מאמר מחשבה - ערך לימוד התורה בעמל ובעיון - מתיקות התורה

ערך לימוד התורה בעמל ובעיון - מתיקות התורה

בגמרא שבת פח: איתא אמר רב חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינין בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא ע"כ.
ופירש שם רש"י (ד"ה למיימינים) וז"ל: למיימינים - עסוקים בכל כחם, וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר ע"כ.
רש"י בלשונו הזהב מבאר לנו מהם הדרישות המחייבות בעסק ולימוד תורה א. לעסוק בכל הכח ב. להיות טרוד לדעת סודה. ולאמיתו של דבר אחד כרוך בשני, כי אם 'הלומד' אינו טרוד לדעת את סודה, לרדת לחקר האמת והבנת העניין, אין לזה באמת חשיבות של 'עוסק בכל כחו'. ושני תנאים אלו, הם רק המסובב, אך הסיבה המביאה לידי כך שאדם יעמול בכל כוחו ויהיה טרוד לגלות סודה, זה במה שסיים בדבריו: "כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר". והיינו כשאדם אוחז במחשבה כזו שהתורה היא העיקר בחיים, ממילא הוא טרוד לדעת את סודה, ומשקיע בה את כל כוחותיו.
ולאור זאת, הפירוש 'למשמאילים בה'[1] [שהוא דבר והיפוכו], נסוב על אדם שלומד תורה, אלא שאין התורה עיקר בחייו ולכן לא עוסק בה בכל כוחו וכו'. ובאופן כזה לא בלבד שזכות התורה לא עומדת לו אלא היא בחינת 'סמא דמותא', והדברים מבהילים. ובאמת דרוש הסבר מדוע אם 'אין יגעים בה כל צרכם' העונש כ"כ חמור - שהתורה נעשית סם המוות, וב"ה ננסה לבאר זאת לקמן.[2]

ערך לימוד התורה בעמל ובעיון

וכשננסה להבדיל בין לימוד בעמל ויגיעה מתוך שאיפה לברר וללבן את התורה, ובין לימוד רפוי ושטחי - נמצא ארבע חילוקים מהותיים.
א. לימוד בלא עמל ויגיעה - להבין את הדברים לעומקן, ה"ה נמצא חסר בחקר ובירור האמת, ובטח בנוגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וז"פ.
ב. ככל שאדם מפשפש ומתעמק בהבנת התורה מטבע הדברים היא נחקקת בלבו והוא זוכר אותה[3].
ג. העמל והיגיעה בתורה יוצר קשר בין האדם לתורה, וכמו בכל עניין שהאדם מקדיש את כוחותיו מתוך עמל רב הוא מתחבר אליו ומוליד בלבו פרי האהבה, כך עסק העיון מחולל בלב הלומד אהבה עצומה כלפי התורה עד שנעשית קנין בנפשו לשקוד ולהתמיד בה[4].
ד. עסק התורה מרומם את האדם למקום נשגב, מעתיק את מקומו מעל פני הארץ עד לרום הרקיע, וגורם לו להיות דבק בנותן התורה, בקב"ה, וכמו שכתב הרמח"ל בספר עץ חיים ובספר דרך ה'[5], ור' חיים מוולאוז'ין בספר נפש החיים בכמה מקומות[6]. וככל שהאדם עוסק בתורה ועומל בה כך הוא מדבק יותר ויותר בקב"ה וממילא מתגדל במידה גדולה, ולחילופין אם לימודו חלילה בדרגה פחותה האדם עצמו לא מתגדל במידה גדולה וגם חסר בדביקותו בנותן התורה, וממילא התביעה עליו גדולה וחמורה הן מצד הסיבה והיא התורה, והן מצד המסובב והוא האדם[7].

טרודים לדעת סודה

והנה רש"י שפירש 'טרודים לדעת סודה', בא ללמדנו, שלא די לאדם לעסוק בתורה בכל כוחו, אלא להגיע למצב של השתוקקות וצמאון לגלות את סודותיה, וכל עוד אינו מוטרד לדעת את סודה, חסר בערך הלימוד.
וכמו שאמרו חז"ל ברכות כד: תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטינופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה עיי"ש. ומביאים בשם הסבא מקלם שלמד מזה 'כי האיש המוטרד ואינו יכול להרהר אינו תלמיד חכם, ומאוד צריך להזהר שלא יטרידוהו עניניו ובכל כוחו ישתדל להרהר בדברי תורה'. ועיין מה שכתבו בתוספות (סוטה כא. ד"ה זה) וז"ל: סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד' אמות בלא תורה" ע"כ. כלומר ת"ח צריך להיות שקוע וטרוד כל רגע בגילוי סוד הבריאה, והיא התורה, ואם טרוד בד"א על חשבון התורה, אות היא שהתורה לא נעשית קנין בנפשו.
וכדי להגיע להרגשה הזו, בהכרח צריך שיהיה מבורר אצל האדם, שעיקר החיים זו התורה, וממילא ישתוקק לעמול ולהתייגע בה בכל רגע ועת, כשם שאדם שצמא ותאב לשתות בוודאי יעמול בכל כוחו להשיג ולו טיפה אחת.
וכמו שכתב רש"י בביאורו על מסכת אבות (פ"א משנה ד') יוסי בן יועזר אומר והוי שותה בצמא את דבריהם וז"ל: בצמא. כאדם שהוא צמא ותאב ושותה לצמאון ולא כאדם שהוא שבע עכ"ל. אמנם יש דגש נוסף בטרודים לדעת סודה וכמו שיורחב בהערה[8].

