מאמר הלכתי עד אחד נאמן באיסורים

קיי"ל עד אחד נאמן באיסורים, ואפי' הפסולים לעדות נאמנים, ומקור דין זה כ' רש"י גיטין ב' ע"ב "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב", וברש"י חולין י' כ' מדכתיב ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו הכתוב להעמיד עדים, וברש"י יבמות פ"ח כ' דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו, והראשונים כתבו דכעין דברי רש"י איתא בירושלמי כלאים, אך התוס' בגיטין שם כתבו דמקור הדין דעד אחד נאמן באיסורים הוא מנדה דכתיב וספרה לה, ודרשינן בכתובות ע"ב וספרה לה לעצמה, ובתוהרא"ש הקשה על דברי רש"י דהיא גופא מנלן דהאמינה תורה כל אחד על השחיטה וכו' וע"ז כתב דילפינן ליה מנדה (ולכאו' זהו גם כוונת התוס'), (ובדעת רש"י אי לא יליף ליה מנדה צ"ב למאי איצטריך הך דרשה דוספרה לה לעצמה, וי"ל בזה בפשוטו כמ"ש התוס' דסד"א דנדה הויא דבר שבערוה). וביבמות פ"ח. איתא דע"א נאמן באיסורים סברא הוא, ומשמע כדברי רש"י.

ובגדר הדין דע"א נאמן באיסורים, יל"ד בזה אם ענינו מדיני עדות ורק דבאיסורים סגי בע"א (וכעין הא דע"א נאמן בממון לשבועה), או"ד הוא דין נאמנות בעלמא דסמכינן עליה ואינו מענין עדות כלל, ולכאו' בפשוטו יותר נראה דאינו מדיני עדות, וגם ל' הגמ' יבמות פ"ח הנ"ל דסברא הוא לכאו' נראה דאינו מענין עדות דא"כ מ"ט סברא הוא, ואמנם אכתי צריך ביאור בזה (אך עכ"פ אם ענין עדות הוא לכאו' אי"ז סברא), ויתכן דהא דע"א נאמן באיסורים אינו כלל ענין נאמנות ורק דגדר הדברים הוא דכיון שהוא אומר דחתיכה זו חלב היא א"כ אין לנו להסתפק בזה ואי"ז ענין נאמנות ומבואר היטב עפי"ז ל' הגמ' סברא הוא, ובמנחת חינוך נסתפק אי איכא איסור לא תענה ברעך עד שקר בע"א המעיד באיסורים (וגם יל"ד דל"ח ברעך), ובנוב"י כ' דמהני מפי כתבו (וגם אי הוה מדין עדות יל"ד דמפי כתבם הוא הלכה בקבלת עדות בבי"ד), ובנתיבות המשפט סי' ל"ח כ' דאין דין כאשר זמם למי שהעיד על יינו של חבירו שהוא יין נסך, ועיי"ש בקצוה"ח ובמשובב.

ובשו"ת דברי אמת סי' א' כ' לדון אי אשה נאמנת באיסורים, והנה לדברי התוס' בגיטין פשוט דנאמנת דכל עיקר דין ע"א נאמן באיסורים ילפי' מנדה שנאמנת, אך הביא שם מדברי התוס' עירובין נ"ט דאין אשה ועבד נאנמים באיסורים אלא רק בדבר דהוי בידו, (והיינו משום דבכה"ג לאו מדין עד אחד הוא אלא מדין בידו), וברשב"א כתובות ע"ב שם כתב דמשמע התם בגמ' דדוקא נדה הוא דמיהמנא ומזה משמע דבכל האיסורים אין אשה נאמנת, ונדה שאני שא"א בענין אחר דרק היא יודעת ועל כן האמינתה התורה (ועי' גם ברשב"א חולין י'), (ואולי היה אפ"ל בזה עוד בדעת התוס' בעירובין דנדה חשיבא בידו, ועי' בזה ברמב"ן בגיטין, ומהך קרא גופא ילפי' נאמנות בידו), ולכאו' יל"ד בעיקר הנידון מריש גיטין דבעי למימר דשליח האומר בפני נכתב נאמן מדין ע"א נאמן באיסורים, והא במשנה כ"ג: מבואר להדיא דאף אשה נאמנת לומר בפנו"נ, ועמד בזה בדברי אמת שם, וצ"ת, (ועיי"ש עוד בדברי אמת לענין עד מפי עד), וגם יל"ד בכ"ז לענין דינא דעולא דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אי אמרי' כן גם באיסורים, ונחלקו בזה הראשונים, עי' ריטב"א כתובות כ"ב ובנמוק"י יבמות פ"ח בשם ריטב"א, עוד הביאו בזה דהרמב"ם כתב דבשני מקומות האמינה תורה עד אחד בעגלה ערופה ובסוטה, ולכאו' צ"ב הא ע"א נאמן באיסורים, וי"ל דשאני איסורים דאי"ז מדיני עדות (ויבואר יותר אם אינו ענין נאמנות כלל ורק שאין לנו להסתפק בזה).



והנה בגיטין ב' ע"ב איתא דאין ע"א נאמן במקום איתחזק איסורא, וביבמות פ"ח. מספק"ל אי נאמן במקום איתחזק איסורא, ובפשוטו הענין בזה הוא דלא אלים כוחו של עד אחד נגד חזקה, ובפני יהושע קדושין ס"ג כ' דלפי"ז צריך להיות שלא יהא ע"א נאמן נגד רוב, דרובא וחזקה רובא עדיף, ועיי"ש מה שתמה ע"ז מקדושין שם, וגם הקשה היאך אנו סומכין על הטבח וקונין ממנו בשר אף בגוונא דאיכא רוב טריפות, וכ' לחדש דבאמת איכא חזקה דעדיפא מרובא והיינו חזקה דלית בה ריעותא, והא דאין ע"א נאמן נגד חזקה היינו דוקא בחזקה דלית בה ריעותא, אך בחזקה שיש בה ריעותא ונגד רוב שפיר נאמן, את"ד.

