מאמר תורני מניית קרי"ש במניין המצוות.

הנה נפסק להלכה שקריאת שמע היא מה"ת, וכעת יש לחקור משום מה מחויב לקרוא קריאת שמע, אי מצוות קריאה שהוא מצווה חדשה, או משום מצוות קבלת עומ"ש, או משום ת"ת. ונקודת הספק הוא משום שקריאת שמע יש בה ב' מצוות שמוזכרות בה, קבלת עומ"ש כדכתיב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וזה מצוות האמונה ביחוד ה' שהיא קבלת עומ"ש. או משום מצוות ת"ת כדכתיב "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך". וכעת יש להסתפק האם קריאת שמע היא משום עומ"ש או משום ת"ת או משום שניהם, או שהיא מצווה בפני עצמה.

****​

הסוברים שקר"ש היא מצווה בפני עצמה: הרמב"ם בספר המצוות והחינוך מנו בספריהם שלשה מצוות בפני עצמם, א. מצוות האמונה ביחוד השם קבלת עומ"ש (רמב"ם עשה ב' חינוך מצווה תי"ז) ב. מצוות קריאת שמע (רמב"ם עשה י' חינוך מצווה תי"ט) ג. מצוות ת"ת (רמב"ם עשה יא חינוך מצווה ת"כ) והחינוך ביאר ששורש מצוות קריאת שמע היא שהקב"ה רצה שנקבל עלינו עול מלכותו עלינו וכך ביאר הגרי"פ פערלא (ד"ה והנה הרמב"ן) על דעת הרמב"ם והוסיף שאין להקשות שיוצא שקר"ש וקבלת עומ"ש יכול למנותם יחד, משום שקריאת שמע יש בה דבר שונה שהוא מחויב באמירה משא"כ קבלת עומ"ש מחויב רק בזכירה.

הסוברים שקר"ש כלולה במצוות יחוד ה': הלחם משנה (פ"א מתפילה הלכה א') הקשה מדוע לעניין תפילה כתב הרמב"ם שמצוות עשה להתפלל, אבל בקריאת שמע כתב "פעמים בכל יום מחויב אדם" ולא התחיל שהוא מצוות עשה כמו שכתב לעניין תפילה. לכך ביאר שדעת הרמב"ם שמצוות קריאת שמע היא חלק ממצוות יחוד ה' שמחויבים בה בכל רגע ורגע ולכך לא מנה אותה בתור מצווה פרטית משום שהיא כסעיף למצוות יחוד ה'.

וביאר הגרי"פ פערלא שלכאורה שיטת הלחם משנה שאין לחלק בין מצוות יחוד למצוות קריאת שמע, דמ"מ מצווה אחת היא, וצ"ע מדוע הבין כך ברמב"ם.

אמנם על דברי הלחם משנה הקשו:

1. הרי הרמב"ם מנה את מצוות קריאת שמע בעשין י'.
2. הרוקח כתב שאין כל הוכחה מדברי הרמב"ם שלעניין תפילה כתב "מצווה", משום שיש לומר שלענין קריאת שמע ברור שהוא מצווה, ולכך הרמב"ם לא הדגישו כלל, והתחיל למנות הדינים שבה. אבל לעניין תפילה יש לומר שהואיל והוא חידוש שהוא מצווה, לכך הדגיש הרמב"ם שהוא מצווה. ועי' בבן ידיד (קריאת שמע פ"א ה"א) שהאריך בזה וביאר בכל מצווה ומצווה מדוע כתבו שהוא מה"ת.
3. המקראי קודש (קריאת שמע פ"א ה"א) כתב שאין כל ראיה מדברי הרמב"ם, משום שיש לומר שמצווה שנוהגת עוד קודם מתן תורה לא כתב ע"ז הרמב"ם "מצווה", וקריאת שמע כבר היה קודם מתן תורה כדאשכחן אצל יעקב אבינו, ולכך לא כתב מצוות עשה. אבל תפילות לא נהגו קודם מתן תורה. אמנם המרכבת המשנה תמה על דבריו שהרי לעניין התפילה קי"ל שתפילות אבות תקנום.

