חובת קריאת שמע היא דאורייתא כמו שכתוב (דברים ו, ז) "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך", ודרשו חז"ל שחייב אדם לקרוא קריאת שמע פעמים ביום, אחד בשעת שכיבה ואחד בשעת קימה.בגמרא (ברכות דף כא.) נחלקו אמוראים בדין קר"ש באופן שהיה לו ספק אם קרא שמע או לא קרא, ר' יהודה [בשם שמואל[1]] ס"ל שאם הוא מסתפק האם קרא שמע אינו חוזר וקורא, ואם הוא מסתפק האם הוא קרא אמת ויציב הוא חוזר וקורא, וטעם הדברים הוא משום שקר"ש הוא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, ואמת ויציב מה"ת, וספיקא דאורייתא לחומרא. וטעם הדבר שאמת ויציב הוא מה"ת משום שמוזכר בו יציאת מצרים והזכרת יציאת מצרים הוא מצוות עשה.
רב יוסף מקשה על דבריו שהכריע שקר"ש היא מדרבנן הלוא כתוב "בשכבך ובקומך" ומשמע שהוא מצווה מה"ת, אביי מיישב דעת רב יהודה שהפסוק "בשכבך ובקומך" אינו באה ללמד על חובת קר"ש אלא על חובת לימוד תורה באופן כללי.
עוד הקשו בגמרא מהמבואר לעניין בעל קרי מהרהר קר"ש ואינו מברך ברכות קר"ש בהרהור, ואם נכונים הדברים שאמת ויציב הוא ג"כ מצוות עשה שיברכו אמת ויציב בהרהור, ותירצו בגמרא שהיות ובפרשה שלישית "ויאמר" מוזכרת שם יציאת מצרים, לכך כבר קיים מצוות הזכרת יציאת מצרים, ואינו צריך להרהר באמת ויציב. והקשו בגמרא שמ"מ יהרהר באמת ויציב ושם יקיים מצוות הזכרת יציאת מצרים, ותירצו שהעדיפו את פרשת קר"ש שבה הוא זוכה בשניים גם קבלת עומ"ש וגם הזכרת יציאת מצרים. [2]
אמנם רב אלעזר חולק וס"ל שגם לענין קר"ש אם הוא מסתפק אם קרא קריאת שמע או לא קרא קר"ש הוא חוזר וקורא[3].
נמצאנו למדין שלעניין קר"ש נחלקו אמוראים שלדעת רב יהודה [ושמואל] קר"ש הוא מדרבנן, ואמת ויציב הוא מה"ת מצד הזכרת יציאת מצרים, אבל מ"מ הזכרת יציאת מצרים ע"י פרשה שלישית של קר"ש עדיפא (ולכך בעל קרי מהרהר בקר"ש ולא באמת ויציב) משום שיש בה תרתי גם הזכרת יציאת מצרים וגם קבלת עומ"ש. אבל דעת רב אליעזר שהוא מצוות עשה, ולכך אם ספק בידו האם קרא שמע הוא חוזר וקורא.
****
בביאור דעתו של רב יהודה: כתבו התוס' (מנחות דף מג: ד"ה ואיזו הוא קר"ש) שדעתו שקר"ש היא מצווה דרבנן, אמנם יל"ע הא גמרא מפורשת בדף ב. לעניין קר"ש היכן מקורו מה"ת, ומובן בפשטות סוגית הש"ס שהוא מצווה מה"ת, ביארו התוס' (מנחות שם וברכות דף כא. ד"ה ההוא) שאין להביא מזה כל ראיה, משום שדברי הגמרא הוא אסמכתא בעלמא.
על מהלך התוס' קשה:
- בתוס' (סוטה דף לב: ד"ה ורבי) האריכו דברים הללו, וכתבו שלא יתכן לומר שכל דברי הגמרא לעניין קר"ש הוא אסמכתא בעלמא, שהרי בהמשך הפרק (דף י:) האריכו בגמרא דיוקים והלכות רבות היוצאים ומובנים מלימוד זה, ולא יתכן לומר כן על אסמכתא בעלמא, אמנם הנחל איתן כתב שהרא"ש (פרק גיד הנשה) כתב שדרך הש"ס לדקדק באסמכתא כמו שהוא מדקדק בדרשה.
