סדרת מאמרים תורת ארץ ישראל חלק ב'

ביררנו במאמר הקודם מדברי הרמב"ן שבחו"ל הקב"ה נקרא 'אלוקי השמים' ובארץ ישראל בלבד נקרא גם 'אלוקי הארץ', ונתבאר בדברי הרמב"ן [ויקרא יח, כה] שמשמעות הדבר היא שבחו"ל הנהגת השי"ת את עולמו היא באמצעות שרים ומזלות, ולכן הוא נקרא אלוקי השמים, כי מי שמנהיג בפועל את הארץ הם המזלות, אבל את ארץ ישראל ה' לא מסר לשום כח שינהיג אותה, אלא הוא בעצמו מנהיג אותה בכל ענייניה.

מי המנהיג​

עצם הדבר שארץ ישראל מונהגת באופן אחר משאר ארצות מבואר בדברי חז"ל, וכמו שאמרו בגמרא [תענית י, א]: א"י משקה אותה הקב"ה בעצמו וכל העולם כולו ע"י שליח, שנאמר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות.

ועוד אמרו בזוהר [בראשית קח, ב]: אלא הא אתמר דקוב"ה פליג כל עמין וארעאן לממנן שליחן, וארעא דישראל לא שליט בה מלאכא ולא ממנא אחרא אלא איהו בלחודוי וכו'.

וצריך להבין, מה נ"מ אם זה נעשה ע"י כוכבים ומזלות או לא, הרי כל העולם נמצא תחת השגחת השי"ת, והוא המשפיע לכל העולם, אלא שבחו"ל יש כוכבים ומזלות שהם השליחים שבאמצעותם ה' מנהיג את העולם, ובארץ לא. אבל סוכ"ס הכל משמים?

הנהגת הטבע והנס​

והנה באמת יש הבדל גדול, והוא ההפרש שבין הנהגת הטבע להנהגת הנס, שיסודו הוא שההנהגה שמנהיג השי"ת את העולם דרך הכוכבים ומזלות היא הנקראת 'הנהגת הטבע', ומה שה' בעצמו משגיח הוא הנקרא 'הנהגת הנס', וזה משום שכאשר ההשפעה היא דרך כוכבים ומזלות זה יכול להיות רק לפי מידת המזל ההוא וסוג השפעתו, ואין אפשרות לחרוג מזה, משא"כ כאשר השי"ת משפיע בעצמו, אז אין שום גבול לפניו.

א"כ נמצא שיש הבדל בין הארץ לחו"ל לענין אם ההנהגה היא בדרך הטבע או לא. [ועוד חזון למועד לבאר ענין זה בפני עצמו].

אמנם גם על זה נשאל; מה נ"מ אם ההנהגה היא לפי כללי הטבע או למעלה מהטבע?

ואין לומר שההבדל הוא מצד טובת היושבים בארץ ה', שיקבלו שפע טובה וברכה, אף כאשר אין זה לפי סדרי הטבע. משום שבאמת הנהגה זו כלל אינה מחייבת שיהיה להם טוב יותר, ואדרבה מצינו בדברי חז"ל שיושבי הארץ סובלים יותר מחמת השגחת השי"ת המיוחדת כאן, כמו שאמרו [מדרש ילמדנו פרשת פקודי]: שאלה מטרונה אחת את רבי יוסה בר חלפתא, אמרה לו כתיב תמיד עיני ה' אלהיך בה, אי אפשר שאין הקב"ה מזיז עיניו ממנה. אם באתי אני להביט בשפחותי הנאמנות אינם יכולים לעמוד מן הסרחון שאני מוצאת להם, ובארץ הקב"ה מביט בה תמיד, שנאמר תמיד עיני ה' אלהיך בה? אמר לה לפיכך את מוצא בני ארץ ישראל מיוסרים לוקים במכות, מה שאין כן בחוצה לארץ וכו'.

וכן אמרו בגמרא [ר"ה יז, ב]: עיני ה' אלהיך בה - עתים לטובה עתים לרעה, שהכל תלוי במעשיהם.

הרי שלא בהכרח שע"י השגחת השי"ת המיוחדת זוכים לשפע והטבה מיוחדים, א"כ לא בזה נבדלת הארץ משאר ארצות. וחוזרת השאלה; מהו שורש הענין שבחר ה' בארץ ישראל להנהיגה בעצמו, בשונה מכל העולם שהנהגתו ע"י שליחים?

מהות ה'שם'​

ומבואר בלשון הרמב"ן שהדבר תלוי בענין שמו יתברך, וז"ל [שם]: והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא, נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו זרע אוהביו.

ולהבנת הענין יש להקדים ולברר מהו המושג 'שם', ומהו ענין שם ה'.

ונתבאר בדברי הגר"א [ספרא דצניעותא פרק ב]: והענין כי כל מה שיותר נעלם אין לו שם, עד ש'אין סוף' אין לו רמז לא בהרהור ולא במחשבה, וכל מה שמתחיל להתגלות יותר קונה לו שם יותר, כי השם הוא הגילוי.

ביאור דבריו; 'שם' הוא לא הסכמת בני אדם לקרוא למישהו בתואר מסוים, אלא הוא ההגדרה של מהות הדבר. וממילא, ככל שהדבר נעלם יותר ואינו נתון להגדרה הוא ללא שם. נמצא שהשם הוא המגלה את הדבר, כי הוא ההגדרה שלו.

