פסח, חודש ניסן ניקוי השיניים בערב פסח

[געגועים]

מעשה באחד שהיה נזהר הרבה בשמירת המצה בלישה ואפיה ובכל הלכות פסח, והנה בליל פסח אחד שישן חלם דא"ל אדם אחד אוי לו שאכל חמץ משהו, ויקץ ויתמרמר מאד ויבך בכי גדול וחזר וישן מתוך בכייתו, ויחלום והנה איש מדבר עמו וא"ל זה החמץ שאכלת הוא שנשאר בין השינים פירור קטן חמץ מאכילה שאכל בע"פ בבוקר, ובעת שהיה אוכל ולועס המצה בלילה נפרד אותו פירור מבין השיניים ונדבק במצה ואכלו עם המצה, על כן כמה וכמה צריך האדם לשום לבו דבר זה להזהר בנקוי שניו היטב.
(בן איש חי הלכות שנה א' פרשת צו סי' ח')​

 

[אחד יחיד]

מעשה באחד שהיה נזהר הרבה בשמירת המצה בלישה ואפיה ובכל הלכות פסח, והנה בליל פסח אחד שישן חלם דא"ל אדם אחד אוי לו שאכל חמץ משהו, ויקץ ויתמרמר מאד ויבך בכי גדול וחזר וישן מתוך בכייתו, ויחלום והנה איש מדבר עמו וא"ל זה החמץ שאכלת הוא שנשאר בין השינים פירור קטן חמץ מאכילה שאכל בע"פ בבוקר, ובעת שהיה אוכל ולועס המצה בלילה נפרד אותו פירור מבין השיניים ונדבק במצה ואכלו עם המצה, על כן כמה וכמה צריך האדם לשום לבו דבר זה להזהר בנקוי שניו היטב.
(בן איש חי הלכות שנה א' פרשת צו סי' ח')​

ויל"ע בזה, מדוע החמץ בין השיניים לא נחשב כדבר שאינו ראוי למאכל כלב, ואם ייפרד משיניו - הרי ירוק יירק האדם את הפירור מפיו.

 

[נדיב לב]

ויל"ע בזה, מדוע החמץ בין השיניים לא נחשב כדבר שאינו ראוי למאכל כלב, ואם ייפרד משיניו - הרי ירוק יירק האדם את הפירור מפיו.

פסול אכילת כלב הוא סימן, שכל עוד והדבר ראוי לאכילת כלב, בשעת הדחק גם אדם יכול לאכלו. וכך נקט בב"י סימן קס. וממילא במקרה הנ"ל אין ספק שהוא ראוי לאכילת כלב, ובשעת הדחק אף למאכל אדם.

בית יוסף אורח חיים סימן קס
ומ"ש ה"ר יונה ויכול האדם לשתותן על ידי הדחק אינו מדוקדק דבשתיית בהמה הדבר תלוי כדבסמוך אבל שתיית אדם אינה מעלה ואינה מורדת. ואפשר דמשמע ליה ז"ל דודאי בשתיית אדם תליא מילתא ולא תלו אותם בשתיית בהמה אלא משום דכל שלא נפסלו משתיית בהמה אדם יכול לשתותן בשעת הדחק:

 

[שמעון הגלילי]

ויל"ע בזה, מדוע החמץ בין השיניים לא נחשב כדבר שאינו ראוי למאכל כלב, ואם ייפרד משיניו - הרי ירוק יירק האדם את הפירור מפיו.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"ט הכ"ז:
'מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח'
והטעם בבשר שמותר לאחר שש שעות הוא מפני שהוא מסריח, משא"כ חמץ שאינו מסריח, וראוי לאכילה.