ומלבד זאת, כשאדם טרוד לדעת את סודה, על אף שלא הגיע לגילוי סודה בדברים החתומים מצד המשיג ומצד התורה, אך מכיון וטרוד בה במחשבתו ורעיונו הוא נכלל ב'מיימינים בה', וסיבת הדבר ע"פ מה שכתב ברש"י עה"ת (דברים פרק א' פסוק יג) לפרש 'חכמים' – כסופים עיי"ש. וכתב שם החת"ס בטעם שנקראים 'כסופים', "היינו שנכספה וגם כלתה נפשם לקבל החכמה ואזי מיד נקראים חכמים שהם כסופים לקבל חכמה".
וראה מש"כ רבינו יונה (מסכת אבות פ"ד משנה א') על דברי בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם וז"ל: אמרו חכמי האומות כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טפש הוא אחר שאינו אוהב החכמה כי היא הדעת. אך האוהב אותה ומתאוה אליה אף על פי שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם שעל כל פנים תשיג אל החכמה האמיתית ודעת אלהים תמצא. ועל זה אמר בן זומא איזהו חכם הלומד מכל אדם שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל לכל אדם ואף מי שאינו יודע כי אם דבר אחד ילמד ממנו ואז יצליח דרכו ואז ישכיל. ועל זה נקרא חכם וכו' עיי"ש.
וכשנדקדק עוד בפירוש 'וטרודים לדעת סודה', נ"ל שזה מתייחס גם לאותו חלק בתורה שאדם למד בהיקף ועיון, ובכ"ז צריך להיות טרוד אם אכן בעומק לימודו גילה את סודה, וממילא בעמוד וחזור קאי מתוך עיון התורה[9].

שכל אנושי בלימוד התורה

והנה עד כה עמדנו לבאר מה ההבדל בין למיימנים בה ולמשמאילים בה, אבל דרוש הסבר מדוע מי שלומד תורה אלא שלא עמל בה בכל כוחו ואינו טרוד לדעת את סודה, מקבל עונש כזה חמור שתורתו היא בחינת סם המוות.
וכדי להגיע לשורש העניין נראה להקדים מה שכתב שכתב בדרשות הר"ן על המעשה המובא בגמרא (ב"מ פו.) שנחלקו במתיבתא דרקיעא בהלכה בנגעים, בדין ספק בהרת קודמת לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת, הקב"ה אמר הדין שטהור, וכולוהו מתיבתא דרקיעא אמרו טמא. ובגמ' שם מסופר שביקשו לדעת מה הכריעו בזה יושבי הארץ, ובראשם רבה בר נחמני שהיה בקיא גדול בנגעים ובאהלות עיי"ש. וזה דבר מופלא ביותר אחר שהקב"ה פסק דינו שהוא טהור, איך מתיבתא דרקיעא - טמאו, ועוד נזקקו להכרעתו של רבה בר נחמני[10].
ובדרשות הר"ן (הדרוש השביעי ד"ה ועכשיו נשארה) כתב בביאור הדברים וזת"ד: אחר שהשיגו מהש"י שהיה מטהר, איך טמאו הם עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני וכו', איך יהיה ספק במה שהשיגו מהש"י, אבל אגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים ש"ספק טהור" על דרך האמת, היו אומרים טמא, שמאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אע"פ שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אע"פ שאומרים אמת אין ראויין לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טהרו בעל מחלוקתו של רבי אליעזר אע"פ שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו. ולא נסתפק להם שהענין מאת הש"י כמו שלא סופק על אלו, ואעפ"כ אמרו. לא בשמים היא. ולפיכך אמרו מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני. ולא באתה אליו ההכרעה מן האמת, כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבנו, אלא שהכריע ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדות שהיא נדרשת בהם לטהר. ומה שהיו מטמאים לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלמוד התורה בחייהם עכת"ד[11].
מלמדנו הר"ן, שהכרעת התורה נקבעת עפ"י השכל האנושי. והסברה האנושית גם אם נופל בה השגיאה, אבל זה מה שמכריע כמו בארץ גם למתיבתא דרקיעא. ובכך נבין חומרת העניין של אדם שלומד ברפיון ואינו מתייגע על התורה כל צרכו - 'לפשפש בטעמיה ודקדוקה', ונמצא בכך מעמיד את התורה בעולם התחתון והעולם העליון, שלא עפ"י דרך האמת[12].

טענת המלאכים - תורה מתחדשת בכל יום

ובדברים הללו נבין טענת מלאכי השרת בשעה שעלה למשה למרום, 'אמרו לפניו (הקב"ה) חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' (שבת פח:) עיי"ש.
ודרוש בירור בטענת המלאכים, הלא גם לאחר מסירת התורה לעם ישראל, המלאכים יעסקו בה בשמי רקיע, ומה תלונתם על כך שהתורה עומדת להימסר גם לעם ישראל תושבי הארץ. אמנם לאור האמור טענתם הייתה, כי עד כה התורה התבררה בעולם העליון, וכעת לאחר שהתורה נמסרה לבני ישראל, השכל האנושי של הת"ח הוא שיכריע, ולא רק לעמ"י אלא גם להם, למלאכים[13].

ובזה נבין מה שכתב בספר נפש חיים (שער ד' פרק יא) וז"ל: ולכן אמרו בפ' מעלות התורה שכל העוסק בתורה לשמה נקרא ריע. כי כביכול נעשה שותף ליוצר בראשית ית״ש. כיון שהוא המקיים עתה את כל העולמות בעסק תורתו. ובלתי זה היו חוזרים כלם לתוהו ובוהו. וכמ״ש במדרש הנ״ל דמיתיך רעיתי רעיתי דעולמי שקבלו תורתי כו' ע"כ. ומלבד מה שמקיים בעצם הלימוד והשינון, הוא מקיים ובורא עולמות חדשים מכח תורתו, ומה שהגיע לחדש בשכלו האנושי, ועל כן נחשב שותף ליוצר בראשית[14].

ובזה נבין מה שאומרים חז"ל כי נתינת התורה בסיני היא נצחית ונמשכת כל הזמן, ואין האדם לומד תורה שניתנה בעבר אלא היא מושפעת עליו בכל יום. וכדברי חז"ל (פסיקתא זוטא פרשת ואתחנן) "חייב אדם לראות את עצמו כאילו מקבל תורה מסיני שנאמר 'היום הזה נהיית לעם" עיי"ש.

