פסח, חודש ניסן סִפֵּק צָרְכֵנוּ - שעשה לי כל צרכי

[געגועים]

אִלוּ שִׁקַע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵינוּ.​

אלו שקע צרינו בתוכו ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה, אלא היינו מתים מדי ראותנו נקמתנו מאויבינו, דיינו, כי כן דרכן של בריות לומר הייתי מת ברצון ובשמחה אם אראה נקמתי מפלות שונאי. אבל רצה הוא להחיותנו במדבר ארבעים שנה במדבר שמם נחש ועקרב, ונתן לנו כל מחסורנו אפילו מלבושים ומנעלים, כדכתיב שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה.

ולזה כיון המגיד באומרו ספק צרכנו במדבר, על דרך שאנו מברכים על נעילת מנעלים שעשה לי כל צרכי, שהיא ברכה המיוחדת למאן דסיים מסאניה (ברכות ס:).

והקדימו לאכילת המן, כי ספק צרכנו קדם לה, שהמן לא ירד עד י"ו באייר, והמלבושים הוציאום ממצרים.

(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)​

 

[בן ליש]

ונתן לנו כל מחסורנו אפילו מלבושים ומנעלים, כדכתיב שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה.​

ברש"י עה"ת כ' רגלך לא בצקה- "לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות", ומשמע שהלכו יחפים, אך בשפתי חכמים שם הק' דהא בפר' כי תבא כתיב נעלך לא בלתה מעל רגלך, ותי' דרק יוצאי מצרים היה להם מנעלים ולא הנולדים במדבר, והביא מהרא"ם שתי' דכוונת רש"י רק לאיזה סוג נפיחה, ואדרבה מה"ט לא בלתה משום שהיו להם מנעלים.

 

[געגועים]

והביא מהרא"ם שתי' דכוונת רש"י רק לאיזה סוג נפיחה, ואדרבה מה"ט לא בלתה משום שהיו להם מנעלים.

וזה לשונו: ואמר 'כדרך הולכי יחף' להודיע באיזו מין נפיחה קמיירי, לא שהיו יחפי רגל, שהרי כתיב בפרשת כי תבא ונעלך לא בלתה מעל רגליך.

ברש"י עה"ת כ' רגלך לא בצקה- "לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות", ומשמע שהלכו יחפים

עוד, ליקוט בענין זה:

וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה. לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות. (רש"י)

קשה שנראה מדבריו שהלכו יחפין [1], והא כתיב קרא בהדיא בפרשת תבא (דברים כט ד) ונעלך לא בלתה מעל רגליך, אלמא לא הלכו יחפין, וי"ל דהכי קאמר רגלך לא בצקה כדרך ההולכים יחפים שרגליהם נופחים, ואתה לא כן היה לך, שהרי נעלך לא בלתה ולא הלכת יחף. ואומר מהררי"ק שאפשר שקצתם היו יחפים כמו העניים, וקצתם היו להם מנעלים, והיו בכאן שני נסים, אל ההולכים יחפים היתה בהם השגחתו יתברך שרגליהם לא נפחו, ועל ההולכים במנעל שנעליהם לא בלו מעל רגליהם. (חידושי ופירושי ר' יוסף קולון)

לא בצקה וכו' הולכי יחף וכו', נראה מזה שהיו הולכים יחפים במדבר, ואיברא דהכי מסתברא, שהרי אמרו רז"ל שהיו להם ז' ענני כבוד ואחד מהם תחתיהן שהיה מוליכם, ואין ספק דלאו אורח ארעא לילך במנעל ע"ג הענן. אך קשה דבסוף פרשת תבא כתיב ונעלך לא בלתה מעל רגלך, דמשמע שהיו הולכים במנעל, וקושיא זו הרגישו בה המפרשים ז"ל ונדחקו טובא ע"ע, ולעד"ן דנעל האמור שם על דרך משל ודמיון, ורומז למה שהיה תחת רגליהם, וזה שאמר ונעלך לא בלתה לפי שבאמת לא היה נעל ממש, אלא נעל קדוש, וה"ט דלא כתיב ונעליך לשון רבים וכדכתיב נמי לא בלו שלמותיכם כ"ש דהול"ל ונעליך דהא ודאי תרין אצטריכי לב' רגלים, אבל אי קאי על הענן ניחא, וה"נ אתי שפיר מאי דכתיב מעל רגליך, שהרי הנעל היא תחת הרגל, והול"ל מרגלך (ועיין בפ' מצות חליצה במתני' מן הארכובה ולמטה וכו'), ולפי דרכנו ניחא דרך כבוד כתב קרא הכי, ומצאתי הון לי דביחזקאל דכתיב ואנעלך תחש תרגם יונתן ויהבית מסן דיקר ברגליכון, ואין ספק שכיון למאי דאמרן. וליודעי חן יתכן מאד שם נעל שה"ס בחי' תחתונה דחשמל שהוא להגין מהקליפות. והבן. (משכיל לדוד)