- הפני יהושע (ברכות דף כא. על דברי התוס' שם) הקשה על דברי התוס' שקר"ש הוא מדרבנן וכל הלימודים לעניין קר"ש הוא אסמכתא בעלמא, שאם נכונים הדברים יוצא שאין מקור מה"ת שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וביאור הדברים משום שהמקור לעוסק מן המצווה פטור מן המצווה נלמד מהפסוק "ובלכתך בדרך" שדרשו בגמרא שחיוב קר"ש הוא רק במי שהולך בדרך שלך, שהוא מודגש מהמילה "ובלכתך", אבל אם הוא הולך בדרך שאינו שלך אלא בדרך של מצווה אינו חייב במצווה ומקר"ש נלמד לשאר דיני תורה, שהעומק במצווה פטור מן המצווה, ואי נכונים הדברים שכל מצוות קר"ש אינו מה"ת, וכל החיוב של קר"ש הוא רק הסמכתא א"כ אין מקור לעוסק במצווה פטור מן המצווה.
לדברי רבינו יונה נעלמו כל התמיהות מאליהן, משום שברור שיש שתי סוגיות ואינם סותרות זו את זו, משום שמה שאמרו התוס' "אסמכתא בעלמא" היינו על חובת קר"ש דווקא[4], אבל מה שדייקו בגמרא בדף י' היינו על עצם מצוות לימוד תורה, שהרי ברור שהוא מצווה לקרוא דברי תורה[5]. וכמו כן מתורץ תמיהת הפני יהושע, שהרי גם רבי יהודה מודה שיש מצוות לימוד התורה פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, וע"ז אמרה התורה שחובת מצוות לימוד התורה הוא דווקא בלכך שלך, ולא בלכת של מצווה, ומאליו מובן שהעוסק מן המצווה פטור מן המצווה.[6]
והוסיף השאגת אריה שלפי ביאור זה יש לומר שכל הספק של הגמרא הוא במקום שיודע שקרא פסוקים אחרים ומסתפק האם קרא שמע, דאם יודע שלא קרא פסוקים אחרים וודאי צריך לחזור דספק דאורייתא לחומרא.[7]
ולפי"ז מצינו נפק"מ בין ביאורו של רבינו יונה שמה"ת מחויב לקרוא אך כל פרשה שרוצה לבין ההו"א שקר"ש היא דרבנן, וזה במקום שיודע שלא קרא פסוקים אחרים ומסתפק אם קרא שמע, לפי הביאור בהו"א יש בזה מחלוקת בגמרא, לפי ביאורו של ר' יונה כו"ע מודי שצריך לחזור ולקרוא שוב.
השאגת אריה (סימן א') הכריח כביאורו של רבינו יונה, משום שאילו נימא שלדעת רבי יהודה אין כל מצווה באמירת קר"ש, ואינה אלא מצווה דרבנן בלבד, א"כ אינו מובן מדוע לא הוכיחו הראשונים שמצוות קר"ש היא מה"ת ממה שחייבו לבעל קרי להרהר קר"ש בליבו (ברכות דף כ:) מוכרח שהוא מצווה מה"ת, שהרי מה שאינו מה"ת לא התירו לו להרהר בליבו. אלא ע"כ שאין כל ספק שאם קרא קר"ש היא מצוות עשה מה"ת, כמו שנתבאר בגמרא למסקנא שקר"ש וברכת המזון דאורייתא ותפילה דרבנן. וכל המחלוקת הוא רק האם מצוות בשבכך אפשר לקיים בקר"ש בלבד, או שאפשר לקיימה בשאר דברי תורה, ולכך לכו"ע במידי והוא קורא קר"ש הוא מקיים בפועל מצווה, ולכך התירו לבעל קרי להרהר.
אמנם מבואר במפרשים שאין כל הכרח מזה:
- הרשב"א (ד"ה ואי) כתב שאין כל הכרח להוכיח מבעל קרי שקר"ש היא מה"ת, ויתכן לומר שקר"ש היא לגמרי מדרבנן, אבל מ"מ התירו לבעל קרי להרהר, וטעם הדבר שהיות וקר"ש יש בה קבלת עומ"ש, לכך מחשיבות קבלת עומ"ש התירו לבעל קרי להרהר. והגמ' נשארה בביאור שצריך לקרוא שמע משום עומ"ש ומה שאמרה שזה דאורייתא כוונתה על ברכת המזון
- הצל"ח תירץ כעין דברי הרשב"א אבל באופן אחר קצת שאי אפשר להוכיח מדברי הגמרא, משום שהאמת יש לומר שהוא מצווה מדרבנן, ומה שתיקנו שבעל קרי מהרהר בליבו, היינו משום שכל מה שהרהור כדיבור דמי הוא מדרבנן, כי מה"ת הרהור לאו כדיבור דמי, ולכך הם שתיקנו שיש מצווה של קר"ש, ולכך הם תיקנו שהתקנה של הרהור כדיבור אינו דוחה מצווה זה, ולעניין ברכות הם לא תיקנו שיהרהר, וטעם הדבר שהיות ולעניין קר"ש יש בה קבלת עומ"ש הם אמרו שכאן ידחה התקנה של "הרהור כדיבור דמי", והבעל קרי יהרהר. אבל לעניין ברכות קר"ש נשארה התקנה שהרהור כדיבור דמי ואין לבעל קרי להרהר.
