סדרת מאמרים סדרת מאמרים בנושא עדות - ד'

גדר המחוייבים בחובת הגדת עדות:

א.

בריש פרק שבועת העדות (שבועות ל' ע"א) "שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקין ולא בקרובין, בכשרין ולא בפסולין, ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד" ובגמ' (שבועות לא ע"א) "ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד לאפוקי מאי, א"ר פפא לאפוקי מלך ור' אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא, מ"ד משחק בקוביא, וכ"ש מלך מ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאו' מחזא חזי".

בהמשך הפרק הובא משנה נוספת (דף ל"ה ע"א) "אמר לשנים משביע אני עליכם וכו'. והם יודעים לו עד מפי עד, או שהיה אחד מהם קרוב או פסול, הרי אלו פטורין" ובגמ' הובאה ברייתא, "יכול יהיו חייבים ת"ל לא יגיד בראויין להגדה הכתוב מדבר".

בנידון דידן, מיהו החייב להעיד פסק המחבר (חו"מ סי' כח ע"א) "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד".

ב.
בטעם שהוצרכו לב' המשניות, יעויין בתוס' (דף ל"ה ע"א ד"ה או) "אף על גב דכבר שמענו דאין נוהגת אלא בראוין להעיד איצטריך למיתני' הכי, דאפי' אם יש שלושה עדים והשנים כשרים פטורים דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".

ביאור תי' התוס', המשנה השניה באה להוציא אדם מידי טעות. הטעות בפסול דעד מפי עד ובנמצא אחד מהם קא"פ הוא שמצד עצמם הם ראוין להעיד שהם אינם נמנים עם שאר פסולי עדות, וקס"ד דאם לא יגיד לאפוקי מי שאין ביכולתו להעיד עדות, אבל הנ"ל יכולין להעיד, אלא שעדותן במעשה זה אינה מועילה אבל בעלמא כיון דיתכן ויעידו יתחייבו להעיד, קמ"ל דקרא כראוין להעיד קמיירי.

ודייקא נמי, דבגמ' (דף לה). גבי עד מפי עד ונמצא אחד מהם קא"פ, הובאה הברייתא, "יכול יהיו חייבין" והנה גבי המשנה הראשונה לא מצינו לשון כזה, "יכול ראוין" וכדו' אלא שס"ד זה איכא דייקא במשנה השניה.

ג.

החילוק בין המשנה הראשונה שבה לא עלה מחשבה שיטעו בני"א לחייבם קרבן בשבועת העדות, למשנה השניה ששם הוצרכה הגמ' לשלול ס"ד זה.

הנה, פסול אשה, קרוב, ופסול, הוא פסול הגוף, שעוד טרם שנדע מה בפיו, פוסלים אותו מלהעיד. ולא נמצא שום אופן שהתובע יכול לתובעם להעיד, ולכך גבי דיני עדות, הדין כמו שאין להם פה וכתיב "אם לא יעיד ונשא עונו" וילפי' בראוין להגדה, יצאו אלו שאין ראוין להגיד כיון דההגדה שייכי במי שיש לו פה. ואלו נחשבים כאלמים גבי עדות.

אבל פסולי עד מפי עד, ועדים שאחד מהם נמצא קא"פ, גבי שם עדות ראוין הם להעיד, אלא שכלפי מעשה זה איכא פסול פרטני. והיה מקום לאנשי לטעות ולומר שהם חייבים בקרבן כשנשבע ולכך באה המשנה לומר שאף הם ממעטים מאם לא יגיד, שאינם ראוין להגיד[א]

ונראה דלתוס' איכא ירושלמי לצידו, (שבועות פ"ד ה"א. דף כד ע"א במהדורת עוז והדר) דכתוב שם "בכשרין ולא בפסולין, מניין אם לא יגיד ונשא עוונו את שמגיד וחבירו משלם ממון יצא פסול שמגיד ואין חבירו משלם ממון" הרי שפסולי המשנה הראשונה ילפי' מדכתיב "אם לא יגיד".

ד.

שיטת רש"י, מצינו דפליג רש"י אתוס' וסבר דאיכא ב' דרשות למעט פסולי עדות משבועת העדות. א) כמו שהובא בגמ' (דף לה ע"א) מהברייתא "אם לא יגיד - בראוי להגיד" ב) בתחילת הפרק הביא רש"י (ד"ה שבועת) "דכתיב והוא עד. בראוי להעיד הכתוב מדבר".

