סיפורים על גדולים סיפורי חסידים - אשכול מרכזי

[מאן דהו]

סיפר הגה"צ ר' שלמה זלמן פריעדמאן זצ''ל אב"ד טענקא מאמעריקא אשר פעם אחת נסע לגראסווארדיין להסתופף ¬ אצל האדמו"ר ה"אהבת ישראל" מוויזניץ זי"ע ליום השבת. ביום ראשון כשחזר לעירו טענקא, פגש בו הראש הקהל של הביהמ"ד אשר היה יהודי ירא שמים אך אדם פשוט מאוד, והוא חשב לעצמו שאם נוסעים לרבי הרי שבוודאי הולכים ללמוד שם תורה, לכן התפלא לראותו שב לעירו ביום ראשון מיד אחר השבת ושאל אותו כמה כבר אפשר להספיק ללמוד בשבת אחת אשר יהיה כדאי כל הנסיעה .

ענה לו הטענקער רב "לא נסעתי לגראסווארדיין כדי ללמוד אלא כדי להסתכל בקלסתר פניו הקדושות של ה'אהבת ישראל ." כששמע הראש הקהל שיש עניין בראיית פניו של הרבי בלבד, החליט גם הוא לנסוע להאדמו"ר אף שלא היה חסיד, כשחזר לביתו אמר להם למשפחתו "א חסיד בין איך נישט געווארן, אבער נישט דער מענטש וואס איז געפארן איז דער וואס איז צוריקגעקומען'' (חסיד לא נהייתי, אבל לא האיש שנסע הוא האדם שחזר).

 

[מאן דהו]

העפר ממירון
חסיד וויזניצא תושב צפת עלה בל״ג בעומר לציון התנא הא-לוקי רשב״י במירון. בשהותו במקום הקדוש גברו געגועיו לרבו, לבו התחמם בקרבו, ובו במקום החליט לנסוע אל רבו ה'צמח צדיק ' לוויזניצא, על חג השבועות הקרב ובא. החלטתו היתה נחושה כל כך, עד שמפני החשש שמא יעכבוהו בביתו החליט לא לחזור לביתו לצפת, אלא לנסוע מיד ממירון לחיפה ומשם באניה לוויזניצא, ואת ההודעה על נסיעתו ישלח מחיפה.
כמנהג יהודי הישוב הישן לבש גם הוא בל״ג בעומר בגדי שבת, כך שהשטריימל והקפטן היה עמו, והיה לו את הטלית ותפילין ומעיל פשוט שאותו לבש בדרך למירון. באותה שנה היה במירון שטפון גדול, וכל דרכי העפר שהובילו מהציון הק' הפכו להיות בוץ טובענית שלא איפשרה ללכת עליהם. החסיד מצא עצה גם למכשול זה, הוא פשט את הקפטן, לבש את המעיל, והחליק במורד ההר כשהוא ישוב על שולי מעילו. כשהגיע לתחתית ההר צרר את המעיל הספוג בבוץ, לבש את הקפטן, המשיך לחיפה , ומשם לאחר הפלגה ארוכה ומיגעת ודרך ארוכה ביבשה הגיע לשלום למחוז חפצו וויזניצא.
כשנכנס לתת שלום לה'צמח צדיק', שמח לקראתו, ושאלו, האם הבאת לי משהו מארץ ישראל. בוש ונכלם עמד החסיד והתנצל שנסיעתו הייתה חפוזה ושלא הספיק להביא עמו דבר. שום דבר לא הבאת מארץ ישראל חזר ה'צמח' ושאל. התנצל החסיד שוב, ומתוך גמגום מה של בושה סיפר שאין לו מאומה בלתי אם גווייתו והמלבושים שעליו, זולת זה הביא עמו רק מעיל נוסף המלא בבוץ ממירון. כששמע זאת ה'צמח צדיק' ביקשו לתת לו את המעיל, נטלו שיפשפשו וניערו היטב מן הבוץ שהפך להיות יבש ופריך. לאחר מכן טרח ה'צמח צדיק' בגופו לאסוף את כל גרגירי העפר לתוך מטפחת נקיה וצחורה, התרומם ואמר בהתרגשות, באף מתנה לא יכולת ליהנות אותי כמו במתנה זו. 'אדמת קודש מקרתא קדישא מירון, ערכה לא יסולא בפז.

 

[מאן דהו]

הרה"ק רבי ישראל מרוזין זיע"א היה ממעט באכילה, לא היה בא אל פיו יותר מכף אוכל אחת, ואגב כך היה גם מולח את התבשיל, עד שלא יכול איש לטעום ממנו עוד. מסופר : יום אחד ישבו רבי ישראל עם מחותנו הרה"ק רבי חיים מקוסוב זיע"א בסעודה שערכו לכבודם. הרבי מקוסוב אכל כדרך כל אדם ואילו הרבי מרוזין כדרכו לא טעם מכל המאכלים אלא משהו בלבד , מפני מה מחותן אין הוא אוכל? שאלו רבי חיים. השיב לו רבי ישראל: לפני שירדנו לעולם הזה , התנינו תנאי עם הגוף שאין אנו יכולים להתחבר עמו, אלא אם כן יהיה נהנה אלא הנאה מעטה בלבד מצורכי הגוף הנחוצים, הגוף הסכים לכך, וכל הזמן הוא מקיים תנאי זה .
מששמע זאת הרבי מקוסוב, הניח מידו את הכף, הרחיק את הצלחת מעמו והפסיק לאכול. שאול הרבי מרוזין: מפני מה אין הוא אוכל? האם גם גופו נטל על עצמו תנאי דומה ? לא, השיב רבי חיים בחיוך, עם הגוף שלנו לא התנינו כל תנאי, ולכן אנו נוהגים להאכילו לפי צרכו. אבל עכשיו נתיישב לי דבר, שעד היום היה לי קשה, כידוע בליל שבת קודש, שיהודי חוזר מבית הכנסת , שני מלאכים מלווים אותו, והוא מקבל את פניהם ב"שלום עליכם מלאכי השרת", בזמירות, בתהילות ובתשבחות, אבל מיד פוטר אותם וקורא: "צאתכם לשלום מלאכי השלום". והדבר מוקשה: מפני מה הוא משלח אותם מהר כל כך, למה הוא לא מניח להם לשבת וליהנות עמו בשעת הסעודה? אלא התירוץ הוא: אין אדם יכול לאכול בשעה שמלאכים יושבים לצידו, שאין דבר אוכל בא אל פיהם .