- והמהר"ם פאדווה תירץ ע"פ הרמב"ם שהכל יוצא ידי חובה ע"י הרהור חוץ קר"ש, וכתב א"כ הרהור כדיבור, אבל בקריאת שמע שבעיקר הדין אינו יוצא ע"י הרהור, א"כ בקריאת שמע הרהור אינו כדיבור. אבל ברכות קריאת שמע שיוצא אדם בהרהור אין בעל קרי יכול להרהר משום שהוא נחשב כדיבור, ואסור לבעל קרי לומר דברי תורה כמו שביארו בגמרא שבעל קרי מהרהר קר"ש שלא ישב בטל כשכל הציבור מקבל עומ"ש, ולא ביארו כדי שיצא חובת עומ"ש, מוכח שאינו יוצא ע"י הרהור. ומ"מ יש לעיין מה יתרון מה יתרץ בברכת המזון והוא יוצא בהרהור, ולבעל קרי אסור להרהר בברכת המזון.
****
עוד כתב השאגת אריה להוכיח שקריאת שמע לכו"ע היא מצוות עשה מה"ת ואין חולק עליה, שהרי שנינו בגמרא (דף יז:) לעניין נושאי המטה שפטורים מהתפילה וחייבים בקריאת שמע, בטעם הדבר מבאר רש"י שהוא מטעם שקריאת שמע היא מה"ת ותפילה היא מדרבנן. ומובן שהוא הכרעה פשוטה בדברי המשנה, ולא יתכן שעל הכרעה פשוטה במשנה נימא שהמוראים נחלקו בה.וכמו כן שנינו בגמרא (דף כ:) לעניין נשים שפטורות מקריאת שמע וחייבות בתפילה, ובטעם הדבר ביאר רש"י שקריאת שמע הוא מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, ותפילה הוא מצווה מדרבנן והם גזרו וחייבו גם נשים. וברור ומובן שדווקא לענין תפילה ביאר כן לחייב נשים, אבל לעניין קריאת שמע מובן שהוא מצוות עשה מה"ת, ולכך לא שייך לומר שחייבים גזרו וחייבו ג"כ לנשים.
ועוד הוכיח השג"א שבנדרים (דף ח:) שנינו שמעקר הדין יכול אדם לצאת ידי חובת ת"ת בקריאת שמע שחרית וערבית, מוכח שקוראים שמע בשביל ת"ת,
ועוד הוכיח שבמנחות (דף צט:) שנינו שלדעת רבי יוסי הפסוק בשכבך ובקומך הוא על חובת לימוד תורה לפחות פעמים ביום, וכן הפסוק "לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה" שצריך ללמוד פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, מכח שובשכבך ובקומך לומדים את חובת ת"ת[8].
והכתר המלך (על הרמב"ם קר"ש פרק א' הלכה א') הביא ראיה מסדר המשניות, דהטעם שמיד אחרי המשנה של קריאת שמע של ערבית עוברים לקריאת שמע של שחרית, ואין ממשיכים בדיני ברכותיו, היינו משום שקריאת שמע היא מה"ת וברכות קר"ש היא מדרבנן.