והנה לכאו' לרש"י איכא סייעתא לדבריו, מהתוספתא (שבועות פ"ב ה"ג) "המשביע את העכו"ם אתה נשים את הקרובים ואת הפסולים פטור שנא' והוא עד, בעד שראוי להוציא ממון"[ב].

אך הנה לעיל הובא ירושלמי אשר מבאר שפסולי המשנה הראשונה ילפי' מדכתיב אם לא יגיד, ולא מוהוא עד.

וא"כ צ"ב, מנא ליה לרש"י להעמיד משנתינו בדרשת והוא עד. והא לכאו' פלוגתתא היא בין התוספתא לירושלמי, ומהיכן הבין רש"י להכריע כתוספתא ושלא כירושלמי, ביותר שאף לבבלי בהמשך (דף לה ע"א) גבי פסול עד מפי עד ונמצא אחד מהם קא"פ ילפינן מאם לא יגיד, וא"כ מנ"ל לרש"י לחלק בין הסוגיות ולומר שהבבלי סבר דמשנה ראשונה ילפי' מוהוא עד והשניה מאם לא יגיד.

ה.

ולכך נראה לבאר דגבי המשנה הראשונה, סבר רש"י דאיכא ב' הדרשות בין "והוא עד בראוי להעיד" ובין "אם לא יגיד - בראוין להגיד" ולכך כתב רש"י דווקא את פסוק והוא עד. ללמדנו, דדווקא במשנה זו שייך למעט מוהוא עד משום שלא בלבד שיש חסרון בעצם הגדתם אלא שעצם שייכותם לדיני עדות איכא פסול, (וכמו שנתבאר בתוס').

משא"כ פסול עד מפי עד, ועדים שאחד מהם נמצא קא"פ, גבי מיעוט דוהוא עד לא מפקינן כגון דראוין להעיד, אלא שהפסול הוא רק בהגדת העדות. ולכך מפקינן מאם לא יגיד.

ועפי"ז נראה דהירושלמי הנ"ל (עי' אות ג') ל"ק, הנה המעיין בדברי הירושלמי ימצא שהובאו תיבות המשנה "בכשרין ולא בפסולין" וע"ז ביררו בירושלמי "מנין" והנה במתני' הובאו שלושה פסולים, אשה, קרוב, ופסול, ולכאו' תמוה וכי פטור אשה וקרוב מקרבן בשבועת העדות, ידעינן מקורו, מדוע נתפסו בירושלמי דווקא לפטור פסולים, (ועי' בשיירי הקרבן). אך ע"פ הנ"ל נראה לתרץ, הנה מטרת הירושלמי היתה ללמדינו שכל הפסולין שיש בעדות בין במשנה הראשונה ובין במשנה השניה, ובין בתוספתא, ילפי' מ"אם לא יגיד"[ג], ולכך הובא "בכשרין ולא בפסולין שכוונת הירושלמי אינה בפוסלים מסויימים (וכמ"ש רש"י גנב וגזלן) אלא כל מיני פסולים דאיכא.

ו.

אמנם הא שהתוס' לא הסכימו עם שיטת רש"י לכאו' נימוקם עימם, דהדרשה "והוא עד בראוי להעיד הכתוב מדבר" מיותרת, דהא איכא למילף מראוי להעיד, דכיון שבין פסולי המשנה הראשונה, שהם אשה קרוב ופסול (ומלך או משחק בקוביה) ובין פסולי המשנה השניה שהם עד מפי עד ועדים שאחד מהם נמצא קא"פ, כוליה אינם ראוין להגיד, וא"כ מתמעטים מדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו", והמיעוט "והוא עד כראוי להעיד" מיותר.

ונראה לבאר, ובהקדם, הנה פסולי המשנה הראשונה, אשה, קרוב ופסול, מצינו דגבי עדות מיתה כשרים להעיד, שאשה שמעידה מת פלוני, כשרה וע"י עדותה מתירים את אשת המת להנשא ואף ליטול לכתובתה, וכן גבי קרוב והנה גבי עד כשר שהוא אחד מבואר בגמ' (דף לב ע"א) שבעדות מיתה חייב להעיד וא"כ יש לדון האם אותם פסולים בעדות מיתה חייבים קרבן בשבועת העדות.