וראה עוד בספר נפש החיים (שער ד' פרק י"ד) שמביא בשם הזוהר וז"ל: ובכל עת שהאדם עוסק ומתדבק בה כראוי. הדברים שמחים כנתינתן מסיני. כמ"ש בזוהר ר"פ חקת ר"י פתח זאת התורה כו' ת"ח מלין דאורייתא קדישין אינון עלאין אינון סתימין אינון כמה דכתיב הנחמדים מזהב כו'. מאן דאשתדל באורייתא כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני לקבל אורייתא ה"הד היום הזה נהיית לעם. וכו', והטעם שכמו שבעת המעמד המקודש נתדבקו כביכול בדבורו ית'. כן גם עתה בכל עת ממש שהאדם עוסק והוגה בה. הוא דבוק על ידה בדבורו ית' ממש. מחמת שהכל מאמר פיו יתב' למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו כנ"ל פ"ו. וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה. אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתב' כביכול כמש"ש. ונחשב כאלו עתה מקבלה בסיני מפיו ית"ש. לכן ארז"ל כמה פעמים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני עכ"ל. [ומה שכתב שמצינו בחז"ל כ"פ שמגדירים את הלימוד בבחינת 'והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני' ראה בהערה[15]].

ולפי האמור, שהתורה נקבעת עפ"י השכל האנושי, נבין לנכון מדוע מעמד קבלת התורה מתחדש בכל יום ומה הפירוש בביטוי 'והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני', שאין המכוון דווקא מצד דביקות האדם בדיבורו ית' ממש כמו שהיה במעמד הר סיני, אלא שעצם החידוש בלימוד כעת הרי הוא כנתינתן מסיני[16].

מעמד הר סיני

והנה ראשונים כאחרונים העירו על מה שלא מצינו בתורה תאריך מדויק של מעמד הר סיני. והרמב"ן (ספר המצוות) כתב וז"ל: "שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו, אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים"[17] עיי"ש.
אמנם לפי האמור, נבין בנקל, שמעמד קבלת התורה, תלוי ועומד כל רגע ורגע, בשעה שהאדם יושב ועמל בתורה, ומחדש והוגה בה דינים חדשים, הרי זה כמעמד הר סיני המתחדש והולך.

ובספר כלי יקר כתב על הפסוק (ויקרא פרק כג פסוק טז) והקרבתם מנחה חדשה לה' וזת"ד: סימן ליום מתן תורה, כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני. ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מ"ת, שעל מ"ת לא רצה ה' להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, כי באמת ארז"ל (עירובין נד:) שהתורה נמשלה לדד זה שכל זמן שהתינוק ממשמש בה הוא מוצא בה טעם חדש כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש, ע"כ דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני וא"כ כל יום הוא מ"ת אצל ההוגים בה ע"כ אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, וע"כ ארז"ל (ספרי ואתחנן ו ו) שיהיו ד"ת חדשים עליך ולא כדבר הישן שלבו של אדם קץ בו שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום, וע"כ אין יום נתינתה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום עכת"ד[18].
ומה שכתב "כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש וכו', וא"כ כל יום הוא מ"ת אצל ההוגים בה" נראה המכוון ע"פ מה שכתבנו. (ובמק"א פירשנו את דבריו, שמעמד קבלת התורה מתחדש משני פנים ואכמ"ל).

וראה עוד בספר תורת חיים (בבא מציעא פ"ה.) שכתב דברים נפלאים וז"ל: "דלהכי יסדו בחתימת ברכת התורה ברוך אתה ה' נותן התורה ולא תיקנו לומר נתן התורה, כמו שתיקנו לומר בפתיחת הברכה ההיא, רמז שעוד היום הוא נותן התורה והוא קול שפע הבא ממנו למי שזוכה בו, ונראה דהדא הוא דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד דבריו ליעקב משמע נמי כי עוד היום מגיד דבריו ליעקב" עיי"ש. והמכוון במש"כ 'למי שזוכה בה', היינו למי שעמל בה בכל כוחו וטרוד לדעת סודה כמב' לעיל.

אהבת התורה מוציאה את הלומד מן השורה

והנה כפי שנתבאר 'הטרודים לדעת את סודה' הוא ערך חשוב בלימוד התורה, אבל יתירה מכך מצינו בחז"ל, שההשתוקקות לגילוי סודה, הוציאה אותם מן השורה, וכמעט שהעבירה אותם על דעתם, וכמו שמצינו בגמ' הוריות (דף יב:) כשפשט ליה הונא ברי' דר"נ לרב פפא דין כהן גדול שנצטרע מהו באלמנה, קם נשקיה על ראשו ויהיב ליה ברתיה עיי"ש.
וכתב על זה רבינו החזו"א (אמונה ובטחון פ"ג אות י"ט) וז"ל: הנה קבעו הדבר בגמ', שכל תלמודא הוא תורה שנתנה מסיני, הנה מסרו לנו קדושת נפשו של ר"פ אשר נפשו ואוריתא חד הוא, ואהבת התורה של הלכה אחת הוציאתו משויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות, ונשקי' על ראשו ויהיב לי' ברתי': אין ספק שלא יקרה כזה בריקי ההלכה וחוקרי היראה, כי למה יתן לו ברתי', הלא העיקר הוא במעלת האדם השיחה המוסרית, וראוי לזכות הרבים, ומה תועיל חריפות בהלכה, ואמנם מכאן סתירה גלויה לאלה שחסרו נפשם את קנין אהבה של הלכה ולא השלימו את נפשם בה, שזו תכלית השלימות האהובה לפניו ית': וכבר הפליג ביסוד זה הגר"ח מולוזין זללה"ה בתוספת מעשה רב, באמרו כל תפלותי מעודי הייתי נותן בעד דין אחד מחודש מן הגמ'[19]: ואמנם אין המעשים הטובים נכסים הניתנים למקח וממכר וחליפין, אבל פתח במשל פיו שידע החכם למסור נפשו לעיון ההלכה ולבירור הדין מן הגמ' שזו העבודה היותר אהובה לפניו ית', וזו מעלה יותר רוממה מן התפלה, וכעין שאמרו שבת י' א' עכ"ל[20].