****
להלכה כתב בספר תומת ישרים (סימן יג) להוכיח שמכריעים כדעת רבי יהודה שקריאת שמע היא מדרבנן, ויסוד הדברים הוא משום שבגמרא (דף יג.) מבואר בגמרא מדוע הקדימו את פרשת שמע לוהיה אם שמוע, ואי נימא שמצוות קריאת שמע היא מה"ת מאי טעמא האריכו להביא טעמים לקדימת הפרשיות פשוט כיון ששמע דאורייתא ונהיה דרבנן, והיינו משום שהמצווה היא אמירת דברי תורה, אמנם קביעות פרשיות אלו נאמרו ונקבעו ע"י החכמים, ולכך מובן מאליו מדוע האריכו להביא ראיות לדבריהם מדוע תיקנו דווקא פרשיות אלו ולא תיקנו פרשיות אחרות.הפרי חדש הוכיח האיך שמכאן מוכח שאף פרשת שמע ואף פרשת והיה אם שמוע הוא מה"ת. השג"א (סימן ב' ד"ה עוד הביא) דחה את ראיית הפרי חדש, וכתב שמדאורייתא אין דין קדימה, והוכיח מקידוש ליל שבת שקודם מברך על היין שזה דרבנן ואח"כ מקדש את היום.
וא"כ אף ראיית התומת ישרים נדחתה דאי"ז פשוט שיקדימו פרשה אחת לחברתה.
בשפתי חכמים (דף ד:) כתב שלכאורה היה מקום להביא ראיה שקריאת שמע היא מדרבנן, שהרי איתא בברייתא לגבי תקנת חכמים שקריאת שמע של ערבית קוראים עד חצות "חכמים עשו סייג לדבריהם", ואילו נימא שעצם קריאת שמע היא מה"ת, אינו מובן הלשון "עשו סייג לדבריהם" היה להם לכתוב "עשו סייג לדברי תורה", דהא אף לר' יונה מה"ת מחוי לקרוא לפחות פרשה אחת, ולזה עשו סייג, אלא ע"כ שהמצווה מצד עצמה היא מדרבנן ושייך שפיר הלשון עשו סיג לדבריהם. אמנם הוא כתב שאין זה ראיה, משום שיתכן שכוונת הגמרא שחכמים תיקנו שיקראו קריאת שמע עד חצות, ולכך עשו סייג שלא יאכל ושלא ישתה עד שיקרא קריאת שמע, וכמו שביאר הקהילות יעקב (ד"ה לעולם) שללא תקנת חכמים שאסור לאכול לפני קריאת שמע שוב היו שוכחים לקרוא שמע ולא היה עוזר הסייג עד חצות, ושפיר נקרא סייג לדבריהם, סייג לתקנה לקרוא קר"ש עד חצות.
ורש"י (דף ב. ד"ה לאו) בא"ד כתב "חכמים עשו סייג לדברי" ולא כתב לדבריהם, ראיה שהסייג לקרוא עד חצות אינו לדבריהם.
וראיתי באחרונים שכתבו לדייק ממה שמבואר בגמרא (דף יב:) בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ואילו נימא שקריאת שמע היא מה"ת היו צריכים לכתוב "בקשו להוסיף", אלא ע"כ שקביעת פרשיות אלו דווקא היא מדרבנן, ולכך שפיר שייך לומר הלשון "בקשו להוסיף", דהיינו שכשם שקביעות פרשיות אלו מדרבנן לכך רצו להוסיף גם פרשת בלק.
****
כעת ניתי ונדון בדעת רב אלעזר, בפשטות שיטתו מובן שקריאת שמע היא מה"ת, וכך נתבאר ברש"י וברבינו יונה, אמנם עדיין אין הכרח בדבריו שפרשת שמע היא מה"ת.אמנם התוס' הרא"ש (ד"ה רבי אלעזר) ביאר שאין שום הוכחה מדבריו שהוא סובר שהוא מה"ת, משום שכל מה שנחלקו רבי אלעזר על שמואל הוא רק לעניין מי חמור, ולדעתו קריאת שמע חמור מאמת ויציב, ולכך כשאינו מסתפק עדיף לקרוא קריאת שמע משום שיש בו עומ"ש, משום שיש לומר שקבלת עומ"ש חמורה מאמת ויציב, אבל אין מזה שום הוכחה האם קריאת שמע היא מה"ת או מדרבנן, משום שיש לומר שעדיין היא מדרבנן.