ונראה לבאר דסבר רש"י דפטורין, משום דכתיב "והוא עד" ובעינן שיהיה ראוי להעיד, ואלו אינם ראויין להעיד, שנאמנות אשה וקרוב בעדות מיתה, אינה בתורת עדות אלא בתורת נאמנות ובעינן עד וליכא משא"כ עד אחד במיתה, איכא עד, שראוי להעיד, ולכך חייב להעיד.

ז.

ונמצא דנח' רש"י ותוס' אי אשה וקרוב חייבין להעיד בעדות מיתה. רש"י סבר דפטורין, ותוס' סבר דחייבין, ונראה לבאר את יסוד המח' במה שנתבאר (פרק ד), שיטת רש"י שכח העד הוא להחיל דינים, שכשרואה דבר המחייב באחריותו להחיל את הדין, ולכך, אי איכא עד אחד שראה מיתת הבעל, לעד עצמו יש כח להחיל דין, אלא שבמיתת הבעל מדאו' לא מיקרי דבר המחייב, ואמרו חז"ל שנעשה דבר המחייב, ולכך חייב להעיד.

אבל אשה וקרוב, מעיקרא אין בכוחם להחיל דין, ואפי' שרבנן סומכים עליהם, מ"מ אינו בתורת עדות, אלא בתורת נאמנות, ולכך פטורין מלהעיד. שרבנן לא נתנו להם כח להחיל דינים אלא שיכולים לסמוך עליהם כשאינם מעידים בגדרי עדות

אבל התוס' סברו דעד כוחו הוא לידע את ב"ד כאשר אירע, וכדי שיהיה בכחו לידע הרחיקה התורה את כל אלו החשודים לשקר, אך אם באו חכמים והחליטו להכשיר פסול, הבינו חז"ל, שהעד ידבר אמת ברורה, ובכוחו להעביר את הידיעה לב"ד, ולכך בעדות מיתה, אשה וקרוב חייבים להעיד.

ח.

אך כעת עפי"ז, צריך לעיין, במקום דאיכא פסול הגדה, כגון עד מפי עד, שהוא ראוי להעיד ואמר הנתבע, אם תוכיח שאני חייב לך, אפי' ע"י עד מפי עד, אנוכי ישלם, האם אותו עד מפי עד חייב להעיד[ד] שהרי ראוי להעיד, וכעת ראוי להגיד.

הנה לרש"י אין מקום להסתפק, דודאי שאינו צריך משום דמדאו' אין ביכולתו להחיל דין באותו נידון, וא"כ לא שייך לחייבו להעיד, שהנה החיוב להעיד הוא להחיל דין, וההחלת דין נפעלת ע"י הגדה בב"ד, ועד מפי עד במאמינו נתבע. ההגדה לא פועלת להחיל דין, אלא שע"י העדתו מתרצה הנתבע לשלם, שאין בכח הנתבע להפוך פסול לבעל כח להחיל דינים.

ולתוס', יש לדון, דהתוס' סברו דחובת העד היא לידע את ב"ד, והנה עד מפי עד אינו פסול משום שאינו מידע את ב"ד, אלא משום דעדות מהני רק בבי"ד, והעד הראשון כיון שלא העיד בב"ד לא פעל כלום בעד השני. (יעויין בקוב"ש כתובות אות סח) וא"כ במאמינו נתבע אפשר שהנתבע פועל שאותה ידיעה שיודע העד השני מפי העד הראשון תעבור לדיינים, או דאמרי' שאין הידיעה עוברת, אלא דכה"ג מיקרי "בוררות" שב"ד מבררים מהו הדין אם דברי העד כנים, אך העדת העד מפי עד אינה מחייבת ממון, ואינה מידעת את הדיינים.[ה]

ט.

ונראה להכריע בב' ראיות א) הא דעד מפי עד פטור משבועת העדות מובא יחד עם עדים שנמצא אחד מהם קא"פ, וביארו התוס' שנמצא אחד מהם קא"פ מיירי בתלת, ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.

והקשו הראשונים (רמב"ן שבועות לה ע"ש ד"ה הא, וכן בתורא"ש בריטב"א, בר"ע וברטב"א) דבמתני' כתיב אמר לשנים ולא שלושה, ועוד דדין זה מבואר במס' מכות (דף ו' ע"א) ומאי קמ"ל.

ולכך ביארו דמיירי בכגון שאמר להם הנתבע שאם יעידו יאמין להם. (שהיינו בנידון דידן) ואפ"ה פטורין, ויעו"ש בטעמם (ולכאו' זהו שיטת רש"י).