****​

הסבורים שקריאת שמע כלולה במצוות היחוד: הרס"ג והבה"ג לא מנו את מצוות האמונה ביחוד ה', ורק מנו את מצוות קריאת שמע, וביאר הרמב"ן (עשה א') שטעמם משום שמצוות האמונה ביחוד ה' וכן האמונה במציאות ה' אינם מצווה אלא שורש של כל אחד ואחד מישראל, ולכך לא מנאם. והוסיף הזהר הרקיע (דף יב) שכיוון שהאמונה ביחוד ה' וקבל עומ"ש בקריאת שמע הם אותו עניין לכך לא מנו את מצוות האמונה כמצווה שהיא שורש כל האדם, אך את מצוות קריאת שמע הם מנו משום שיש בה חובת אמירה והיא יותר מקבלת עומ"ש רגילה.

****​

הסוברים שקריאת שמע היא מצוות ת"ת: כתב רבינו יונה בביאור שיטת שמואל (עי' סימן א') שחייב לקרוא קריאת שמע משום תלמוד תורה, לפי"ז בשיטת הסוברים כשמואל לכאורה הם סוברים שטעם קריאת שמע היא משום מצות ת"ת.

****​

נמצא שיש שני שיטות בקריאת שמע או משום שהוא עומ"ש (שכך שורשה כלול בעומ"ש שעומ"ש כלולה בקריאת שמע)

והנה בספק זה מבואר בספר קרן אורה (גמ' דף יא: אות טו-יז) האריך לחקור בעניין זה גופא האם קריאת שמע היא מצווה בפני עצמה (כדעת החינוך והרמב"ם) שמשמעותה קבלת עומ"ש, או שקריאת שמע היא חלק מחוברת ת"ת שמקיים בקריאת שמע את הפסוק "ושננתם לבנך", וכביאור רבינו יונה.

והוכיח שאילו נימא שלהלכה מכריעים שמצוות בשכבך ובקומך היא מצוות לימוד תורה, והיינו שהתורה מצווה ללמוד פעמים ביום, א"כ מצאנו כמה סוגיות דלא כשיטתו, שהרי מבואר בסוגיא (דף טו.) לעניין השמעת קריאת שמע באוזנו שלומדים מהפסוק "שמע" השמע לאוזנך, ואי נימא שיסוד מצוות בשכבך ובקומך הוא מצוות לימוד תורה בלבד היה להם להביא ראיה ברורה שהיא בקול דווקא, שהרי לעניין לימוד התורה כתוב "הסכת ושמע ישראל", שמצוות לימוד תורה היא בקול דווקא, וממה שבגמרא לא הביאו פסוק זה מובן שהכריעו בפשטות שמצוות ובשכבך ובקומך אינו מצוות לימוד תורה, אלא מצווה אחרת לגמרי.

עוד יש להוכיח מסוגית הגמרא (דף יג.) שנחלקו תנאים באיזה לשון אומרים קריאת שמע, ואי נימא שיסוד מצוות קריאת שמע היא מדין לימוד תורה אינו מובן מה מקום לחלוק, הרי לימוד התורה נלמדת בכל לשון.

עוד יש להוכיח מסוגיית הגמרא (דף יג.) לענין מצוות כוונה, וכן לעניין היה קורא בתורה ולא כוון ליבו, שהוא צריך לכוון לשם קריאת שמע, ולכאורה אינו מובן אי נימא שמצוות בשבכך ובקומך הוא מצוות לימוד תורה א"כ מה פסול מצאו במי שקורא בתורה והגיע זמן לקרוא, הרי הוא מקיים את המצווה בכוונת לימוד תורה, שהרי הוא באמצע לימוד התורה.

והוכיח הפנ"י (דף כא. בתוס' ד"ה האי) ממה ששנינו (דף יא.) שמפרשת שמע לומדים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה[1], וא"ת שקר"ש הוא משום ת"ת ודאי אינו מפסיק בשביל מצות ת"ת, דאי מפסיק מת"ת לכל מצוה ודאי שאינו מפסיק ממצוה אחרת לת"ת, אלא יש להוכיח שקר"ש אינו משום ת"ת .

ועוד מוכח מהגמ' (דף יג.) "אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עומ"ש תחילה", מוכח שטעם קר"ש הוא משום עומ"ש.

וכן מוכח (שם ע"ב) מדברי הגמ' "הקורא את שמע צריך שיכוון את ליבו", ומשמע שם שהכוונה היא עומ"ש דר' חייא בר אבא אמר לר' ירמיה שצריך להמליך את השי"ת בארבעת רוחות השמים למעלה ולמטה .

