סדרת מאמרים תורת ארץ ישראל - חלק ד'

נתבאר במאמרים הקודמים ענין 'משפט אלוקי הארץ', שהשי"ת בחר לו לנחלה את ארץ ישראל, ששם הוא שוכן, ומנהיג את כל ענייני הארץ בעצמו, בשונה משאר ארצות שאינו אלא 'אלוקי השמים', שאינו שוכן בארץ ואינו מנהיג אותן אלא על ידי שליחים וממונים.

ונתבאר שכל ענין המצוות תלוי בדבר זה, עד שאמרו חז"ל שקיום המצוות בחו"ל אינו אלא כדי שלא ישתכחו מהם כאשר יחזרו, ולולי שהיו עתידים לחזור לארץ לא היה טעם בקיום המצוות בחו"ל.

הבנה זו יוצקת משמעות חדשה במהות ענין המצוות, כי לפי תפיסתנו בפשטות, לא אמור להיות חילוק בין המקומות, ואם אנו רואים שמקום המצוות הוא רק בארץ, מתבאר שתוכן המצוות הוא לא כפי שאנו תופסים אותו, אלא יש לו משמעות אחרת. והדבר צריך פירוש.

'לבבתני אחותי כלה'​

והנה נתבאר מדברי חז"ל [ספרי פרשת עקב, מג] שהטעם שהמצוות אינן שייכות אלא בארץ, הוא מפני שהמצוות הם כקישוטי האשה לפני בעלה, שעם ישראל מתקשט בהם לפני הקב"ה, ולכן אינן שייכות אלא בארץ משום שזהו מקומו ואז זה נעשה לפניו, משא"כ בחו"ל שאינם לפניו לא שייך ענין המצוות.

וראה גם בדברי רש"י בפירוש הכתוב [שיר השירים ד, ט]: 'לבבתני אחתי כלה לבבתני באחת מעיניך באחד ענק מצורניך', וז"ל: לבבתני - משכת את לבי אליך. באחת מעיניך - הרבה דוגמות טובות שבך, לולא היתה בך אלא אחת מהן, הייתי מחבבך ביותר, וכל שכן בכולן. וכן באחת ענק מצורניך, באחת מרבידי ענקי קשוטיך הם תכשיטי מצוה שישראל מציינין בהם.

מבואר שהמצוות הם קישוטים כתכשיטי אשה, המושכים לב האיש - הוא הקב"ה.

המצוות - בין אדם לעצמו​

וקשה, שהרי מבואר בכמה מקומות שתכלית המצוות אינה אלא בשבילנו, וכמו שאמרו [מדרש תנחומא פרשת שמיני, ח]: וכי מה אכפת לו להקב"ה, בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל, כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו. או מה אכפת לו, בין אוכל טהורות לאוכל נבלות. אמר שלמה 'אם חכמת חכמת לך וגו' [משלי ט, יב], הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות וישראל, וכו'.

וכן נאמר [איוב לה, ו-ז]: 'אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח'.

מבואר שהמצוות אינן נוגעות לו יתברך, אלא הם רק בשבילנו, לרומם אותנו, שעי"ז נזכה לחיי נצח. וא"כ נראה שהמצוות הם ענין של האדם בינו לבין לעצמו, ולא מובן מה הטעם בעשייתן לפני הקב"ה דווקא?

'ואין לו שום דמיון כלל'​

ובכלל צריך פירוש כל המשל של הקב"ה ועם ישראל כקשר נישואין, וכפי שגם נמצא רבות בכתובים ובדברי חז"ל ובפרט בשיר השירים, איך אפשר לומר כן, הרי אנו מאמינים 'שהבורא ית"ש אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל'?

וכן שהקב"ה אומר 'משכת את לבי אליך', וכי אדם הוא ששייך 'למשוך את לבו'?? הרי אינו חסר דבר ואינו צריך לנבראים כלל, וא"כ איזה ענין יש לו בנו?

וזו שאלה כללית בכל התארים והכינויים שהקב"ה מתואר בתורה, הרי אי אפשר לתאר ולהגדיר את הבורא ית' בשום אופן שהוא?

תואר אמיתי​

וראשית כל צריך להבחין, שאם היינו מדברים על הבורא יתברך מצד עצמו, אז בוודאי לא היה שייך לומר שום תואר וכינוי, שהוא יתברך מצד עצמו אף אינו נקרא בשם כלל, כיון שאינו בעל גבול ומידה, ואינו נכנס תחת שום הגדרה. [ואף אין המצוות נוגעות לו כלל].

אבל באמת את הבורא מצד עצמו אין אף נברא יכול להשיג, וכל דברי התורה עליו יתברך אינם אלא מצד מה שרצה להתגלות, וגילוייו אלו הם במידה וגבול, ולכן התורה מדברת עליו יתברך בתארים בכינויים ובשמות, לפי האופנים בהם הוא מופיע ומנהיג את עולמו. [ובזה המצוות באמת פועלות, וכמשי"ת].

נמצא שהתארים והשמות שבהם השי"ת נקרא, אינם רק לשבר את האוזן בלבד, אלא יש להם משמעות אמיתית, כי הם מורים בדיוק על אופני גילוייו יתברך בעולם, [אף שעכ"פ אין אנו יודעים את מהותם, ודוק]. [עי' בסוף ספר הקדמות ושערים לבעל הלשם, ליקוט ג].

