: בפנים יפות פרשת ואתחנן כתב ש'הוי"ה אלקי ישראל' הוא כמנין 'תרי"ג' מצוות].

ומכל מקום אף שנקרא 'אלוקי ישראל' גם בגלות, אין זה עיקר הקשר והיחס שבין הקב"ה וישראל, וכמו שאמרו חז"ל [כתובות קי, ב]: כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, אלא שאע"פ שהקב"ה נקרא 'אלוקי ישראל' אף בחו"ל, זהו קשר נסתר ונעלם, שאינו אלא שמירת הברית שבין קוב"ה וכנסת ישראל, אבל התגלות השי"ת בעולם, שהיא כל תכלית הבריאה ובחירת ישראל, אינה אלא בארץ.

המצוות בחו"ל - קשר פנימי​

וראה לשון 'הכתב והקבלה' [דברים יא, יח], מה שכתב על דברי הספרי הנ"ל: כמה גדולים דברי רז"ל במשל זה, כי הודיעונו בזה גודל חיוב מצות התלויות בגוף אף בחו"ל, כמו שהאשה מחוייבת להתקשט לכבוד בעלה המלך אף כשהיא מרוחקת מביתו ויושבת בבית אביה, כי אם אז תפרוק עדיה מעליה ותסיר תכשיטיה הנה היא משפלת כבוד בעלה, כאלו היא מתיאשת ממנו לעולם שלא תחזור אליו עוד, אמנם אם גם בעת רחוקה תתקשט בתכשיטיה כמו בבית בעלה, הנה היא מראה בזה גודל דבקות אהבתה אליו ותשוקתה למצוא חן בעיניו להחזירה ולשוב אל ביתו כמקדם, ככה בקיום מצות חובת הגוף בחו"ל יראה לעיני כל שאין כאן יאוש מן הגאולה, אבל יש תקוה ותוחלת לשוב מהרה אל בית מלך עולמים כבימי קדם.

נמצא שקיום המצוות בחו"ל גם הוא נובע מקשר הנישואין שבין הקב"ה וכנסת ישראל, שהוא יסוד המצוות. אולם בפועל אין בכח המצוות בחו"ל לפעול את התכלית שהיא גילוי קוב"ה בעולם, אלא כל עניינם הוא רק להעמיד את כנסת ישראל כאשה לבעלה, כדי שבעתיד יוכלו לשוב ולהתאחד.

אבל בארץ ישראל אשר אוה ה' למושב לו, והיא מקום התגלותו יתברך, על ידי המצוות קוב"ה מופיע בארץ בפועל, כאשר מנהיג אותה בהנהגה מיוחדת ממנו, בשונה מכל העולם שמונהג ע"י שליחים בדרך הטבע.

מאי נפקא מינה???​

והנה יש לעיין לשם מה פירשו חז"ל טעם וגדר המצוות בחו"ל, שהוא כדי שלא יהיו עלינו חדשים, וכמשל תכשיטי אשה וכו', הרי לכאו' אחר שלמדנו חיוב קיום המצוות אף בחו"ל, אין הבדל בקיומם בין הארץ לחו"ל? [ועי' באילת השחר [דברים ד, ה] שדן בנ"מ מעניינת לדינא בדברי הספרי].

וראה מה שכתב רבנו בחיי על דברי הספרי, וז"ל [דברים יא, יח]: הכונה בזה לומר כי אע"פ שאנו עושין המצות בחוצה לארץ והם חובת הגוף לעשותם בכל מקום, למדונו החכמים ז"ל שאין עיקר עשייתן אלא בארץ הקדושה.

וצריך ביאור, מאי נפקא מינה שנדע שאין עיקר עשייתן אלא בארץ הקדושה, הרי למעשה חייבים במצוות התלויות בגוף בחו"ל בדיוק כמו בארץ?

מעלת 'לשמה'​

וראשית דבר יש לומר שנפקא מינה לענין לשמה, כי כוונת לשמה היינו לעשות את המצוות לשם מהותן האמיתית, ולא לשם מטרה אחרת, כמו שכתב הרמב"ם [פירוש המשניות סנהדרין י, א]: שלא לשמה - כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה, לא לאותו הדבר בעצמו, אלא בשביל דבר אחר. ע"ש.

ואם כן, כאשר נדע מהי מהות המצוות, נוכל לכוון את מעשינו לשם אותה תכלית, ובכך לעשות את המצוות לשמן, שהיא מעלה גדולה אשר הפליגו חז"ל בשבחה.

הכל תלוי בדעת​

אבל המשמעות הגדולה הנוספת שיש לידיעת הדבר היא, כמה המעשים שלנו יפעלו בגילוי השי"ת בעולם, וזה משום שפעולת המצוות תלויה בדעת שלנו, שכפי הערך שאנו נותנים להן, כך הן יכולות לפעול.

[הדבר מבואר בכ"מ, עי' בתיקו"ז ב, ב, ובזוהר דברים רפא, א, ועי' לשון הגר"א משלי יג, יג, ועי' רמח"ל בדרך השם חלק ד, פרק ב, ה, ועי' ראשית חכמה שער האהבה פרק ח, ועי' מהרש"א פסחים נ, ב].

וממילא, אם נסבור שכל ענין המצוות הוא לרומם ולגדל את האדם, ולא נכיר בערכם האמיתי בענין יחוד קוב"ה ושכינתיה, דהיינו התגלות השי"ת בתחתונים וכמו שנתבאר, הם באמת לא יפעלו זאת.

'אתהלך לפני השם'​

אכן מסתבר שיש בזה חילוק גדול בין הארץ לחו"ל, שבחוץ לארץ הגם שיש מעלה גדולה ב'לשמה', מכל מקום בסופו של דבר אלו תכשיטים שהאשה מתקשטת בהם לעצמה, ואינו משתווה לקישוטי האשה בפני בעלה, שאז וודאי חלק מהותי מעצם התכשיטים שהם נעשים לפני הבעל, ואם אינם נעשים כן, הרי זה חסרון בעצם ההתקשטות.

אם כן, עלינו יושבי הארץ מוטלת החובה ביותר, לייחד את ליבנו, לעשות את מעשינו לפני השי"ת.

גלות או גאולה?​

אמנם יש לעיין בכל הענין, כי כפי שנתבאר יסוד ההבדל בין הארץ לחו"ל הוא, שהארץ היא מקום גילויו יתברך, ולכן שם שייך יחוד, אבל כאשר השכינה בגלות לא שייך יחוד, וממילא המצוות אינן פועלות את פעולתן.

ולפ"ז אין הדבר תלוי באדם הפרטי אם הוא בארץ, אלא האם השכינה בגלות או לא. וא"כ לכאו' כיון שעדיין לא זכינו לגאולה השלימה, המצוות אינם כתכשיטי אשה בפני בעלה, כי עדיין היא בגלות.

ומצד שני, הרי עיקר הישוב היהודי כיום הוא בארץ, מכל הבחינות, ואולי יש לכך משמעות לגבי ענין זה. ויתבאר בעזרת השם במאמרים הבאים.