וכן מוכח (דף כא.) מהא ששנינו שמפסיקין מתלמודו לקר"ש וקורא פסוק ראשון וטעמא משום שאסור לפרוש מן הציבור כשהם מקבלים עומ"ש

****​

הצד שקר"ש הוא משום ת"ת, עיקר הוכחתם היא שפעמיים כתוב "בשכבך ובקומך" ובשניהם הם כתובים בין הפסוקים המדברים על ת"ת.[2]

והפרי מגדים (או"ח סימן קל"ה א"א ס"א) הקשה שראינו גבי תקנת עזרא לקרוא בתורה בשני וחמישי כדי שלא יעברו שלושה ימים ללא לימוד תורה, והקשה והא ת"ת מקיים בקר"ש שחרית וערבית ונשאר בצ"ע ויש להקשות שיכלו לתרץ שקר"ש הוא משום עומ"ש אלא יש להוכיח שהפרי חדש סובר שקר"ש הוא משום ת"ת.

והאור שמח (הלכות ת"ת פ"א-ה"ב) הוכיח מדברי הגמ' (דף יט:)השח שיחה בטילה במקום ת"ת עובר על "ודברת בם" ולא בדברים בטלים והקשה שפסוק זה כתוב בקר"ש ומכאן הוכיח שקר"ש הוא משום תלמוד תורה.

****​

נפק"מ: יש לבאר שחקירה זו תלויה במחלוקת התנאים במנחות, (דף צט:), שיטת חכמים שמחויב ללמוד יומם ולילה ואם כן אי אפשר לומר שצריך לקרוא קר"ש יומם ולילה ולכך סברו חכמים שחובת קר"ש היא חובה בפני עצמה אבל ר' יוסי סובר שמחויב ללמוד פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה וזהו חובת קר"ש.

ושנינו בירושלמי (ברכות פ"א-ה"ה) מפני מה קבעו ב' ברכות לאחר קר"ש של ערבית, משום דכתיב "והגית בו יומם ולילה" ודורשים מפסוק זה שהגיות היום והגיות הלילה צריכים להיות שווים, וביאר החרדים שאין לבאר שצריך לשנות בלילה את כל מה ששנה ביום אלא יש לבאר כמו שנתבאר במנחות שמוהגית בו יומם ולילה למד ר' יוסי שצריך ללמוד פעם אחת ביום ופעם אחת בלילה וזהו חובת קר"ש ,ונתבאר בירושלמי (שם) שברכות קר"ש הם כנגד "שבע ביום הללתיך" וכל המקיים "שבע ביום הללתיך" מקיים "והגית בו יומם ולילה" יוצא שקר"ש הוא משום ת"ת אך יש להוסיף שכ"ז הוא לפי ר' יוסי אבל לפי חכמים הטעם שונה.

והקרן אורה (עמ' יא אות יז) כתב שנידון זה תלוי במח' בבלי וירושלמי, ששנינו במס' שבת (דף יא.) שגם מי שתורתו אומנתו מפסיק מתלמודו לקר"ש משום שקר"ש מה"ת אך אינו מפסיק לתפילה שהוא דברי חז"ל,[3] ובירושלמי (פ"א ה"ב) שנינו שאינו מפסיק מת"ת לקר"ש משום ששניהם נקראים שינון, והנה בירושלמי מבואר בבירור שקר"ש הוא משום ת"ת ובבלי יש לבאר שטעמם הוא משום שקר"ש היא מצוה בפני עצמה ומפסיקים מת"ת למצוה עוברת.

אך בר' יונה (דף טז. ד"ה למימרא) ביאר את הירושלמי באופן אחר ששניהם שינון הינו ששניהם נעשים באמירה ולא תבוא קר"ש שמצוותה באמירה ותדחה ת"ת שאף הוא באמירה[4] ולפי"ז אף הירושלמי מודה שקר"ש היא מצוה בפני עצמה.

ועוד כתב הקרן אורה שנידון זה תלוי במח' בבלי וירושלמי מדוע נשים פטורות מקר"ש דבבבלי נתבאר (דף כ:) שהטעם הוא משום שקר"ש היא מצוה שהזמן גרמא, ובירושלמי (פ"ג ה"ג) נתבאר שהטעם הוא משום שקר"ש הוא ת"ת ונשים פטורות מת"ת, ושוב אפשר לבאר שהבבלי סובר שקר"ש היא מצוה בפני עצמה והירושלמי סובר שקר"ש היא משום תלמוד תורה.

