מאמר מחשבה עניין התפילה (1 צופה)

עניין התפילה כבר נודע בשער בת רבים שהוא כעמידה לפני ה', והמתפלל צריך שיכוון ליבו לקדש הקדשים, ואף נוסח התפילה בלשון אתה שמשמעותה נוכח, והמתפלל אסור לעבור בד"א כי שכינה כנגדו, והמתפלל צריך שיפסע ג' פסיעות לאחוריו כעבד הנפטר מרבו, ועוד רבות כהנה שכולם משמעות א' להם התפילה היא כדבר איש אל רעהו ואינה רק הבעת תחנונים גרידא. אלא שלמרות שידענו כל זה משמעות הדברים ועומקם לא ידענו מהו תוכן העניין שיעמוד אדם בקרן זווית ויתפלל ותומ"י תופיע שם כבוד מלכות ה' להקשיב בקול דבריו, בפרט יש להבין מה שרוב רובה של התפילה מיוסדת על תחינות ובקשות, וכי עצם עמידת האדם לפני ה' הגדול והנורא תתייחד לבקשת צרכיו הפרטיים וכי כבוד מלכות יש בזה ובזה תבוא הופעת ה' לעולם.

ושאלה גדולה נשאלת בכל עניין התפילה, שמבואר כבר בתורה שהיא קריאת האדם לפני ה' בכדי שיעננו וכל' הפסוק ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו ודבר זה שנוי בנביאים אז תקרא וה' יענה ואומר קום קרא אל אלוקיך אולי יתעשת האלוקים ונחיה ולא נמות ומשולש בכתובים קרוב ה' לכל קוראיו וגו' אמנם ידוע ידענו שמיום שחרב בהמ"ק נעול ננעלו שערי תפילה וכמאמר הנביא גם כי תרבו תפילה אינני שומע וכבר אמרו בגמ' שמיום שחרב בהמ"ק מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, וגם לדאבוננו ידענו במבחן המציאות כי לא כל תפילה תענה מלפני ה' ומה טעם אפוא נבוא עוד לזעוק אל המלך בדברי תחנונים מאחר שכל עניינה של תפילה הוא אז תקרא וה' יענה ועתה בעווננו אין אנו רצויים מלפניו (וידעתי גם ידעתי מה שדרך המגידים להשיב בזה דגם מ"ש מחיצה של ברזל היינו רק בגילוי אולם בהסתר עדיין נענות התפילות ואמת הוא אלא שבאתי ליישב הדברים בדרך הפשט ולבאר היאך העומק הינה תוספת הבנה בפשט וכאשר יבואר אי"ה)

ולבאר הדברים עלה ברעיוני שהרי זאת מצינו רבות בדברי חכמינו ז"ל שעניין התפילה היא כנגד הקרבת קרבנות וכגון מאמרם תפילות כנגד תמידים תיקנום וכן מה שאמרו שתפילה צריכה רחיצת כפיים דכתי' ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' הרי שהבינו חכמינו שהתפילה היא גשת האדם אל מזבח ה' וכהנה עוד רבות והנה בהקרבת הקרבנות ידענו שאין תוכן הבאת קרבן לתת מזון לגבוה חלילה וכמאמר הכתוב האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה כי אין לפניו ית' לא אכילה ולא שתיה אלא ביאור עניין הקרבנות הוא ביטוי וצורה להבאת קרבן ומנחה לכבוד ה' וסימבולית הוא מתקיים בהקטרה לפני ה' וזהו סיום המזמור זובח תודה יכבדנני שכל עניין הקרבן ומטרתו לכבד פני ה' ולבטא בזה את רגשי אלוקותו על העולם ועל ישראל ונראה שגם התוכן של תפילה המקביל לקרבנות הוא מאותו עניין של להביא את רגשות האדם ולתת בהם ביטוי של אלוקות ה' בעולם כי כידוע גם האדם אשר איננו מאמין בהשגחה חווה את חווית הייחול והתקווה לטוב וכאשר נמצא רבות שימלמל האדם לעצמו בדרך ייחול ותקווה רק שיהיה טוב \ בריא \ תקין \ וכדו' כי זוהי מציאות מובנית בנפש האדם שמפכים בו רגשי תחינה תקווה והודאה אלא שהאדם הלא דתי קיימים הם אצלו כרגש גרידא וכאן בא עניינה של התפילה אשר מפנה את תחושות ותקוות האדם לעבר הקל ונותנת מקום לכל המציאות כמציאות אלוקית כי בעוד שהאדם אשר איננו מאמין חווה את מציאות הטוב והקושי כמציאות עצמית בעלת ישות עפ"ל וממילא גם רגשות ההודאה על הטוב והקושי הינם רגשות גרידא הרי שהיהדות והאמונה מביאים את האדם בתפילתו להכרת המציאות כמציאות אלוקית ומפנים את כל רגשות האדם כלפי האלוקים [בדרך אפשר יש מקום להוסיף הנה ברמב"ם כ' בטעם הקרבת הקרבנות שלפי שהיו עושין כן לע"ז ציווה שיעשו כן לפניו כדי שלא יטעו אחריה והיינו שלפי דבריו ההקרבה היא להביא את רגשות האלוקות שיש לו לאדם בהקרבה ולהביאם לפני ה' י"ל לפי הנ"ל שכיום שחלפה האלילות מהעולם והע"ז היום היא לתת למציאות ולרגשות כלפיה מקום בפנ"ע כישות קיימת (עניין כפירה) הרי במקום קרבן היא להפנות את רגש האדם כלפי הקל - תפילה במקום קרבן ודו"ק]

