תומכי תורה

[מאן דהו]

התורה מחזיקה את מחזיקיה כתב "בעל הטורים": הפסוק בפרשת תרומה פתח "דבר אל בני ישראל" בלשון פיוס כמו "דברו על לב ירושלים", בשביל שהיה בו חסרון כיס פיסם. ואיתא במדרש א"ר אבהו – ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר: "דבר אל בנ"י" לשון פיוס, הדוחקים את ישראל ונוטלים את ממונם, מה תהא עליהם...
הקשה הגה"צ ר' שמחה זיסל זצ"ל – הסבא מקלם, הנה אחר ביזת מצרים וביזת הים, שכל אחד מבנ"י היה טעון שבעים חמורים לובים (יש אומרים תשעים) בכספם וזהבם של מצרים, ודאי היו כולם עשירים מופלגים, ועשית המשכן לכבוד ולכפרה להם, הלא זה שכר בעצמו גדול מאד בשבילם שיהיה להם מקום השראת השכינה ביניהם ומקום להתכפר להם עוונותיהם, ומה מבקש מהם הקב"ה למען זה? מחצית השקל ומעט נדבה כ"א כפי נדבת לבו ורצונו הטוב, היאומן כי יסופר כי לזה צריך פיוס? הלא אם אחד יעשיר את חברו עושר רב מאד מאד, ואח"כ יבקש ממנו איזו נדבה קטנה לכבודו ולטובתו, יהיה צריך פיוס? הלא יאמר לו, הנודב מאין כל העושר העצום שיש לי, מידך הוא, ואם לטובתך היית מבקש לשמחה יחשב לי, ומכ"ש כי כבודי וטובתי אתה דורש, כעניין שאמר דוד המלך "הלא ממך הכל ומידך נתנו לך". אלא מבואר כאן, מהו כח היצר המעוור עיני חכמים לראות את האמת, ומחזק להם את "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" )דברים ח) ואף כאשר כל הכסף נתון להם מן השמים, קשה להם להוציא ולתת לנדבת המשכן, וצריך ע"ז פיוס מאת ה'.

ולא זו בלבד, אלא כאשר מדובר בצרכי עוה"ז מוכן האדם לפזר כמה שיותר, ללא חשבון וללא מעצור, ועל דבר שיש בו צורך ולו המועט ביותר, מוכן להוציא טבין ותקילין. אך בנוגע לרוחניות, מתחיל לחשב כמה פעמים אם יש צורך בזה, ומהרהר בליבו אם הכול הוא לשם שמים. אולם ההיפך הוא הנכון – בצורכי מצווה יש לפזר ככל שיותר שהוצאות של מצווה – אין מפסידים מאומה, ואדרבה ככל שייתן יתרבה ממונו ונכסיו. ואילו בהוצאות של עניני עוה"ז יש לקמץ כמה שיותר שהרי בהוצאות אלו – אכן מפסידים, לכן נקראים הוצאות. משא"כ עניני צדקות בשם הכנסות נקראו , ואם רוצה לקמץ יקמץ בהוצאות ולא בהכנסות. אשר על כן כתוב "ויקחו לי תרומה" ולא ויתנו לי תרומה, שהרי אמרו חז"ל: "כל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה חוץ מהוצאות שבתות, והוצאות יו"ט, והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו", וכתב הריטב"א ז"ל דלאו דווקא הוצאות שבת ויו"ט, אלא הוא הדין לכל הוצאות של מצווה אינם קצובים מר"ה, ויכול להוציא כמה שרוצה, ואם פוחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אלא שנקטה הגמרא הוצאות שרגילים ושכיחים.