וכן נידון זה תלוי במח' (דף כא.(שמואל ור' אלעזר אם קר"ש הוא מה"ת או דרבנן וכביאור השג"א (סי' א) ששמואל סבר שקר"ש הוא משום ת"ת ולכך אם כבר למד באותו יום והוא מסתפק אם קרא פטור מקר"ש ור' אלעזר סבר שקר"ש הוא מצוה בפני עצמה ולכך מחויב בקר"ש[5]

וכן נידון זה תלוי בנידון אם צריך לברך ברכות התורה בשביל קר"ש הנה הב"י (או"ח סי' מו ד"ה והוקשה) כתב שפסוקים שקוראים דרך תחנונים אין צריך לברך עליהם ברכות התורה, וכן י"ל בקר"ש שכיון שאומרם דרך תחנונים פטור מברכות התורה וא"כ יוצא שהב"י סובר שקר"ש אינו משום ת"ת

אך יש שביארו שכוונת הב"י היא שרק במקום שרוצה לקרוא בשביל ת"ת מחויב בברכות התורה ולפי"ז השיטה שקר"ש היא משום ת"ת יבארו שצריך לברך.

והגר"א (או"ח סי' מו אות יז) כתב שיכול לקרוא קר"ש ללא ברכות התורה ואח"כ מברך וקורא פרשת תמיד אך י"ל שהגר"א סובר לפי שיטתו שהקורא קר"ש ללא ברכותיה לא יצא ידי חובה וא"כ כשקורא כסדרו מחויב בברכות קר"ש.

ולפי"ז יש להקשות מדוע מברך על קר"ש והרי יוצא בברכות התורה, והחרדים (ירושלמי פ"א – ה"ה) תירץ שקר"ש היא קריאה חביבה ולכך תקנו לברך עליה, ובהמשך כתב שברכות קר"ש הם ברכות התורה כמו שנתבאר בירושלמי שע"י ברכות קר"ש מקיים את "והגית בו יומם ולילה" וביאר שוהגית בו יומם ולילה הינו על קר"ש ואם לא ברך בתורה נקרא שלא למד כמו שראינו שביאור הפסוק "על עזבם את תורתי" הינו שלא ברכו בתורה

והמהרש"ל (יא: בתוס' ד"ה שכבר) והשג"א (סי' כד) פסקו שמחויב בברכות התורה אפי' לפסוק ראשון והחיי אדם (כלל ט דין ג) כתב שטוב להקדים ברכות התורה לפני "לעולם יהא אדם" כדי שיברכם לפני קר"ש

****​

לצד שקר"ש היא מצוה בפני עצמה יש לחקור האם יכול לקיים בה את מצות ת"ת והנפק"מ גבי הנידון אם יכול לקיים במעשה אחד שני מצוות.

הקרן אורה (יא. אות ז) הוכיח מדברי רב (נדרים דף ח.) שיכול להיפטר מת"ת ע"י קר"ש וקשה שכ"ז הוא לפי המ"ד שקר"ש דרבנן אבל למ"ד שקר"ש דאורייתא קשה

וכתב המאירי (דף י: ד"ה בסוגיא) שביאור הגמ' "גדול הקורא שמע בעונתה יותר מעוסק בתורה" כיוון שבקריאה בזמנה מקיים גם את מצות קר"ש וגם את מצות ת"ת.

והלב שמח (הלכות ת"ת פ"א ה"ב) כתב על הגמ' בנדרים (דף ח.)[6] שזהו השיעור הכי קטן של ת"ת אך כל אדם שיכול להוסיף חייב להוסיף משמע שסבר שבקר"ש מקיים מצות ת"ת.

והשג"א (סי' ב) הוכיח שבקר"ש א"א לקיים מצוות ת"ת דהגמ' (דף כא.) מונה בקר"ש את מצוות עומ"ש ואת מצוות זכירת יציאת מצרים משא"כ באמת ויציב שיש בו רק מצוות זכירת יציאת מצרים וקשה דאפשר למנות שלושה מצוות דאיכא מצוות ת"ת אלא יש להוכיח שא"א לקיים מצוות ת"ת [7]

ונידון זה תלוי בגמ' (דף יא:) גבי אדם שלא ברך ברכות התורה ויכול לצאת בברכת אהבה רבא והוסיפו בירושלמי (פ"א ה"ה) "והא ששנה על אתר", כלומר שמיד לאחר התפילה למד ורואים שסברו שקר"ש אינה משום ת"ת ואמנם יש גורסים (הראב"ד הריטב"א ועוד) "והא שקרא על אתר" כלומר שמיד לאחר אהבה רבא קרא שמע ולפי"ז בקר"ש מקיים מצות ת"ת.