מעתה יש מקום להגדיר שבעצם עמידת האדם לתפילה היא להעמיד את עצמו לפני ה' פי' להביא את כל מציאותו וישותו עם תחושותיו לכדי תפיסה של מציאות אלוקית שכל מה שקיים הינו האלוקות כך שבעצם הוא מעמיד את עצמו מול המציאות של ה' בבריאה ואין לך עמידה לפני ה' גדולה מזו אמור מעתה עמידה לפני ה' בתפילה אין עניינה ירידת שכינה לפני המתפלל מכח קדושת התפילה וכדו' אלא העמדת עצמו אל נוכח כבוד ה' הגלום במציאות הבריאה ועמ"י והיא היא עמידה לפני ה' ומעתה יבואר מה שעיקר התפילה עניינה תחנונים כי באמת כל העמדת האדם לנוכח פני ה' היא בתחושותיו כנצרך ומייחל שבזה גלומה התפיסה של משפיע ומושפע.

ובדברים אלו עלה בדעתי לבאר מה שנתקשיתי זה מכבר למ"ד תפילות כנגד תמידין תיקנום מדוע לא תיקנו בתפילות כעין סדר תפילת המוספין לומר ומפני חטאינו וגו' ושם נעשה לפניך תמידין כסדרם כמו שציוותנו בתורתך ע"י משה עבדך כאמור זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד ולסיים בסידור צרכים [כמו שבכל מוסף מסיימים בבקשה מעניינו של יום] ולהנ"ל י"ל ששונה עניין התמידין מעניין המוספין דתמיד עניינו עצם הצורה של עמידת ישראל התמידית לפני אלוקיו ומצד זה א"צ לציין את התמיד כ"א בעצם העמידה לפני ה' כאלוקים מתקיים עניין התמיד משא"כ מוסף שהוא צורה מיוחדת של חג או זיכרון לפני ה' שבזה אין לנו כ"א הזכרת דברים שבזה מתקיים העניין במקצת והבן.

ובזה יש לבאר עניין התפילה אחר שננעלו שערי תפילה כי הנה בימי הבית ראשון הייתה מציאות ישראל מציאות ניסית שניכרה הנהגת ה' בישראל ובאמת עניינה של תפילה הייתה קריאה לה' הנוכח במציאות עמ"י לצורך ענייה וכל' הכתוב בחזקיה שמעתי את תפילתך שכל מציאות היחס הייתה בגלוי חוטאים ונענשים עושים טוב ומצליחים מבקשים ונענים בתשובה מהשמים ע"י נביא וכביכול להבדיל מערכת אנושית של תקשורת יש כאן אמנם מיום שחרב ביהמ"ק מחיצה של ברזל מפסקת ואין השגחה בגלוי מכאן ואילך המציאות האלוקית בעולם היא איננה נפלאות ונוראות כי אם הכרה במציאות עצמה כמושגחת וכמבטאת אלוקים בעצם ישותה [זהו תוכן מ"ש הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו כי בגלות מהמציאות בעצמה משתקפת הנהגת ה'] מכאן ואילך התפילה באה על מהלך החיים בעצמו לבקש ולהודות וגם אם לא תמיד נענים הרי מחובתינו כהכרה במציאות מושגחת לבקש על המשכיות השפע ועל הטבתה ולהודות על מציאותה ועבודת התפילה בגלות היא לתת מקום לאלוקות במציאות שלנו וזהו בעומק עניין עניית ה' בהסתר כי היות וכל ההנהגה היא בטבע והסתר גם הענייה על קריאה לה' הינה חלק ממערכת ההנהגה השמימית הנסתרת של הגלות ודו"ק.