וכיסוד הדברים מצינו בראש השנה (דף ד.) דנה שם הגמ' בפירוש המילה 'שגל', ולחד פירוש הוא כלבתא (כלב), ומעירה שם הגמ' מהפסוק "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר", ואם שגל פירושו כלב, מה בא הנביא לבשר לעם ישראל. ומבארת הגמ' את הפסוק, הכי קאמר הנביא לישראל, בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים זכיתם לכתם אופיר עיי"ש.
ודרוש הסבר, מדוע הנביא מדמה את חביבות התורה שיש לעם ישראל לאהבת עכו"מ כלפי כלבו, וכי אין דרך אחרת לבטא אהבה הזו, כמו לדוגמא אהבת עכו"מ לנשותיהם שבוודאי יותר חביבה עליהם מכלבם.
ובהערה זו עמד בספר בן יהוידע שם וכתב דבר נפלא וז"ל: ונראה לי בס"ד דנקיט חיבוב השגל אשר בחיבוב זה שמחבבין השגל הם מתבזין ועם כל זה מחבבין אותה כן ישראל מחבבין את התורה מאד ואף על פי שבחיבוב זה מתבזין שיבזו עצמן בשביל חיבוב תורה וכמו שמצינו בדוד מלך ישראל דאף על פי שהיה מלך גדול היה מכרכר בכל עוז לפני ארון הקודש משום חיבוב תורה וכו'. ועל זה מדמה חיבוב תורה של ישראל לחיבוב השגל גבי עכו"ם עכת"ד.

וסיבת הדבר שלומדי התורה מחבבין אותה עד כדי בזיון, הוא דבר שאין לו הגיון (ודומה לאהבת העכו"מ את השגל שגם בזה אין הגיון) ולמעלה מהשכל האנושי הארצי, ואין זאת אלא ש'אהבת התורה מוציאם משויון הנפש לתגבורת ההתפעלות וההתלהבות' (וכמש"כ החזו"א הנ"ל), ואם נרצה נטעים בזה, שבעסק התורה אדם 'דבוק ברצונו ודבורו יתב' והוא יתב' ורצונו ודבורו חד הם' (וכמש"כ הנה"ח) וזה מה שמביא את העוסק בה בכל כוחו לצאת משויון נפש עד כדי שמבזה את עצמו.
ובדברים אלו נשכיל להבין המעשה עם ר' עקיבא שנצטער כל כך כשנפטר רבו רבי אליעזר בן הורקנוס והיה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ (סנהדרין סח.), ומעירים שם בתוס' כיצד עשה כן ולא חשש לאיסור "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", וכתבו ליישב וז"ל: דמשום תורה קעביד כדאמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן ע"כ. כלומר, ר"ע עשה זאת על דברי התורה שאבדו עם פטירתו של רבי אליעזר ולא על רבי אליעזר עצמו.
אמנם לאור הדברים אפשר ליישב בדרך נוספת ובהקדם מה שכתב בספורנו על הפסוק (דברים פרק יד פסוק א') בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. וז"ל: שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת ע"כ. כלומר, הצער הגדול ששורר בפטירת קרוב, אינו סיבה שהאיש הישראלי יצטער עד כדי כך שישרוט בגופו, כי האמונה בקב"ה שהוא 'קרוב נכבד' - שמלווה את האדם גם לאחר פטירת קורבו, אמורה למנוע איבוד עשתונות כמו שריטה והכאה וכו' מבני המקום ב"ה, ולפי האמור, נקבל הסבר נוסף מדוע ר' עקיבא היכה בבשרו ולא חש לאיסור שריטה, כי כשנפטר רבו שעד כה קיבל ממנו התורה, הרי כעת דומה בעיניו כמי שהתורה שפסקה ממנו, ואהבת התורה שפעפעה בתוכו היא שגרמה לו לצאת משוויון נפש ולהכות את גופו.

ובזה נבין המעשה (שבת פח.) עם רבא שהיה מעיין בשמעתא ובלי משים לב פצע אצבעותיו, ומה שאמר לו הצדוקי 'עמא פזיזא' עיי"ש[21], כי אהבת התורה של רבא הוציאתו משויון הנפש, וכאמור לעיל חביבות התורה של העוסקים בה חורגת מגבולות בן אנוש, ומכאן באה תמיהת הצדוקי.

תורה לשמה – לשם התורה

ובמעלת עיון וחידוש התורה ראה דברים מבהילים שכתב החתם סופר[22] וזת"ד: העוסק בתורה כדי לידע ההלכות היאך לקיים המצות אין זה לשמה של תורה ממש וכו', אלא לשמה ממש היינו שכבר בקיאים בכל המצוות והלכותיהם ועוסקים בה לחיבת התורה להיות עמלים בה ומעיינים בה ומחדשים בה, זו התורה היא החשובה ביותר והבן זה כי הוא אמת לפע"ד. ועפ"ז מובן לשון תורה לשמה, כי יש לדקדק מהו לשון לשמה ולא אמר לשם שמים, אלא יש תורה לשם שמים ממש אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה, אבל עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפני עצמו להגות בו יומם ולילה, לא לבד כדי לידע המצוה בשעה שצריך לה, וזהו עוסק לשמה, לשמה של תורה לא על כוונה אחרת עיי"ש. [ועוד בענין לשמה ראוי לצטט את הנפש החיים בהערה[23]].

ולפי זה כותב שם החת"ס חידוש עצום במאמר חז"ל בסוטה כא: תורה מגנא ומצלא בעידנא ושלא בעידנא, שכל דבריהם אינו אלא בעוסק בתורה לשמה של תורה אבל בעוסק כדי לדעת ההלכה, שאינו אלא לקיים המצווה אינו עדיף מקיום המצוה גופיא דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי עיי"ש.

וראה עוד מה שכתב החתם סופר (דרשות ח"ב דף ת"ה ד"ה והנה, ותו"מ בחקותי דף ס"ג) וזת"ד: הלומד התורה וההלכות כמו שניתנו מאת ה' מן השמים ואינו רואה לחדש בה דבר, זה אינו נכון, כי ה' חפץ להגדיל תורה ולהאדירה, כי מלבד התורה שניתנה לנו עוד צפון מה שתלמיד וותיק מחדש בכל יום תמיד, והוא עודנו גנוז אצל נותן התורה ית"ש, וזהו [פירוש הפסוק במשלי ד'] "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אע"פ שלקחי טוב אשר נתתי לכם ממש והיא עתה תורתכם כי לא בשמים היא, מ"מ תורתי מה שנשתייר עדיין אצלי, חלק כל ת"ח ות"ח, אותו אל תעזובו ג"כ, הזהיר פה מלעסוק רק בחלק הנקרא 'לקח', רק להיות מחדש חידושים טובים עכת"ד.

