מאמר תורני פתיחה למסכת יבמות (3 צופים)

פתיחה למסכת יבמות

מצות יבום​

במצוות יבום איכא ג' מצוות תרי עשה וחד ל"ת, [עשה ביבום, חליצה, ול"ת של יבמה לשוק].

א' – עשה דיבום דכתיב בתורה "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה".

לשון הגמ' על "ולקחה לו לאשה ויבמה" – יקום תחת אחיו ליבום, דהיינו שהוא לוקח את היבמה ומייבם אותה וע"י זה האישות לא מפסיקה, והלקוחין נעשים ע"י ביאה.

עוד כתוב "יקום על שם אחיו המת" והפרוש בפשטות שהבן צריך להקראות על שם האח אבל בגמ' מבואר דהפשט יקום בנחלה. [המקום היחיד בש"ס שמקרא יוצא מידי פשוטו].

בגמ' בקידושין מבואר דכסף ושטר לא מועילים ביבמה, והביאה עושה וודאי נישואין, ומדרבנן תיקנו שאפ' גם קידושין ע"י כסף מאמר וכן גט, וביבמות מבואר דבעינן שיעשה מדרבנן גם כסדר הזה דקודם יעשה קידושין ולאח"מ ביאה.

[מדוע קוראים לקידושי מאמר מאמר, בתוס' יו"ט מבואר דצריך דיבור, וצ"ע בזה].

עוד מבואר בגמ' דהיבם לא צריך להתחייב כתובה דאשה הקנו לו מן השמים, כלומר דכתובה התשלום הוא בעד האישות וביבום דהוה מן השמים אין לו על

מה לשלם.

בכל קידושין קי"ל דבעינן עידי קיום ואע"פ ששניהם מודים זה לא יעזור כי הווה חלק מקיום הקידושין, וצ"ע ביבום, בתוס' הרא"ש בדף נב: מבואר דבעינן עידי קיום, ור' חיים מדייק ברמב"ם דלא בעינן, ובשמעתא מבואר דלא בעין בכלל עדים.

וצ"ע דהא הווה דבר שבערווה, מבאר ר' חיים דרק עשיה של דבר שבערווה שהוא פועל בחלות בזה בעינן עידי קיום אבל בכה"ג שלא פועל חלות מכוחו לא בעינן עידי קיום, והביא ראיה מסוטה דאשה שזינתה תחת בעלה אסורה והא לא הוה עידי קיום מצינו א"כ דעם החלות לא פועל מכוחם לא בעינן עדי קיום.

וצ"ע א"כ מה הפשט בתוס' הרא"ש.

יבום מהני אפ' בע"כ, כלומר שהיא לא צריכה להקנות את עצמה במצוות חליצה.

מצות חליצה​

כתיב בפסוק "ועם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן במי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי". וכו'.

חליצה מורכבת מג' דברים, א' חליצת הנעה ב' רקיקה ג' קריאה..

ומבואר בגמ' דחליצת הנעל הווה ועיכובא, קריאה אינה מעכבת ורקיקה הווה מח', ובחליצה בעינן בפני בי"ד, וא"כ בעינן עדי קיום.

בל"ת "דלא תיבם אשת המת החוצה לאיש זר"​

מבואר בכמה דוכתי דהאיסור היבמה לשוק הוא כעין א"א, דהיא אגודה בבעל וממילא מובדלת מהעם, אבל איכא הבדל דא"א הוה בחנך ויבמה כיון שהיא רק אגודה ביבם לענין שהוא צריך לקחת אותה זה בלאו.

ומצינו בגמ' בדף ס"ו מח' שומרת יבם האם אי כא"א או לא, ואיכא כמה דרכין בגמ' בבאור המח', חד, בכה"ג שזינתה האם נאסרת על יבמה או לא, דלרב הווה כא"א ולשמואל אינה כא"א, מבואר א"כ יבמה שזינתה יסוד האיסור הוא כעיין א"א, ברמב"ם בפתיחה מבואר בלאו זה ז"ל "שלא תינשאה האשה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה", מבואר א"כ דכיון שהוא אגודה ביבם אין לה רשות לצאת.

וכן מצינו בגמ' בקידושין דמבואר במשנה היבמה קונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם וברש"י כתב שם גבי אשה סתם קונה את עצמה: להיות ברשותה להנשא לאחר, מפורש במשנה שלפני שהיא קונה את עצמה היא ברשותו.

בתחילת פרק שני מצינו מח' האם איכא זיקא ביבמה או לא, והפשט בזה דזה וודאי שהיא אגודה ביבים ויש רשות ביבם אבל הנידון האם לרשות הזו יש דין של אישות או לא, והנפק"מ האם הבעל אסור בקרובתיה או לא, והמח' האם כיון שהיא אגודה היא כבר מוגדרת כבעלת אישות ולכך היא תאסר או שזה רמה שלא איגוד ללא אישות.

ברש"י בדף נב: מבואר דאיכא גם עשה על יבמה לשוק ועי"ש.

ע"כ חלק הציווים.

