תזריע נגעים באים על גסות הרוח (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
במדרש תנחומא פרשת מצורע סי' ד' ילפינן דנגעים באים על גסות הרוח, מנעמן, שנאמר בו "ונעמן שר צבא מלך ארם היה איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים, כי בו נתן ה' תשועה לארם, והאיש היה גבור חיל מצורע". והיינו דמחמת שהיה "איש גדול ונשוא פנים" דהיינו גס רוח, היה מצורע.

ויש להתבונן ההבל של גסות הרוח, דהנה בכתוב מפורש שהטעם שהיה איש גדול ונשוא פנים, הוא מחמת שבו נתן ה' תשועה לארם, ופירש רש"י שם, שהוא היה האיש שמשך בקשת לתומו במלחמה שנלחמו ארם עם ישראל, ונהרג אחאב מאותו החץ ששלח נעמן בלא כוונה. א"כ לפלא הוא, מה יש להתגאות על כך, הרי הוא הרג את אחאב בלא שנתכוין לזה כלל. אלא שזו היא השטות של גסות הרוח וגאוה, שהאדם מסוגל להתגאות במה שאינו מעלה אמיתית שלו כלל.

ובאמת זהו היסוד לכל גאוה וגסות הרוח, כי הרי כל מעלה שיש לאדם אינה שלו אלא הכל מאיתו יתברך ואין מה להתגאות בזה.
​

◆ ◆ ◆​

והנה כאשר בא נעמן להתרפאות מנגעו, עמד עם סוסיו ורכבו בפתח ביתו של אלישע, וישלח אליו אלישע שליח שילך לרחוץ בירדן, "ויקצוף נעמן וילך, ויאמר הנה אמרתי אלי יצא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלקיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע, הלא טוב אבנה אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל, הלא ארחץ בהם וטהרתי, ויפן וילך בחמה". ביאור הענין שנעמן המשיך בדרכו של גסות הרוח, שבדמיונו היה שאלישע יצא אליו ויכבד אותו, והנה שלח אליו רק שליח, ולכן התמלא חמה ורצה ללכת לדרכו, ורק לבסוף שכנעוהו עבדיו שילך לטבול בירדן כדבר הנביא.

ויש לומר שזה גופא היתה כוונת אלישע, כיון שבכדי לרפא נגע צריך לעקור את השורש והסיבה שמחמתה בא הנגע, וכיון שנעמן היה מצורע בגלל גסות הרוח, היה צריך להכניעו, ולכן לא כיבד אותו אלישע והעמיד אותו בנסיון זה, ורק כאשר הכניע את עצמו ואת גאוותו וגסות רוחו והלך לטבול בירדן כדבר הנביא אעפ שהנביא זלזל בו, נתקן שורש חטאו של גסות הרוח, וממילא היה מוכשר להטהר ולהתרפא מנגעו.​