ובחי' הגרעק"א כתובות י"ג גם כתב לדון בעד אחד נגד רוב, וכתב שם לחלק ג"כ בין חזקה שיש בה ריעותא לאין בה ריעותא אך באופן אחר מדברי הפנ"י והיינו משום דעד אחד אינו נאמן אלא במקום ספק, ועל כן בחזקה שאין בה ריעותא הוי זה כאין כאן ספק ואינו נאמן אך בחזקה שיש בה ריעותא חשיב זה דיש כאן ספק ורק שדין הנהגת הספק הוא לילך אחר החזקה ובזה ע"א נאמן, וכמו"כ כתב לחלק שם בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, דרובא דליתא קמן סברא הוא וחשיב כאילו אין כאן ספק ובזה אין ע"א נאמן, אך רדאי"ק חשיב שיש כאן ספק לפנינו רק שדינו הוא לילך אחר הרוב ובזה ע"א נאמן (ולעולם רוב עדיף מכל חזקה, ודלא כהפנ"י).

אכן יש להקשות בזה מדברי הרמב"ן והרשב"א קדושין ס"ה שכתבו בפשיטות דרק נגד איתחזק איסורא אין ע"א נאמן, אך איתחזק התירא לא מצינו שאינו נאמן, ומבואר מדבריהם דאין לדמות כלל איתחזק התירא לאיתחזק איסורא, וצ"ע הלא איתחזק התירא נמי הוי חזקה וא"כ מ"ט הוה פשיטא להו דע"א נאמן בזה. עוד יש להקשות מדברי הריטב"א קדושין ס"ה שכתב דלהצד שאין ע"א נאמן נגד איתחזק, הבא לקנות מן המקולין ויש לו לטבח חתיכות חלב וחתיכות שומן אין הטבח נאמן ע"ז כיון דאיתחזק איסורא שיש כאן חתיכות איסור, ולכאו' צ"ע טובא דהא בהך חתיכה גופא שאנו מסופקים בה אם חלב היא לא איתחזק בה איסור מעולם, (אכן עיי"ש ברש"י גיטין, ובנמוק"י יבמות פ"ח), וצ"ל בזה דבאמת הא דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא הוא חומר באיסורים דכל שהוחזק אצלינו צד איסור בדבר אין ע"א נאמן בזה ואי"ז ענין כלל לחזקה דעלמא רק הוא דין מסויים בחומרתם של איסורים שאין ע"א נאמן כשהוחזק צד איסור בדבר, וס"ל להריטב"א דאף כה"ג דאיקבע איסורא אף דלא הוחזק צד איסור בחתיכה זו אך עכ"פ הוחזק אצלינו צד איסור בהתערובת וגם בזה אין ע"א נאמן, ומבואר מאד לפי"ז מש"כ הראשונים דלא מצינו שאין ע"א נאמן באיתחזק התירא והיינו משום דהך דאיתחזק איסורא אינו ענין כלל לדיני חזקה וגם לא משום שאין ע"א נאמן לחדש רק דין בעלמא דכשהוחזק לפנינו צד איסור לאו כל כמיניה להתירו, ושפיר נאמן נגד איתחזק התירא.

והנה התוס' הקשו על פירש"י שהאמינה תורה כל אחד מישראל על שחיטה ותרומה, הא התם איתחזק איסורא ובהכרח דשאני התם דבידו הוא ע"כ מהימן גם נגד איתחזק, וכ' הר"ן ליישב דעת רש"י דבגוונא דאיתחזק איסורא ובידו הוא הוי כמו לא איתחזק ולאו בידו, והביאור בזה כ' בבית הלוי ח"ב סי' ל"ז דס"ל לרש"י דהא דבידו אינו נאמנות חדשה ורק דבכה"ג דהוי בידו לא חשיב איתחזק איסורא, וכ"ה במהרי"ק שורש ע"ב, והנה אי איתחזק איסורא ענינו מדין חזקה ודאי ל"ש לומר כן דהא בכה"ת אזלינן בתר חזקה גם בגוונא דהוי בידו, וצ"ל דיסוד הדבר כמשנ"ת דענינו של איתחזק הוא או משום שאין ע"א נאמן לחדש או משום חומר כשהוחזק לפנינו צד איסור, וצ"ל דכל דהוי בידו ל"ח כ"כ שהוא בא לחדש וגם יש בזה ריעותא בהצד איסור שהוחזק (ואכתי צ"ב), אכן דעת התוס' שבידו אינו מסלק האיתחזק אלא הוא דין נאמנות בפנ"ע דכל שהוא בידו או שהיה בידו נאמן, וביאור דין זה מבואר ברא"ש פ' הנזקין דף נ"ד דכל שהוא בידו הוי כמו בעלים, והיינו דאיכא נאמנות לכל אדם על שלו ודבר שהוא בידו הוי כמו בעלים, (ונפק"מ בזה במה שנתבאר לדון אי הא דע"א נאמן הוא מדיני עדות, דבגוונא דהוי בידו יהא זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' בזה, דאי בידו מסלק האיתחזק הדר דינו שהוא נאמן ככל ע"א באיסורים, אך אי בידו הוא דין חדש אי"ז ענין כלל לעדות, ופשוט).