שמות נוספים לחומש "שמות"

[גרינפלד]

דביר קדשו:​

- א -​

נחלקו הראשונים מהו שמו של החומש השני, הרמב״ן מחד והבה״ג מאידך (שיובא להלן). דיעויין ברמב״ן בפתיחה לחומש שמות, שקראו "ספר הגאולה", הגם דעניני יציאת מצרים הם רק עד סוף פרשת בשלח, כבר ביאר הרמב״ן, כי זולת גאולת הגוף, היתה גאולה נוספת על הרוחניות של כלל ישראל, והגאולה הרוחנית היא עד סוף חומש שמות, שמסתיימת בפרשת פקודי בהקמת המשכן.

ולהוסיף בביאור הענין נראה, על פי מה שכתב הבית הלוי בתשובותיו חלק הדרוש (סימן ו׳), שהיו שני שעבודים לבני ישראל במצרים. האחד, שעבוד הגוף, כנאמר (להלן א׳ י״ג י״ד) "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", והובא במדרש באריכות גדולה גודל השעבוד ורשעותם של פרעה והמצרים עיי״ש.

והיה גם שעבוד רוחני, שהגיעו ישראל עד למ״ט שערי טומאה, וכמבואר במדרש שבזמן קריעת ים סוף אמר מלאך של מצרים לפני הקב״ה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.

ולפ״ז מבוארים היטב דברי הרמב״ן, שהיתה גאולת הגוף שנשלמה בקריעת ים סוף, ואילו הגאולה הרוחנית נגמרה בזמן הקמת המשכן והשראת השכינה. ושפיר קוראים לכל חומש שמות חומש הגאולה. ומשום שכולו מדבר בגאולת ישראל, הגשמית והרוחנית. חלקו הראשון, בגאולת הגוף. וחלקו השני, בגאולה הרוחנית של כלל ישראל.

...
​

- ג -​

ואולם הבה״ג קרא לחומש שמות הספר השני. והנה לכל חומש וחומש יש שם, חומש בראשית נקרא ספר היצירה, חומש ויקרא נקרא תורת כהנים, לחומש במדבר קוראים חומש הפקודים. וחומש דברים נקרא משנה תורה. וא״כ צריך ביאור, מדוע לא נקרא חומש שמות בשם בפני עצמו, אלא רק הספר השני שהוא מספר ולא שם, ומשמע שהוא נטפל לחומש הראשון ואינו ספר בפני עצמו.

וכתב הנצי״ב בספרו העמק דבר בהקדמתו לחומש שמות לבאר, דבאמת חומש שמות הוא ספר היצירה חלק שני, דהיינו, חומש בראשית הוא חלק ראשון ליצירה, וחומש שמות הינו החלק השני ליצירה, עיי״ש.

וביאור הדבר, כי בריאת העולם נעשתה בשני שלבים, ראשית, יצירת העולם והאדם והאבות, כמבואר ברמב״ן שהיו האבות חלק מן היצירה. והשלב השני של יצירת העולם היה יצירת עם ישראל, שנהיו לעם סגולה, שלמענם קם העולם, ובני ישראל נהיו לעם ביציאת מצרים וקבלת התורה, עד הקמת המשכן והשראת השכינה.

ומבואר היטב לפ״ז מה שהקשו המפרשים, מפני מה נאמר "ואלה שמות" בו״ו החיבור, ולא נאמר אלה שמות בלא האות ו״ו. ולמבואר מיושב היטב, דכיון שחומש שמות הוא ספר היצירה חלק שני, ובראשית ושמות הם ענין אחד של יצירת העולם וישראל, ורק נחלקו לשני ספרים, שפיר חומש שמות הוא המשך לחומש בראשית, וע״כ חיברו הכתוב לספר בראשית בו״ו החיבור כנאמר "ואלה שמות".

​

- ד -​

...

ונראה להביא ראיה לדברי הבה״ג, מהגמ׳ במסכת סוטה (ל״ו ע״ב), דבמתני׳ תנן ששה שבטים עלו להר גריזים, ובגמ׳ שם, רבי חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש השני כיצד וכו׳ ע״כ. הרי להדי׳ שלחומש שמות קוראים חומש השני וכדברי הבה״ג. ואין לומר דבגמ׳ נתבאר רק מציאות סדר חלוקת החומשים, ואינה עוסקת לענין שמותם. כי הרי לחומש במדבר לא קוראים חומש הרביעי, אלא חומש הפקודים, הרי להדי׳ כדברי הבה״ג, דחומש שמות נקרא החומש השני. (וע״ע באדרת אליהו דברים א׳ א׳).​

 

[רבי]

נראה שזה לא קשור עכשיו לחילוקים מהותתים איך לקרוא לספר אלא מה מהות הספר. ולמעשה לא פליגי.

 

[פיתוחי חותם]

הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב א)
רש"י: הלא היא כתובה על ספר בראשית , שהוא ספר הישרים , אברהם יצחק ויעקב.
אם כך מצינו שם שונה לספר בראשית, ועוד קדום בנביאים ולא בגמ'.
ודוחק לומר שחומש השני שני לישרים.