ונראה עפי"ז דבר נפלא דהנה מבואר בפוסקים ב' טעמים שלא לעבור לפני המתפלל א' משום שכינה ב' שלא להפריעו בתפילתו ולהנ"ל י"ל דעניין הוא דתוכן העניין של כבוד שכינה הלא נתבאר שהוא מתגלם בהעמדת המתפלל עצמו נוכח כבוד שכינה הגלום במציאות א"כ מה שמפריע בתפילתו למתפלל היא גופא העניין של נכנס למקום השכינה שמנתק המתפלל מתפיסת האלוקות ומכבוד השכינה שעומד נגדו והבן.

ובזאת יראה לבאר סדר התפילה על מכונה כי הנה התפילה מחולקת לג' חלקים ג' ברכות ראשונות , ברכות אמצעיות, וג' ברכות אחרונות ומצינו שגם בעת ברכות אמצעיות משתנית נוסחם לברכה א' דשבת ויו"ט או דתפילת המוספין או בתפילת הביננו מ"מ נותרו על מקומם ג' ראשונות וג' אחרונות ועוד מצאנו בזה דאין שואלים שאלת צרכים בג' ראשונות ואחרונות וגם מצינו שטועה בברכות אמצעיות חוזר לתחילת הברכה שטעה ובג' ראשונות ואחרונות חוזר לראש כי כולם כברכה א' היא ומבואר בזה שכן הוא הצורה הנכונה של גשת פני ה' בג' ברכות בתחילה וג' בסוף ותוכן א' לכל ג' ראשונות וכל ג' אחרונות ואחר שיש ג' ראשונות ואחרונות באמצע מתנה את תפילתו ויש להבין סדר זה וצורתו

והנראה בזה עפ"י הנ"ל שכל עניין התפילה היא העמדת האדם עצמו כלפי מציאותו של הקל כפי שהיא גלומה בבריאה ובמציאות עם הנבחר י"ל מעתה דג' ברכות ראשונות על סדר זה נתקנו ראשית מביא האדם עצמו להתבונן במציאות עמ"י שהוא ע"י ייחוד אלוקותו על האבות ומהם על בני בניהם [ומה שאומר הקל הגדול הגיבור והנורא וגו' הוא סידור ייחודו והתגלותו על האבות בסדר של גדול גיבור ונורא ובהרחבה גומל חסדים וגו' – מכתבי אאמו"ר] והוא העמדת עצמו מול מציאות ה' בבחינה של אלוקי ישראל וזאת הצורה הראשונה להתעורר בעמידה לפניו ית' כי זהו עיקר סיבת התפילה מה שהוא אלוקי ישראל ואפשר שמה"ט מי שלא כיוון באבות לא יצא יד"ח כיון שנחסרה עיקר התפילה וברכת גבורות אף היא על סדר זה באה להתבונן נוכח מציאות הקל בגבורות הבריאה ומציאותה כנוכח במציאות הבריאה העומדת ועתידה לעמוד לפנינו [ומשום כך אין מזכירים גשמים שלא בעונתם כי עניין הברכה הוא לעמוד נוכח המציאות האלוקית העומדת לפנינו בבריאה ואף תחיית המתים מבואר בגמ' שלא היו מזכירין לולא שכל יום זמנו (תענית ג')] ואלו שתי הברכות של תפיסה אלוקית במציאות הקיימת מכריחות את הברכה השלישית של המציאות האלוקית הבלתי מושגת שהיא מעבר לנוכח לפנינו וקיימת רק כהשגת מציאות של קדושה שאינה נתפסת בשכלנו ורק מבינים אנו שקדושים בכל יום יהללוך וזוהי תוכנה של ברכת אתה קדוש נמצאת אומר כל ג' ברכות הראשונות הינם חטיבה א' של עמידה נוכח האלוקות כקיימת במציאות עמ"י וכקיימת במציאות הבריאה וכבלתי מושגת רק כתפיסה של קדושה (ועי' בבן מלך שכ' כעי"ז בחלוקת ג' ברכות כג' מחייבים לעבודתו) [ועניין ג' ברכות אחרונות שנחשבות כברכה א' היינו שזהו סדר א' של נפטר מרבו כמבואר בחז"ל שכל סיום של עבודה ומפגש עם הקב"ה מחייב בקשה להתרצות, הודאה, ונטילת ברכה ומשו"ה נחשבים כברכה א'].