מקשים והא כתיב בפרשת כי תבא ונעלך לא בלתה מעל רגלך, ויש לומר קצת דודאי מה שהיה סביב הרגל וסביב האיסתוירא [2] לא בלתה, כי לא השליט המקום ב"ה בהא ענין הריקבון, אלא מה שתחת כפות הרגלים שהוא מתקרע מחמת הדריסה, נוכל לומר שלא רצה הקב"ה להגן כנגד זה, ותדע שהרי ממציא רש"י (ד"ה שמלתך לא בצקה) טעם למה לא בלו שמלותיהם לפי שהיה ענני כבוד דמגהצי אותן, ולא רצה לפרש שבדרך פלא וגבורת הקב"ה היתה. (ביאורי מהרא"י לבעל תרומת הדשן)

וקשה דהא כתיב בפרשת כי תבא ונעלך לא בלתה מעל רגלך, ואם כן לא היו הולכי יחפים, ואין זה קשיא כי כך פירושו ורגלך לא בצקה כי היה לך מנעלים ולא הלכת יחף, ולכך לא נפח רגלך כדרך הולכי יחף. והא דלא אמר ונעלך לא בלתה מרגליך, שודאי אם היה להם מנעלים פשיטא שלא בצקה רגליך, להודיע שיש חלוק בין שמלתך ובין נעלך, כי המלבושים הם לכבוד האדם, כמו רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה (שבת קיג:), ובשביל זה הם צריכים לאדם כדי להתכבד ולהתקשט האדם בהם, ובשביל כך לא בלו, ומנעלים אינם מלבושי כבוד, אבל הם מלבוש גנאי לאדם, שהרי בכל מקום קדושה אסור לילך במנעלים כדכתיב של נעליך, נמצא כי המנעלים אינם אלא להכרח האדם שלא יקבל נזק ברגליו, ואינם לעצמם, וזהו שתקנו חכמים כשלובש סודר שלו או טליתו לברך מלביש ערומים בלשון לבישה, וכשהוא מסיים מסאני שעשית לי כל צרכי, כלומר בשביל הכרח וצורך נבראו, לא בשביל עצמם כלל, שאין זה מלבוש לכבוד, לכך קאמר גבי מנעלים ורגלך לא בצקה, כלומר מה שהמנעלים משמשות אל האדם שלא יהיה ניזק היה לך, והשתא הוי הכתוב כמשמע, שמלתך שהיו צריכים להיות לך שמלה לכסות כי היה לך מ' שנה ולא חסרת, ומה שהיה צריך לך למנעלים שלא יהיה רגליך נפוחים היה לך גם כן. ולפי שדיבר כאן כי על מוצא פי ה' יחיה האדם, דהיינו חיות האדם, וחיות האדם שהוא צריך למנעלים אין זה בשביל עצמם רק הכרחי שלא יוזק ברגליו, אמר ורגליך לא בצקה, שזהו חיות האדם, אבל בפרשת כי תבא לא בא להזכיר רק הניסים שנעשה להם, כתב כפשוטו שמלתך לא בלתה ונעלך מעל רגליך, ועוד כי כאן אמר כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, הזכיר שהיה לו כל זה מן השם יתברך, לא רצה לומר הכתוב ונעלך לא בלתה אצל השי"ת, כי המנעלים הוא דבר מגונה והוא לו להכרח בלבד, דאין ראוי לומר שהיה להם מן השם יתברך המנעלים שהם דבר גנאי, אבל לקמן כתיב ואוליך אתכם במדבר וגומר, כיון שלא נזכר השם, שם כתב ונעלך מעל רגליך. (גור אריה)​

---

[1] אמנם בתרגום אונקלוס: וּמְסָנָךְ לָא יְחֵפוּ.
[2] היינו מקום חיבור השוק והרגל (רש"י מנחות לג.)​