****
להלכה הכריעו רוב הראשונים כדעת רב אלעזר, וכך מפורש ברי"ף ברמב"ם ברשב"א ברא"ש[9] ובטור, וכך הכריע המחבר. אמנם למעשה קשה הרי רבי אלעזר היה תלמידו של שמואל, ואיך מכריעים לפי התלמיד במקום רבו. ותירץ השאגת אריה (סימן א') הביא הוכחה מדברי רב שאמר בנדרים (דף ח.) לעניין מי שנדר על עצמו שילמד פרק מסוים ששבועתו קיימת, והקשו שם בגמרא שאינו מובן האיך חלה השבועה הלוא מושבע ועומד מהר סיני, וקי"ל שכל שבועה שהוא מושבע ועומד בהר סיני אינו שבועה. ותירצו שאינו מושבע ועומד מהר סיני משום שהוא יכול לקים שבועתו ע"י שהוא קורא קריאת שמע שחרית וערבית. נמצא ומובן מדבריו שדעת רב שמה שאמרה התורה "ובשכבך ובקומך" על קריאת שמע דווקא, ולא על סתם לימוד תורה, ונמצא שדעת רבי אלעזר כדעת רב, ולכך הוי שמואל יחידאה כנגד דעת רבי אלעזר ורב, ולכך מכריעים כאן כתמיד במקום רב משום שרב מסייע לו.אמנם בהמשך הדברים הוא דוחה ראיה זו וכתב שאין כל ראיה מדברי רב שהוא הכריע כדעת רב אלעזר, משום שיש לומר שכוונת רב לומר שהוא אינו נשבע ועומד משום שהוא נשבע על לימוד התורה בשאר שעות היום, ומה"ת הוא חייב ללמוד רק בשכבך ובקומך בלבד, ולכך נקט "קר"ש" משום שהכוונה על מצוות בשכבך ובקומך שהוא בזמן שכיבה בלבד, וקראו בשם קר"ש ע"ש שתקנת חכמים לקרוא פרשת קרי"ש בלבד. אבל אין להוכיח כלל האם הכריע כדעת רב או כדעת רב אלעזר.
אמנם במקור ברוך (הרמן – עמוד לז) ביאר בדרך מחודש, משום שבגמרא מנחות (דף צט:) מבואר שנחלקו התנאים על הפסוק "לא ימוש" האם מצוות לא ימוש הכוונה יומם ולילה דווקא, והיינו ללא הפסק, או שיומם ולילה הכוונה פעם ביום ופעם בלילה, ונתבאר שם שדעת רבי יוסי שיומם ולילה הכוונה פעם ביום ופעם בלילה, ולשיטתו לימוד התורה היא מצוות בשכבך ובקומך, והיינו שמה"ת פעם ביום ופעם בלילה הוא מחויב לומר דבר תורה, וחכמים תיקנו שיהיה קר"ש, אבל דעת חכמים שיומם ולילה הוא ללא הפסק, ולשיטתם מצוות בשכבך ובקומך אינו מצוות לימוד תורה. והרמב"ם הכריע כדעת חכמים (משום שבגמרא מבואר שהמחלוקת בין חכמים לרבי יוסי הוא גם לעניין לחם הפנים) ולכך מובן מדוע הכריע שקריאת שמע דאורייתא, משום שהכריע כחכמים כנגד דעת רבי יוסי[10].
ובשו"ת תומת ישרים (סימן יג) תירץ שראינו שרבי יוחנן חולק על רב אלעזר וסובר שאף בתפילה חוזר להתפלל, ומשמע שרק בתפילה חולק, ובקריאת שמע הוא מודה לר' אלעזר, והרי קי"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובפסקי הרי"ד הוסיפו שאדרבה מדברי רבי יוחנן משמע שלא רק בקר"ש חוזר אלא אף בתפילה, והשג"א כתב שלא ברור מה ר' יוחנן סובר.
[1] דיש גירסאות שאינם גורסים "שמואל".
[2] הנה תוס' הביא ב' ביאורים בביאור הספק
מסתפקים האם קרא שמע ואמת ויציב דאי יודע שקרא שמע, אמת ויציב אינו מה"ת (כיון שיצא ידי מצות הזכרת יציאת מצרים בפרשת ויאמר) ואי יודע שקרא אמת ויציב ומסתפק בקר"ש אמרינן דסרכא נקיט, ולכך חייבים לבאר שמסתפק בשניהם, ולדעת ר' יהודה קורא אמת ויציב ולא קר"ש כיון שמסתבר שיתקן יותר באמת ויציב מאשר בקר"ש, דיכול להיות שקרא את שניהם ויכול להיות שקרא רק שמע ויכול להיות שלא קרא כלום וא"כ יש שני סיבות להקל בקר"ש ולכך קורא אמת ויציב
פרשת ויאמר שיכת לאמת ויציב ולכך קר"ש איננה מה"ת דאין בה יציאת מצרים
והקשה השג"א (סי' י' ) דלפי ביאור א' צריך לכתוב ספק קרא שמע ואמת ויציב ולא לחלק את הספק לשנים ועוד דלפי ביאור הנ"ל הטעם שקורא אמת ויציב אינו בגלל שהוא מה"ת אלא שמתקן בו יותר ממה שיתקן בקר"ש,
ותי' האבן האזל (קר"ש פ' ב' הי"ג) את הקושיה השניה שבגמ' באו לחדש שדרגת קר"ש היא כמו אמת ויציב
[3] אמנם באופן שהוא מסתפק האם הוא התפלל, לדעת רב אלעזר אנו חוזר ומתפלל ולדעת רבי יוחנן אפילו ספק בתפילה צריך לחזור ולהתפלל.