יה"ר שנזכה לקבל את התורה הקדושה כל יום מחדש מתוך שמחה נחת וישוב הדעת אכי"ר

[1] וזה מפורש ברש"י בגמ' שם סג. אמר רבא בר רב שילא וכו' אלא למיימינין בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד למשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא ע"כ. ופירש שם רש"י וז"ל: למיימינין של תורה, שמפשפשין טעמיהן בדקדוק ובוררין, כימין המיומנת למלאכה: למשמאילין בה שאין יגעים בה כל צרכן עיי"ש. הרי 'למשמאילים בה' מכוון כלפי אותם שלומדים תורה אלא שאין יגעים ועמלים בה כל צרכן. ומש"כ שם רש"י בפירושו השני 'אי נמי מיימינין בה עוסקין לשמה, משמאילים שלא לשמה' עיי"ש. ייתכן לפרש, שאין באמת מחלוקת מהותית בין הפירושים אלא יש כאן סיבה ותוצאה. כי מה שלא לומד לשמה זו תוצאה מהסתכלות שגויה, שהתורה אינה עיקר בחיים, וממילא בהשקפה כזו המניע ללימוד הוא בעיקר כדי להגדיל את שמו, ולא את שמו יתברך, ובודאי שאינו עוסק בה בכל כוחו וכו'. וכמוהו לפירוש הראשון, הטעם שאינו עוסק בכל כוחו זה בגלל שאינו לומד לשמה, והכל נעוץ בכך שלא רואה בתורה את עיקר החיים. ולפ"ז כל ההבדל בין הפירושים הוא רק בביאור המילים, מיימינים ומשמאילים, האם מתייחס לתוצאה כפי' הראשון או לסיבה כפי' השני. ורש"י ניחא ליה בפי' הראשון, שמסביר היטב את פירוש המילה מיימינים ודוק. ועיין מש"כ הרא"ש נדרים סב. על מאמר ראב"צ ודבר בהן לשמן וז"ל: כל דבורך ומשאך בד"ת יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות ע"כ.

[2] ועל פי זה נראה לבאר במה דאיתא בגמ' יומא עב: 'אמר ריב"ל מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם, זכה נעשית ול סם החיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה' ע"כ. ובספר פנינים משולחן גבוה הביא בשם ר' חיים מוואלוז'ין שהיה דורש מאמר זה כך: 'זכה' מלשון זך. אם זיכך עצמו קודם תלמודו והורי הוא בדעה צלולה והשקפה נכונה, כשמן זית זך, אזי נעשית לו התורה סם חיים. אבל אם לא זיכך עצמו תחילה, נעשית זו התורה שלומד לסם המות עבורו ע"כ. אמנם לאור הנכתב י"ל שפירוש 'זכה' נסוב על עצם הלימוד, והיינו אם עמל וטרח לברר לימודו, הרי זיכך לימודו וה"ה בחינת למיימינים בה, וחלילה אם לא 'זכה', ולא זיכך לימודו ה"ה 'למשמאלים בה'.

[3] רש"י מסכת קידושין דף ל. - יהו מחודדין בפיך - חזור עליהם ובדוק בעומקם שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד.

[4] ראה בגמ' ב"מ לח. אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו. ופירש שם רש"י "קב שלו חביבה עליו ע"י שעמל בהן וקבל שישאר לו מהם הוא רוצה מתשעה קבין של אחרים שיקח בדמיהם אם ימכרם". הרי לנו כשאדם עומל וטורח בדבר מסוים אף אם הוא דבר גשמי נוצר אליו קשר נפשי, א"כ על אחת כמה כשאדם עומל ומקדיש כל כוחותיו לעסק התורה הרוחני, שנוצר קשר עצום בינו ובין התורה.
וזה הפשט בגמ' ע"ז יט. איתא שם 'אמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'. ופירש רש"י וז"ל: נקראת על שמו - של אותו תלמיד שטרח בה כדכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם ע"כ. הרי בעמל וטרחה של אותו תלמיד, נוצר קשר עמוק בינו ובין התורה, וע"כ נקראית על שמו. ועיי"ע בגמ' קידושין לב. לב: הדר אמר רבא אין תורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה. וכתב שם רש"י: ובתורתו יהגה - כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו ע"כ.

[5] הרמח"ל (בהקדמה לספר דרך עץ חיים) כ' וזת"ד: על התורה נאמר "הלוא כה דברי כאש נאם ה'". והודיענו בזה, כי אמת הדבר, שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו, כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו - אך התורה הנה קודש ה', אשר לה מציאות גבוהה בגבהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה - אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה: והוא דבר החכם (משלי ו כג): "ותורה אור" - אור ממש, ולא חכמה לבד, ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה, ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה, כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים עכת"ד.
ועוד כתב הרמח"ל בספר דרך ה' (חלק ד פרק ב - בתלמוד תורה אות ב-ג) וז"ל: בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו ית' לצורך בריותיו יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שענינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו ית', ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו ית', והוא הוא מה שמחלק האדון ית"ש מכבודו ויקרו אל ברואיו. ואמנם קשר הבורא ית' את השפעתו זאת בענין נברא ממנו ית' לתכלית זה, והוא התורה וכו'. והנה זה פשוט שכל מה שתתעלה ההשכלה, תגדל יותר מדריגת ההשפעה שתמשך על ידה. ולא ישוה מי שישכיל לשון המקראות לבד, עם מי שישכיל כונתם, ולא מי שישכיל הכונה השטחיית שבהם עם מי שיעמיק בה יותר, ולא מי שהעמיק בה קצת עם מי שיעמיק בה הרבה עיי"ש. וראה עוד מש"כ בדרך ה' (ח"א פ"ד, ט').