באיסורי ביאה ליבם​

איכא בזה ג' חלקים

חייבי לאוין, כגון אלמנה מן האירוסין לכה"ג נתינה וממזרת לישראל.
חייבי לאוין ועשיין, כגון, אלמנה מן הנישואין לכה"ג.
חייבי כריתות – עריות, מפורש ברמב"ם דפרוש במילה ערווה – זה חייבי כריתות.
בחייבי לאוין במצוות יבום בעלמה [אשת אח] מבואר בגמ' דעשה [דיבום] דוחה ל"ת [דערוה], וא"כ גם בחייבי לאוין צ"ל כך, אלא שרבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, דיבום מקיימים בביאה ראשונה וגזרו שאם הוא יבוא בפעם אחת הוא יבא עוד פעמים[1], ולכך התקנה שלו, זה בחליצה, וכן מצינו שרבנן גזרו שניות לעריות כגון אֵם אמה והווה כמו חייבי לאוין ולכך חולצת.
חייבי לאוין ועשין
לכאו' בזה אין עשה דוחה ל"ת דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובכו"א כתוב במשנה דחולצת, ומבארים בזה רוב הראשונים דאיכא בה מצוות חליצה ואע"פ שאין בה דין יבום.
חייבי כריתות
ואיכא חייבי כריתות דבהם מבואר דאסורה ליבום, דילפינן מעליה עליה דאע"פ שאיכא מצווה לא תקח, ובגמ' כבר הקשו דלכאו' אין עשדל"ת דאית בבה כרת וא"כ מדוע צריך פסוק.
ובגמ' בדף ח. תירץ רבא דערווה גופה לא צריכה קרא, והאריכו לבאר מדוע בעינן עליה.
ומבואר במשנה דבחייבי כריתות פטורה ג"כ מחליצה, והמקור לזה מבואר בגמ' דכתיב בפסוק ועם לא יחפוץ האיש דבעינן שהיה אפ' של יבום ואם לא. יחפוץ, אבל אם אין אפ' פטור משניהם – כל העולה ליבום עולה לחליצה ושאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.
ולכאו' צ"ע מדוע א"כ בחייבי לאוין ועשה חולצין הוא אינו עולה ליבום, ובגמ' בדף כ. הקשו על היסוד דכל העולה וזה הלשון א"ה חייבי לאוין נמי ובראשונים מבואר דהשאלה גם על חייבי לאוין ועשין, ומתרצת בגמ' הא רבי רחמנא יבמתו, ביאור, דכתיב בפסוק ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו וצ"ע מדוע צריך ב' פעמים לכתוב יבמתו והלא פשוט שמדבריו על יבמה, ומכאן ילפינן דאיכא אשה דאינה מחויבת דיבום וחיבת בחליצה, והקשו בגמ' ומה ראית כלומר מדוע דווקא חייבי לאוין ומתרצינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין, מבואר א"כ דחייבי כריתות הם כ"כ רחוקים מיבום דאין בהן תפיסת קידושין ולכך לא בעינן בהו חליצה.
ההיתר באשת אח
באשת אח מבואר בתורה מצוות יבום, ואע"פ דאיכא לאו בא"א, מבואר בגמ' דאיכא גזה"כ דעשה דחי ל"ת דאית ביה כרת, ומבואר בתוס' דהיה מקום לומר דנילף מהו לכל התורה כולה ותירצו בזה דא"א הווה מצוותו בכך, וא"כ ההיתר הוא משום עשדל"ת.
ר' אלחנן מבאר בשם הרמב"ן בתורת האדם דנראה שם דאיכא חלו"ת היתר כלומר דהתורה התירה ולא משום דהעשה דוחה.
וגם לפי התוס' דעשה דוחה צ"ל דלא הווה דחייה בפשטות דבעלמה דעשה דוחה זה רק לצורך קיום העשה מה שא"כ ביבום דאיכא בהו חידוש טפי והראיה דהגמ' בתחילת פרק החולץ כתיב דאם אדם בא על היבמה בעודה מעוברת מח' ר"י ור"ל דלר"ל הווה יבום [בהיפלה לבסוף] והקשו שם התוס' דלכאו' הא עדין לא חל עליה חובת היבום ותרצו דכיון שהיא צריכה להתיבם זה יכול לחול, וא"כ מצינו שעשה דיבום הוא מחודש טפי.
וכן מבואר בגמ' דבקטן שבא על הגדולה הווה תפיסה והתקיים המצווה שיגדל ולכאו' הא אין עשה אכתי.
וא"כ משמע דהעשה ביבום לא הווה כבעלמה דדוחה רק לצורך המצווה אלא שהדחיה מחילה הותרה כלומר אפי' שאין צורך מצווה זה הותר.
[וכן מבואר גבי ציצית בר"ת דכתב במנחות דמותר לעבור על כילאים בציצית ואפ' בלילה ונשים ואע"פ דאין מצווה בכהג"ו, ולכאו' ג"כ הבאור בזה דעשה דוחה את הל"ת ומחיל היתר].
וצ"ב מדוע רק כך העשה דוחה ומדוע זה כך, וצ"ל דבכה"א שעשה נאמר על הלאו אז העשה יכול להתיר לגמרי כי העשה יותר עלים, ולכך ביבום וציצית מותר.
משא"כ בכה"ג דאיכא עשה ואפ' לקיים אותו גם ללא לעבור על הלאו דאז ההיתר פחות חזק.

---

[1] ובאמת צ"ע דבפרק הבא על יבמתו מבואר דמבין יבום כבר בעראה וא"כ מ"ט חשש ביאה ראשונה אטו ביאה שניה שיחששו ביאה שלימה אטו העראה, וצ"ע.