[4] והשאגת אריה (קונטרס אחרון) האריך לתרץ קושיית התוס' ולבאר שהתוס' ס"ל כרבי יונה.
[5] הקשה השאגת אריה (בקונטרס אחרון) שלדברי התוס' (דף יא: ורבנן) מובן שהפסוק "לא ימוש וכו' והגית בו יומם ולילה" לומדים שאדם מחויב ללמוד בכל רגע ורגע. ואם דעת התוס' כשמואל צריך לומר שמה"ת מחויב אדם ללמוד פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה, ומכאן מוכח שהתוס' לא ס"ל כרבי יונה. אמנם בסוף דבריו כתב ליישב שהה"נ לדעת התוס' מחויב אדם ללמוד בכל רגע ורגע, אלא שמ"מ הדבורים אמורים באופן שיש לו אפשרית ושהות ללמוד. אמנם ההולך לצרכיו וכדו' שאין לו פנאי ללמוד, בכה"ג יש לו שיעור מחודש מלימוד התורה, והיינו פעם ביום ופעם בלילה.
[6] והקרן אורה (אות א') הקשה שאי קר"ש הוי מצות ת"ת שוב קשה דהא מפסיקין מקר"ש למצוה עוברת והדבר תלוי בק"ו אי מפסיק מתלמודו ודאי שלא יפסיק ממצוה אחרת בשביל ת"ת ושוב אין מקור לדין העוסק במצוה פטור מן המצוה
[7] והאבן האזל (קר"ש פ"ב הי"ג אות א') דלפי ביאור זה עיקר חסר מן הספר דלא מצינו בגמ' ספק קרא שמע ויודע שקרא דבר אחר וכדומה,
[8] והקשה השג"א (בקונטרס אחרון) שדרשו מהפסוק "ושננתם לבנך" שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, והרי מפרשה אחת התורה לא נהיה מחודדת בפי הלומד, ועוד שיוצא שמצוות לימוד ת"ת הוא מ"ע שהזמן גרמא, א"כ מדוע צריך לדרוש את הפסוק "בניכם" ולא בנותיכם.
לכך תירץ שמה"ת מחויב ללמוד בכל רגע ורגע, אלא שיש שיעור לימוד לאלה שעוסקים סדרך ארץ ואין להם פנאי ללמוד תורה שהם חייבים לפחות פעם ביום ופעם בלילה.
[9] אמנם יש לעיין שהרי בתוס' הרא"ש כתב שאין להוכיח שר' אלעזר סבר שקריאת שמע דאורייתא, א"כ מדוע פסק שקריאת שמע דאורייתא. ונבאר ע"פ לשון הרא"ש והרי"ף "אנן קי"ל דקריאת שמע דאורייתא היא" וכמו שכתב הכסף משנה (קריאת שמע פ"ב הלכה יג) "ונראה לי דנפקא ליה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני קריאת שמעמקראי ומשמע דראיה גמורה נינהו", פירוש, שראינו בריתות שדרשו שמע לדיני קריאת שמע משמע שקריאת שמע דאורייתא.
[10] והאשכול (הלכות קריאת שמע) והרוקח (סימן שכ) כתב שההלכה כר"א משום שאף ב"ש ואף ב"ה סברו שקריאת שמע דאורייתא כמו שראינו גבי דיוקיהם אם קוראים בעמידה או בשכיבה וכו', וגבי תירוץ זה כבר האריך השג"א לבאר שאף שמואל סובר שקריאת שמע דאורייתא.
ועוד יש לומר שיש שגורסים אמר ר' יהודה ללא אמר שמואל, אך הרי"ף והרא"ש קיימו הגירסא "אמר ר' יהודה אמור שמואל", וא"כ לפי פירושם קשה, וזה כל הנידון הנ"ל.