והתוס' (דף יא: ד"ה שכבר) כתב שהר"י נשאל שאלה שסומכים על אהבה רבא ואינם לומדים לאחר התפילה מדוע אינם צריכים לברך ברכות התורה שוב, ותי' שאין אנו פוסקים כמו הירושלמי [8]

והב"י (או"ח סי' מז) הביא את הגרסא "ששנה" והקשה מדוע אינו יוצא בקר"ש ותי' דמיירי שקרא לפני ברכות קר"ש [9]ולכך מיד לאחר תפילתו צריך ללמוד ועוד תי' שכיון שקר"ש היא דרך תחנונים אינו יוצא בה

וכתב השיח השדה (פרומר שער ברכת הה' סי' א)שלכאורה בספק זה הסתפק הב"י אי קר"ש משום ת"ת או לא ולבסוף כתב שאין זה מוכרך דאפשר לומר שגבי לצאת ידי חובת ברכות התורה כיון שהת"ת טפל לקר"ש לכך סבר שאינו מועיל לענין ברכות התורה[10]

והרש"ש במסכת מגילה (ד"ה מבטלים) הקשה על הפסק "מבטלין ת"ת לקריאת המגילה" וכי בקריאת המגילה אינו מקיים את מצות ת"ת ותירץ שבמקום ששמעו התלמידים ולא שמע הרב מפסיק הרב מתלמודו בשביל קריאת המגילה אפילו שמבטל את לימוד התלמידים, והחכמת שלמה תירץ שבמצווה אחת א"א לקיים שני מצוות שונות בפעם אחת ולכך בקריאת המגילה אינו יכול לקיים את מצוות ת"ת,

---

---

[1] דכתיב "ובלכתך בדרך" ודרשו חז"ל שכ"ז רק בדרך רשות אבל בדרך מצוה פטור מקר"ש וזהו העוסק במצוה פטור מן המצוה
[2] אך יש להוסיף שכ"ז הוא לפי שיטת הפרי חדש שסובר ששני הפרשות הראשונות של קר"ש הם מה"ת כיון שבשניהם כתוב "בשכבך ובקומך" אבל לסוברים שרק פסוק או פרשה ראשונה הם מה"ת יש לבאר שסברתם היא שטעם החיוב של קר"ש הוא בגלל עומ"ש דעומ"ש מוזכר בפסוק הראשון של פרשת שמע
[3] ומכאן הוכחה שתפילה היא מדרבנן וקשה על הרמב"ם שסובר שתפילה היא מה"ת.
[4] ולפי"ז טעם זה אפשר לומר אף בתפילה שאינו מפסיק מת"ת לתפילה משום ששניהם שינון כלומר ששניהם באמירה.
[5] ועיין בסימן א' מה שנכתב שם באריכות גבי מח' זו, אך אפשר לבאר שהתם למ"ד קר"ש דרבנן הינו שמה"ת יכול לקרוא כל פרשה שהיא והכא יכול לקרוא רק קר"ש וטעם קריאתו הוא משום ת"ת ולכך הסוברים שקר"ש משום ת"ת יכולים לבאר לפי שני השיטות בגמ' הנ"ל, ולסוברים שקר"ש היא משום עומ"ש סברתם היא רק לסוברים שקר"ש מה"ת היא.
[6] שאמר רב שמעיקר הדין יוצא אדם ידי חובת ת"ת בקריאת שמע שחרית וערבית
[7] ואפשר לומר שכונת הגמ' "קר"ש עדיפא דאית ביה תרתי הינו שיש בה שנים יותר וזהו עומ"ש ות"ת.
[8] ועוד תירץ שם שלא לענייניו עי"ש.
[9] כמנהג הכהנים בזמן שבית המקדש היה קיים
[10] והטעם שנפק"מ זה אינו בחקירה הראשונה כיון שלמ"ד קר"ש משום ת"ת א"כ אינו טפל משא"כ הכא שמודה שענין ת"ת טפל לעיקר המצווה
ובקובץ ישורון (ח"ח עמ' ש) ביאר בשם הגר"ח הלוי שכוונת הירושלמי שאפי' שלענין מפני הכבוד/יראה מותר להפסיק מ"מ לענין לצאת ידי חובת ברכות התורה אסור להפסיק כלל.