והנה, התוס' לא ביארו כן], מובן שסברו דאם יאמר להם הנתבע שמאמין להם, חייבים קרבן ולכאו' ה"ה לדידן עד מפי עד במאמינו נבתע חייב להעיד.

ב) ועוד נראה להוכיח, דכתבו התוס' (מס' שבועות דף לא ע"א ד"ה ורבנן) דהטעם שעד מיתה חייב להעיד היינו משום ש"יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד" משמע דהמודה גבי שבועות העדות אינו מה פעל העד בב"ד, אלא שחובת העד לסייע לבע"ד, ואם יש הפסד ממון חייב קרבן, וכ"ש גבי חיוב העדה שענינו לסייע לבע"ד, וא"כ עד מפי עד במאמינו נתבע, נמצא מסייע לבע"ד ועל כן חייב להעיד (ועפי"ז יתכן ובתוס' נח' על הירושלמי הנ"ל, ואולי סברו דזה פלוגתא בבבלי וירושלמי).

י.

ונמצא שנח' רש"י ותוס' בב' דינים, א) אשה או קרוב בעדות מיתה, שיטת רש"י שפטור מלהעיד משום שרבנן אינם יכולים לתת לעד כח להחיל דין, אלא שבמקום שלעד עצמו יש כח להחיל דין, כדין עד אחד, שמצד עצמו יש לו את הכח, רבנן יכולים לתת לו את האפשרות להחיל דין באופן מסויים, ולכך עד כשר במיתת הבעל חייב להעיד. (ולכאורה כן הדין בעד מפי עד ויל"ע).

אבל התוס' סברו, דכיון שמסייע לבע"ד, חייב להעיד ועל כן אישה או קרוב במיתת הבעל חייבין להעיד.

ב) פסולי עדות שמאמינם נתבע, לרש"י פטורין להעיד משום שאינם יכולים להחיל, דין, ואין בכח הבע"ד לאפשרם להחיל, וע"כ אפי' עד מפי עד אי"צ להעיד בהאמינו נתבע, ולתוס' חייבין להעיד כיון שמסייעים לבע"ד[ו] להוציא ממון.

---

[א] ומדוייק מתוס' שהמשנה הוצרכה ולא הפס' מדכתב "איצטריך למיתני" ולא "איצטריך למיכתב".
[ב] ועיין להקשות על התוס' הנ"ל מתוספתא זו, דהנה יעויין בהמשך התוספתא שמבארים מנ"ל דמיירי בעדות ממון, ולכאו' למאי נ"מ, והא עכו"ם וכדו' אינו ראוי לשום עדות, אלא לשיטתו יבאר התוס' דהכוונה היא, כיון דהא דכתיב אם לא יגיד אינו סתם הגדה, אלא בהגדה המוציאה ממון, ממילא כל הנ"ל אינם ראויין להגיד, ומנ"ל דצריכי הגדת ממון. משום דכתוב והוא עד וכדמפרש ואזיל בתוספתא אבל מטרת התוספתא להעמיד את הנידון בעדות ממון ולא למעט פסולים מוהוא עד. ורש"י יפרש אחרת ויבואר אי"ה.
[ג] אמנם איכא למילף אף מוהוא עד. אך בירושלמי לא ראו צורך בזה משום שרצו לכלול את כל פסולי עדות.
[ד] הא וודאי דפסולי עדות כמו אשה קרוב ופסול אפי' במאמינו פטורים דאין ראוין להעיד, ולא נאמנים.
[ה] ואין להכריע מהירושלמי (שבועות פ"ד ה"א כד ע"א במהדורת עוז והדר) "בפני ב"ד להוציא ע"א כשאמרו לו הכי אתה מקובל עלינו כשנים", משום דמ"א למ"ד חייב, ודאי דליכא למילף ולמ"ד פטור היינו משום שאינו ראוי להעיד, פי' דע"א אין ביכולתו לידע את ב"ד, אבל עד מפי עד ראוי להעיד, אך לא להעיד.
[ו] אמנם בפסולי הגוף כגון אשה קרוב ופסול יל"ע, דהתורה תבעה סיוע ע"י עדות ופסולי הגוף אינם עדים כלל, משא"כ עד מפי עד, וכדו' שזה פסול העדה או שהתוס' לא סברו מעבר פסול גוף, וסברו שהכל הוא פסול הגדה).

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".