[6] בנפש החיים (שער ד' פרק ו') בראש דבריו כתב וז"ל: ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וכן כתב שם הנפש החיים וז"ל: והוא ית"ש ודבורו חד. וכמפורש בתוה"ק במשנה תורה לאהבה את ה' אלהיך כו' ופירשוהו רז"ל בנדרים סב. דקאי על עסק התורה ע"ש וסיפי' דקרא ולדבקה בו ע"כ. והמכוון בדבריו לגמ' שם 'לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבוא' עיי"ש. מבואר בחז"ל שהצורה והאופן לאהוב את הקב"ה, הוא ע"י לימוד מאהבה, ואהבת התורה היא אהבתו יתברך, וזה שמציין הגר"ח כי סיפא דקרא הוא 'ולדבקה בו', להורות וללמד שהדביקות בה' מתקיימת ע"י ההתדבקות בתורתו.
ועוד כ' הנפש החיים שם ריש פרק י' וז"ל: ובשעת העסק והעיון בתורה. ודאי שא"צ אז לענין הדביקות כלל. כנ"ל שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתב' והוא יתב' ורצונו ודבורו חד. והוא ענין מאמרם ז"ל בשמות רבה פל"ג אדם לוקח חפץ שמא יכול לקנות בעליו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול לי אתם לוקחים כו'. וז"ש בכ"מ בזוהר דקב"ה ואורייתא חד ע"כ. וראה עוד מש"כ שם פ"כ ופרק כ"א.

ובקרן אורה בנדרים סב. כתב וזת"ד: אשר זה הוא תכלית האמיתי בלימוד התורה להביאו אל דביקות בוראו יתברך אשר זה הוא החיים האמיתים כמו שנאמר ואתם הדבקים כו' חיים כולכם היום (דברים ד'), ולולי זאת לא יקרא בשם חי כמו שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכו'. ועפ"ז יש לפרש דברי ר' אליעזר ב"ר צדוק עשה דברים לשם פעלן, ודבר בהן לשמן כדי להדבק בעצמות אור התורה כי השם הוא עצם הדבר עכת"ד.

[7] ובספר שיחות מוסר (מאמר לט) כותב הגר"ח שמואלביץ חידוש גדול וז"ל: ונראה שחומרת העונש בביטול תורה באיכות היא משום שהחטא בהחמצת ההתעלות אינו פוגע רק באדם באופן פרטי, אלא הכלל כולו נפסד ע"י כך, וכדאיתא בחולין עא. שר' יונתן אמר לבן עזאי כיצד היה ר' ישמעאל דורש את המקראות, והוסיף ואמר "ובלשון הזה אמר לי [בן עזאי, כששמע את דברי ר"י], חבל על בן עזאי שלא שימש את ר' ישמעאל". ופירש שם רש"י "חבל על בן עזאי, הפסד וחבלה היא בעולם, תלמיד ותיק כמותי, אני בן עזאי, שלא שמשתי את ר' ישמעאל". כלומר כל העולם נפסד ונחבל ע"י אי התעלות של הפרט שהיה באפשרותו ובכוחותיו להתעלות יותר ע"י עסק התורה ושימוש ת"ח.

[8] הנה מלבד מה שהוסבר בטרודים לדעת סודה, יש גם הדגשה ב'סודה', והיינו שאדם שיודע שעיקר החיים זו התורה, ובאהבתו אליה מתחבר בגופו ונפשו, ממילא הוא לא קץ בלימוד התורה גם בדבר שכבר עסק בו רבות, כי התורה מלאה סודות, ויש בה רבדים עצומים של עומק, ומה שלמד ושנה בפעם הראשונה לא די בזה כדי להגיע לחקר המטמונים. וכמש"כ הרמח"ל (בהקדמה לספר דרך עץ חיים) וזת"ד: והוא דבר החכם (משלי ו כג): "ותורה אור" - אור ממש, ולא חכמה לבד, ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה, ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה, כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים. ואף גם זאת, הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש ובהשוואה מדוקדקת, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלובה, השלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כמה מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת, והכל מן הגחלת יוצא: כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מלותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן כן כאשר הן, לא ייראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות. ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים - הן הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא עכת"ד. ובזה נבין מש"כ בפי' החסיד יעבץ מס' אבות שם וז"ל: והוי שותה בצמא את דבריהם, כאשר טבע האדם לקוץ בדבר התמדתו, אמר התנא שאל יאמר האדם כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות, אלא הוי שותה בצמא את דבריהם, כאילו לא שמעת מעולם" עיי"ש. ויש רובד נוסף ב'טרוד לדעת סודה' ע"פ מש"כ שם רבינו יונה וז"ל: יוסי בן יועזר אומר והוי שותה בצמא את דבריהם. וזהו כמו שנאמר [משלי כ"ז ז'] נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק. מי שהוא שבע מדברי תורה ואין חפצו בהן אפי' אומרים לו מרגליות בתורה תבוס אותם נפשו. והרעב מהם ומתאוה לשמעם אפי' אומר לו דבר בלא טעם ימתק בפיהו וישמח בו שהוא יודע שהוא אמת אחר שרבו אמרו ע"כ. כלומר אף שאין בד"ת ששומע מרבו שום חידוש וטעם, אך עצם הידיעה שזה דבר אמת בתורה אמורה לשמח את האדם. ואמנם ר"י מתייחס להבדל בין אדם שמתאוה לשמוע ד"ת, לאדם שלא חושק בתורה, אבל הסיבה להבדל ביניהם תלויה ועומדת אם האדם מרגיש שהתורה היא עיקר החיים וכנ'.

[9] מסופר (ספר קדוש ישראל ח"ב עמוד ה') על ר' שמעון שקאפ אחרי שמסר את שיעורו הראשון בישיבת טלז פגש את בן אחיו של רבי ישראל סלנטר שבירך את רבי שמעון "תזכה שלא להגיד את האמת בשיעורך אף פעם...", ואת פשר ברכתו הסביר בכך ששמע מדודו הגרי"ס שאסור לאדם לחוש שהגיע לחקר האמת, אלא עליו לעמול כל ימיו בחקר האמת, כל ימי האדם עליו לעמול ולהמשיך לחקור בתורה בהבנתה כך ישיג עומק לפנים עומק.

[10] ובאמת ברמב"ם (הל' טומאת צרעת פ"ב ה"ט) פסק בדין הספק שהוא טמא. והערה זו רק מתעצמת כיצד הכריע שלא כפסק הקב"ה. וראה מה שהעיר שם בכסף משנה.