 

[אחד יחיד]

דביר קדשו:​

- א -​

נחלקו הראשונים מהו שמו של החומש השני, הרמב״ן מחד והבה״ג מאידך (שיובא להלן). דיעויין ברמב״ן בפתיחה לחומש שמות, שקראו "ספר הגאולה", הגם דעניני יציאת מצרים הם רק עד סוף פרשת בשלח, כבר ביאר הרמב״ן, כי זולת גאולת הגוף, היתה גאולה נוספת על הרוחניות של כלל ישראל, והגאולה הרוחנית היא עד סוף חומש שמות, שמסתיימת בפרשת פקודי בהקמת המשכן.

ולהוסיף בביאור הענין נראה, על פי מה שכתב הבית הלוי בתשובותיו חלק הדרוש (סימן ו׳), שהיו שני שעבודים לבני ישראל במצרים. האחד, שעבוד הגוף, כנאמר (להלן א׳ י״ג י״ד) "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", והובא במדרש באריכות גדולה גודל השעבוד ורשעותם של פרעה והמצרים עיי״ש.

והיה גם שעבוד רוחני, שהגיעו ישראל עד למ״ט שערי טומאה, וכמבואר במדרש שבזמן קריעת ים סוף אמר מלאך של מצרים לפני הקב״ה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.

ולפ״ז מבוארים היטב דברי הרמב״ן, שהיתה גאולת הגוף שנשלמה בקריעת ים סוף, ואילו הגאולה הרוחנית נגמרה בזמן הקמת המשכן והשראת השכינה. ושפיר קוראים לכל חומש שמות חומש הגאולה. ומשום שכולו מדבר בגאולת ישראל, הגשמית והרוחנית. חלקו הראשון, בגאולת הגוף. וחלקו השני, בגאולה הרוחנית של כלל ישראל.

...
​

- ג -​

ואולם הבה״ג קרא לחומש שמות הספר השני. והנה לכל חומש וחומש יש שם, חומש בראשית נקרא ספר היצירה, חומש ויקרא נקרא תורת כהנים, לחומש במדבר קוראים חומש הפקודים. וחומש דברים נקרא משנה תורה. וא״כ צריך ביאור, מדוע לא נקרא חומש שמות בשם בפני עצמו, אלא רק הספר השני שהוא מספר ולא שם, ומשמע שהוא נטפל לחומש הראשון ואינו ספר בפני עצמו.

וכתב הנצי״ב בספרו העמק דבר בהקדמתו לחומש שמות לבאר, דבאמת חומש שמות הוא ספר היצירה חלק שני, דהיינו, חומש בראשית הוא חלק ראשון ליצירה, וחומש שמות הינו החלק השני ליצירה, עיי״ש.

וביאור הדבר, כי בריאת העולם נעשתה בשני שלבים, ראשית, יצירת העולם והאדם והאבות, כמבואר ברמב״ן שהיו האבות חלק מן היצירה. והשלב השני של יצירת העולם היה יצירת עם ישראל, שנהיו לעם סגולה, שלמענם קם העולם, ובני ישראל נהיו לעם ביציאת מצרים וקבלת התורה, עד הקמת המשכן והשראת השכינה.

ומבואר היטב לפ״ז מה שהקשו המפרשים, מפני מה נאמר "ואלה שמות" בו״ו החיבור, ולא נאמר אלה שמות בלא האות ו״ו. ולמבואר מיושב היטב, דכיון שחומש שמות הוא ספר היצירה חלק שני, ובראשית ושמות הם ענין אחד של יצירת העולם וישראל, ורק נחלקו לשני ספרים, שפיר חומש שמות הוא המשך לחומש בראשית, וע״כ חיברו הכתוב לספר בראשית בו״ו החיבור כנאמר "ואלה שמות".

​

- ד -​

...

ונראה להביא ראיה לדברי הבה״ג, מהגמ׳ במסכת סוטה (ל״ו ע״ב), דבמתני׳ תנן ששה שבטים עלו להר גריזים, ובגמ׳ שם, רבי חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין בחומש הפקודים חלוקין באבני אפוד, אלא כדרך שחלוקין בחומש השני כיצד וכו׳ ע״כ. הרי להדי׳ שלחומש שמות קוראים חומש השני וכדברי הבה״ג. ואין לומר דבגמ׳ נתבאר רק מציאות סדר חלוקת החומשים, ואינה עוסקת לענין שמותם. כי הרי לחומש במדבר לא קוראים חומש הרביעי, אלא חומש הפקודים, הרי להדי׳ כדברי הבה״ג, דחומש שמות נקרא החומש השני. (וע״ע באדרת אליהו דברים א׳ א׳).​

מנא ליה למר שהבה"ג והרמב"ן חולקים?
הרי אין גבול למספר השמות, וייתכן ששניהם מסכימים אחד לשני.

 

[גרינפלד]

מנא ליה למר שהבה"ג והרמב"ן חולקים?

דביר קדשו

 

[אחד יחיד]

לא שמתי לב, אך קושייתי לא זזה ממקומה.