שכינה בתחתונים​

והנה מראשית הבריאה היה רצונו יתברך לשכון בתחתונים, וכמו שאמרו [במדבר רבה פרשה יג, ו]: מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים.., כיון שהוקם המשכן והשרה בו הקב"ה שכינתו ובאו הנשיאים להקריב, אמר הקב"ה יכתב שביום זה נברא העולם.

וכן תכלית הוצאת ישראל ממצרים היתה כדי שישכון השי"ת בתוך בני ישראל, כמו שנאמר [שמות כט, מו]: 'וידעו כי אני הויה אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני הויה אלהיהם', ופירש רש"י: לשכני בתוכם - על מנת לשכון אני בתוכם.

ומאז הוקם המשכן נקבעה השכינה אצלנו לעולם כיתד שלא תמוט, וכמו שאמרו [יומא נו, ב]: השוכן אתם בתוך טומאתם - אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם. ואף בגלות גלתה השכינה עמנו, כמו שאמרו [מגילה כט, א]: תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן.

קוב"ה ושכינתיה​

והנה בסדר התגלותו יתברך בעולם, מידת ה'מלכות' [מעשר ספירות] היא המידה התחתונה, והיא הנקראת 'שכינה' משום שהיא שוכנת עם ישראל תמיד [שערי אורה שער א].

ואמרו חז"ל על מידה זו ש'לית לה מגרמה כלום' [זוהר חדש שיר השירים, ועוד], וכל עניינה הוא לגלות את מה שלמעלה ממנה. ולכן היא נקראת 'בית' ו'היכל' לקוב"ה [תיקוני זוהר ב, ב], משום שכל עניינה הוא לגלות את קוב"ה, שהוא מידה עליונה יותר. הוא בבחינת המשפיע, והיא המקבלת ומגלה אותו בעולם.

ומכיון שכך, יתכן מצב שבו לא יהיה גילוי של קוב"ה בשכינה, ואז בעצם אין גילוי של הקב"ה בעולם. כי אע"פ שהשכינה שוכנת תמיד עם ישראל כנ"ל, מכל מקום הרי אין זה אלא כלי לקבל את קוב"ה, ואם קוב"ה לא מופיע, נמצא שבפועל אין גילוי של הקב"ה אצלנו.

נמצא שהתגלות הקב"ה בעולם היא רק על ידי שמתייחד בשכינה, ובלי זה אין לו גילוי. וזהו הנקרא 'יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה', שהוא מתייחד עמה, וכך הוא מתגלה אלינו.

היחוד תלוי בנו​

והנה יחוד קוב"ה ושכינתיה תלוי במעשינו, וכמו שאמרו [זוהר ויקרא עד, א]: רבי אלעזר הוה יתיב קמי אבוי, אמר ליה וכו', כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא שוי מדוריה בכנסת ישראל. וכל זמנא דישראל לא עבדין רעותא דקוב"ה, קודשא בריך הוא לא שוי מדוריה בכנסת ישראל. כנסת ישראל זו השכינה [שערי אורה, שם], ומבואר שהיחוד תלוי בנו.

ולכאו' לא מובן, איך מעשי הנבראים יוכלו לפעול בדברים אלוקיים?

אבל יסוד הדבר מבואר בהמשך דברי הזוהר [שם], וז"ל: מאי טעמא, בגין דישראל הוא ברא בוכרא דקודשא בריך הוא, דכתיב בני בכורי ישראל. אמא דא היא כנסת ישראל, דכתיב ואל תטוש תורת אמך. והמכוון בזה שאנחנו נקראים בנים של קוב"ה ושכינתיה הוא, ששורש נשמת ישראל היא ממש אלוקית, וממילא איננו כשאר בני אדם, אלא יש בנו חלק אלוקי, ולכן יש למעשים שלנו משמעות אלוקית. [וצריך עוד להרחיב בזה].

תכלית עבודתנו​

ומעתה יובן מה שהמשילו את קיום המצוות לתכשיטים, והכוונה בזה שהמצוות שאנו מקיימים הם תכשיטי השכינה לפני בעלה - הוא קודשא בריך הוא, שבזה היא 'מושכת את לבו' ומעוררת את אהבתו אליה, ואז הוא משפיע לה, ובזה יש לו גילוי בארץ.

ואמרו שמקום קיום המצוות הוא רק בארץ ישראל, משום שרק בארץ שייך יחוד קוב"ה ושכינתיה, וכמו שאמרו [זוהר ויקרא צג, ב]: תא חזי, בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד, ואימתי אקרי אחד, בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וממילא בעצם אין טעם לקיום המצוות בחו"ל, [אם לא מצד שעתידים לחזור לארץ, וכמו שיתבאר אי"ה], משום שכל תכלית עבודתנו היא לייחד קוב"ה ושכינתיה, דהיינו לפעול את גילוי השי"ת בארץ.

דברים אלו מאירים באור חדש את עבודת השם בארץ, ומחייבים כוונה אחרת בעשיית המצוות בארץ מכוונתם בחו"ל, וכפי שיתבאר בעזרת השם במאמרים הבאים.