[11] בהקדמת לספר קצות החושן כותב על פי ד' הר"ן הנ"ל וז"ל: ובזה יובן הא דאיתא בזוהר, 'מחידושי אורייתא דבורא ארץ חדשה', ומי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשהו ולחדש דבר מעתה, והכל ברא הקב"ה חוץ מן השקר שבני אדם בודין מלבן ומאן דמשקר ח"ו אין זה חידושי תורה והאמת כבר היה אבל הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אע"פ שאינו אמת, וא"כ המחדשו הוא חידוש גמור רק שיהיה אמת בהכרעת שכל האנושי, וזו שהראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי נתחדשו הדברים על פי התלמיד המחדשו. ובמדרש בראשית רבה אמר ר' סימן בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות, מהם אומרים יברא ומהם אומרים וכו' שנאמר חסד ואמת נפגשו, חסד אומר יברא שכולו מלא חסדים, ואמת אומר לא יברא שכולו שקרים, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכה ארצה שנאמר ותשלך אמת ארצה. אמרו לפניו רבש"ע אתה מבזה תכשיט שלך, אמר הקב"ה רצוני שתעלה אמת מן הארץ עיי"ש. והיינו משום דידוע דשכל האדם ילאה להשיג האמת בהיותו בארץ שורשו ולזה אמרו אתה מבזה תכשיט שלך כיון שעיקר הבריאה עבור התורה והאדם בשכלו האנושי מהנמנע להשיג האמת האמיתי וכאשר יתנהגו העולמות כולם מעלמא ועד עלמא ע"פ תורת האדם ולא יהיה ע"פ האמת הרי אתה מבזה תכשיט שלך שחותמתך אמת, ועל זה השיב הקב"ה זהו רצוני שתעלה אמת מן הארץ, והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי ולשכון כבוד בארצנו, וע"ד שאפשר בסמוך האמנתי כי אדבר. וזו היא ברכת התרוה אשר נתן לנו תורת אמת שיהיה האמת אתנו וחיי עולם נטע בתוכינו. לפי מה שהקשה בר"ן שם כיון שיש לכל מצוה כח להחיות חיי עולם ובעבירות להמית מיתת עולם א"כ אם הרופאים יסכימו על הסם המזיק שהוא טוב ומועיל וכי מפני זה לא יעשה הסם שלו ויזיק אם בטבעו להזיק, וע"ש כתב כי בסגולת כח המצוה הזאת אשר אנחנו שומעים לדברי החכמים יש בה כח להחיות גם אם אין מכוונין האמת, וע"ש לשון הר"ן וזה שאנו מברכין שנתן לנו תורת אמת שיהיה האמת אתנו, ושמא תאמר אם אינו אמת יזיק ח"ו, לזה אנו מברכין וחיי עולם נטע בתוכינו, ומתוכינו יפרה וירבה חיי עולם, וכבר אמרו בגמ' לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ שנאמר כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל והוא כריתת ברית והאהבה הנפלאה שנתן לנו תורה שבע"פ במתנה גמורה ממדבר מתנה כפי הכרעת החכמים, ואמרו בש"ס תורה רובה בע"פ ומיעוטה בכתב שנאמר אכתוב להם רובי תורתי כמו זר נחשבו, והיינו דאם היה הכל בכתב מיד ה' עלינו השכיל אנחנו כמו זר נחשבנו, כי מה לשכל האנושי להבין בתורת ה', אבל בתורה שבע"פ משלנו הוא.

[12] ואמנם כל זמן שטרוד לדעת סודה, ועמל בכל כוחה, על אף ששגה בשכלו האנושי כך נקבעת ההלכה, אבל חלילה אם התרשל, עומדת כנגדו הטענה מדוע לא בירר פשפש ודקדק בתורה הקדושה, וכמו שמסיים הר"ן שם (בפי' השני) "ומה שהיו מטמאים לא היה רק וכו' מהתרשלם בלמוד התורה בחייהם" עיי"ש.

[13] ולפי זה כשאמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה, הרי עצם זה שמשה רבינו אחז בכסא הכבוד, מראה להם, למלאכים, שגם אדם שניחן בשכל אנושי ולא בשכל עליון, יכול לעמוד על הארץ ובה בעת לגעת כביכול בשכינה, וזו טענה עדיפה לקבלת התורה, כי המלאכים יכולים להשיג רק את בחינתה הרוחנית, בעוד שבני ישראל יכולים להשיג גם את פנימיותה וגם את חיצוניותה, וממילא בכח שכלם האנושי להכריע. ועיי"ע חתם סופר שם מה שהביא מס' אילים להר"י קאנדיא.

[14] וראה עוד מש"כ בנפש החיים (שם פרק י"ב) וז"ל: וכ"ש חידושין אמיתים דאורייתא המתחדשין ע"י האדם. אין ערוך לגודל נוראות נפלאות ענינם ופעולתם למעלה. שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם. קב"ה נשיק לה ומעטר לה. ונבנה ממנה עולם חדש בפ"ע. והן הן השמים החדשים והארץ החדשה שאמר הכתוב ע"כ. וכאמור לפי הנ' הדברים מתבארים להפליא. וראה עוד מה שכתב הנפש החיים (שם פרק ו') וז"ל: ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה. כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו ית' באותו העת ממש. כדאשכחן בפ"ק דגיטין גבי פלגש בגבע' ותזנה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב מצא לה רי"א נימא כו'. ואשכחי' ר"א לאלי' א"ל מאי קעביד קב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה ומאי קאמר אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר. והיינו מפני שר"א ור"י עסקו ביניהם בענין פלגש בגבע' אז באותו עת. גם הוא ית' שנה דבריהם ממש ע"כ.