ומעתה יש לשאול, הניחא אצל הנבראים שייך שמות משום שהם באמת מוגבלים ונתונים להגדרה, אבל הבורא הרי אינו מוגבל, א"כ איך נקרא בשם?

שם ה'​

אולם הביאור בזה, שבאמת שם ה' אינו מורה על עצם מציאות הבורא יתברך מצד עצמו, שבזה לא שייך שום שם, אלא מה שנקרא בשם היינו מצד רצונו המתפשט אל העולמות, וכמ"ש הגר"א [סוף ספד"צ, ליקוט יב]: דע כי אין סוף ברוך הוא אין לחשוב בו כלל וכלל, כי אסור לכנות בו אפילו חובת המציאות וכו', ואפילו אין סוף אסור לקרותו. ומה שאנו מדברים בו ובספירות, הכל מרצונו והשגחתו שידוע מצד פעולותיו. וידוע כשם שהוא בעל בלתי תכלית, כן רצונו וכו', רק ידוע שהעולמות הן בעלי תכלית והכל במספר, וע"כ צמצם רצונו בבריאת העולמות, וזהו הצמצום.

כלומר, אנחנו מכירים את השי"ת איך שהוא מופיע אלינו, אבל אין לנו שום תפיסה בו יתברך מצד עצמו, וכל השמות והתארים שנאמרו בתורה עליו יתברך הם מצד מה שהוא מתגלה אלינו, דהיינו מצד התחברותו אל העולם, שבזה יש גילויים מסוימים שנכנסים בגבול והגדרה, ולכן בזה שייך 'שם'.

וראה גם בנפש החיים [שער ב, פרק ב, ועוד] שהאריך בענין.

[ידיעה זו יסודית וחשובה לעבודתנו, משום שאם לא תהיה מבוררת אצלנו, ממילא כל ענין שכינה בתחתונים לא יתיישב על הלב, מכיון שזה יסתור לנו את היסודות הראשונים של האמונה בבורא, שהוא למעלה מכל תפיסה והשגה, ובוודאי שאינו נכנס למקום מסוים. וההפסד בזה גדול מאוד, משום שבדבר זה תלויה כל עבודת ה', וכמו שיתבאר בעז"ה.]

גילוי שם ה' בעולם​

נמצא ששם הוא המגלה את עצם הדבר, ונתבאר שגם הקב"ה נקרא בשם, והוא מצד רצונו המתפשט.

והנה תכלית ענין שם ה' הוא שיתגלה הקב"ה בעולם, וכמ"ש הגר"א [ספרא דצניעותא פרק ב]: שעיקר הכוונה של אין סוף הוא שיתגלה שמו בעולם, וזה כוונת בריאת העולם, ולכן נחית מדרגא לדרגא גילוי אחר גילוי עד ז"א [הוי"ה] ושם נתגלה. וכנ"ל שה'שם' הוא הגילוי.

ומעתה נבין מה שכתב הרמב"ן שארץ ישראל היא 'מיוחדת לשמו', שפירושו שארץ ישראל מיוחדת לגילוי שם ה' בעולם.

'שמך נקרא על עירך'​

אלא שנשאלת השאלה, כיצד מתגלה שם ה' בארץ ישראל?

והביאור, שגילוי שמו יתברך הוא בכך שהוא מופיע וניכר ככח פעיל בתוך הבריאה, כי במה שהוא מנהיג את כל העולם לא רואים אותו, אלא המתבונן מבין מדעתו שאין בריאה בלי בורא וכו', אבל אין בזה גילוי שלו. לכן בחר השי"ת מקום מסוים שיהיה שונה משאר המקומות, ששם הוא יופיע בעצמו, וההנהגה שם תהיה לפי כללים מיוחדים לא לפי הכללים הרגילים בכל העולם, ובזה יתגלה שם ה' בעולם. [ראה בזה דברי הרמב"ן ויקרא כו, יא].

זה המתבאר בדברי הרמב"ן הנ"ל, שארץ ישראל היא נחלת ה' מיוחדת לשמו בכך שלא נתן עליה שוטר ומושל, דהיינו שבזה מתגלה השי"ת בעצמו, ולולי זה לא היה לו גילוי בעולם.

'דרשו ה' בהמצאו'​

ונמצא לפי זה שהשם 'אלוקי הארץ' כולל משמעות עמוקה יותר, שאין הכוונה רק לתאר את עצם הדבר שה' הוא המנהיג את הארץ ולא כוכבים ומזלות, אלא נכלל בזה שה' הוא לא נעלם, אלא ממציא את עצמו אלינו, [כלשון 'דרשו ה' בהמצאו' שפירושו כאשר הוא נמצא לנו, שנוכל למצוא אותו].

'אלוקי השמים' - זו הנהגה ממרחק, כלשון הגר"א בענין הנהגת הטבע [יהל אור על הזוהר במדבר קנז, ב]: והוא דרך משל שמלך יושב בבית מלכותו, ורואה מרחוק את כל אדם בצד אחד, ובהמה בצד אחר, והוא שולח לאדם מזונותיו חטים ע"י תחבולות ע"י גלגלים וחבלים ושאר דברים, עד שמגיע אליו, וכן לבהמה שעורין.

'אלוקי הארץ' - מורה על קירבה, שה' נוכח בארץ ומנהיג את כל ענייניה בעצמו.

***​

אנו יושבי ארץ הקודש, עלינו לייקר את הזכות הזאת שהשם קרוב אלינו, ואנו יכולים לעמוד לפניו, לשרתו, ולעבדו. דרשו ה' בהמצאו.