[15] במדרש (שיר השירים רבה פ"א פסקה נג) עהפ"ס נאוו לחייך בתורים "בשעה שמייללין ההלכה אלו עם אלו כגון ר' אבא בר מימי וחבריו צוארך בחרוזים בשעה שהיו חורזים בדברי תורה ומדברי תורה לנביאים ומנביאים לכתובים והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני וכי עיקר נתינתן מהר סיני לא באש היו נתנין שנאמר (דברים ד) וההר בוער באש עד לב השמים בן עזאי היה יושב ודורש והאש סביבותיו אזלון ואמרון לרבי עקיבא ר' בן עזאי יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו הלך אצלו ואמר לו שמעתי שהיית דורש והאש מלהטת סביבך אמר לו הן אמר לו שמא בחדרי מרכבה היית עסוק אמר לו לאו אלא הייתי יושב וחורז בדברי תורה ומתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והיו ערבים כעיקר נתינתן וכן עיקר נתינתן מסיני לא באש היו נתנין הה"ד (דברים ד) וההר בוער באש ר' אבהו היה יושב ודורש ואש מלהטת סביבותיו אמר שמא איני חורז בדברי תורה כתיקנן דאמר ר' לוי אית דידע למחרוז ולא ידע למקדח ואית דידע למקדח ולא ידע למחרוז ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא עיי"ש. והתוספות חגיגה (דף טו. ד"ה שובו בנים) מביא מהירושלמי (שם פ"ב ה"א) וזת"ד: הוה המעשה אבויה אבי הוה מגדולי ירושלים וביום שבא למהולי קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר"א ולר' יהושע במקום אחר מן דאכלין ושתין שרין מטפחין ומרקדים אמרי עד דאלין עסקין בדידהו נעסוק בדידן ישבו ונתעסקו בדברי תורה ירדה אש מן השמים והקיפה אותן אמר לון אבויה אבא גברין מה באתם לשרוף ביתי אמרו לו ח"ו אלא יושבין היינו וחוזרין דברי תורה מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני לא באש נתנו אמר הואיל וכך כחה של תורה אם יתקיים הבן הזה לתורה אני מפרישו עיי"ש.

[16] ובזה אפשר לבאר מש"כ הנה"ח (שער ד' פרק י"א) וזת"ד: "והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח״ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה. כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. וכן שפעת אורם או מיעוטו ח״ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה" עכת"ד. והיינו שכל קיום התורה הוא ע"י השכל האנושי, וברגע שפוסקים מלעסוק בתורה, הרי כביכול פוסקים את חידושה, וממילא את חידוש העולם, וכמו שאמרו חז"ל שבת פח. "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

[17] ובספר עקידת יצחק (ויקרא שער סז, פרשת אמור) לרבי יצחק עראמה כתב: "והנה יש בכאן שאלה חזקה, והיא כי למה לא פירשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכר ונעשה לזכר מתן התורה האלהית וקבלתה וכו', אלא שיש לי להשיב בזה שתי תשובות. האחד וכו'. והשני לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים, רק מצותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה דכתיב (יהושע א') 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה'. ובכל יום ויום אנו מצווין שיהיו חדשים וחביבין בעינינו כיום שנתנו בו דכתיב (דברים כ"ו) 'היום הזה ה' אלהיך מצוך' וגו'. ...ולזה צותה התורה ביום הבכורים, ולענין מתן תורה סמכה על הפרסום הנכתב מפורש בפרשת בחדש השלישי (שמות י"ט) אשר הוא פרסום נפלא שאי אפשר להתעלם" ע"כ. ועיי"ע מש"כ האברבנאל (ויקרא פרק כג).

[18] והערוך השולחן (או"ח סי' תצ"ד סעיף ב') כתב: "לפי שהתורה כשניתנה, ניתנה לעד ולעולמי עולמים ואין שייך לקבוע יום מיוחד בשביל זה" עיי"ש. אמנם ראה מה שהובא לעיל מהנפש החיים (שער ד' פרק י"ד) לבאר הזוהר 'מאן דאשתדל באורייתא כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני לקבל אורייתא' ודוק.

[19] וראה מש"כ הנפש החיים שער ד' פרק כ"ז ואילך בעניין עסק התפילה ודוק'.

[20] ועיי"ע מש"כ שם באות כ' מהגמ' מנחות י"ח. "צהבו פניו של יוסף הבבלי כו' עכשו ששנית לי פסול החזרת לי אבדתי, זלגו עיניו של ר"א ב"ש דמעות, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי וגומר" עיי"ש.

[21] ונראה לבאר הדין ודברים בין רבא לצדוקי לרבא שטען כנגדו 'עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם' עיי"ש. ושורש הוויכוח ביניהם סובב בערך מעלת התורה, האם היא ערך בפני עצמו או לא, והצדוקי סבר שהתורה ה"ה ככל המצוות, וממילא בא בטענה שהיה להם לשמוע ואח"כ להחליט אם לקבל או לא, ואילו רבא סבר שהתורה הקדושה בשונה משאר מצוות כשאדם עוסק בה כביכול הוא דבוק בו ית' ממש כי הוא ית' ורצונו שזו התורה חד כמ"ש בזוהר (והביאו בנה"ח ש"ד פ"ו ועיי"ע בנה"ח שם פ"י, ובפ' י"א, וי"ג, ופ' כ"ו, ופרק כ"ט – ל' בענין נר מצוה ותורה אור) ועל כן הסכימו תיכף ומיד לקבל את התורה. ואמנם רבא שם משיב לצדוקי לשיטתו שהתורה כשאר מצוות, גם אז לא היה להם ללכת 'בעלילותא'.

[22] תו"מ פ' צו דף כב: ד"ה זאת ועיי"ע דרשות ח"ב רנ"ב ד"ה זאת, ובחי' נדרים פא. ד"ה שלא.

[23] ובספר נפש החיים (שער ד' פרק ג') כתב וז"ל: אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א') עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן. ז"ל עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בד"ת יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ שבעשיה אמר לשם פעלן. ובדבור אמר לשמן. לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו'. וכוונתו ז"ל מבואר היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים. זהו לשם פעלן כי כל פעל ה' למענהו וארז"ל לקילוסו. ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל. והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל כמו שנתבאר לעיל סוף שער א' על נכון בע"זה עכ"ז מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשי' בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן ר"ל הדבור בעניני המצות והלכותיהן. יהיה לשמן. פי' לשם הד"ת היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול. וזהו שמסיים הש"ס גבי ריב"ז שלא הניח כו' לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש כו'. שמבואר הענין שם בכל אותה הפרשה שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה אשר בחוץ תרונה. שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש. היינו להוסיף בה לקח ופלפול. וזהו אוהבי עכ"ל.