מלומדה

[לשמוע ללמוד]

אכשר דרא, ונתאספו עובדי ה' חרדים לדבריו, לשבת ולהגות בתורתו, ולשמור בדקדוק מצוותיו, וללכת בדרכו,
החברה החרדית בתצורתה מסוגרת בתוך עצמה, עם כללים, מינוחים, והנהגות שונות, אין כאן המקום להאריך בתוקפם של ההנהגות השונות, הן במהותן, והן בהכרחיותן לשמר את התוה"ק בצורה ובדרך המסורה לנו,
בעקבות כך בסייעתא דשמיא, רוב ככל דור העתיד מתחנך בצורה ובמקומות שמורים ממזיקים שונים, וכך בהמשך הדרך בשנות הנערות, וכך גם לאחר הנישואים, עם הרבה סייעתא דשמיא, והרבה השקעה של הורים, דור העתיד פורח במתכונת שהנחילו רבותינו מעתיקי שמועת ההשקפה, כל עדה על מרכיביה, וכל מגזר על אופניו,
אך ישנה תופעה, שיתכן שהיא נגזרת מאופן ההתנהגות הנ"ל, {שהיא בוודאי הכרחית, ואין כאן המקום והרצון לערער עליה אפי' במקצת,}
והיא התצורה של התנהגות במצוות שונות, ובכלל, [ברצוני להבהיר קודם לכן כי בוודאי שלא כולם נגועים בזה, אך התופעה קיימת, ויש שיאמרו רווחת,]
אברך שלא עלינו נפטרה אימו, יושב שבעה, החברותא של האברך האבל, מגיע בערב לביתו, ויכול לשמוע את עצמו אומר, יש לי מחר ניחום אבלים שאני צריך ללכת, כמובן לא בכוונת מכוון, ולא בזדון, הניחום אצלו הוא מטלה כמעט טכנית, יש לו חבר שיושב, צריך ללכת לשבת, לומר כמה מילים, זה הנוהל,
בהתבוננות קלה על מצוות הניחום, גם אם נתנתק לרגע מהציווי הישיר של השבעה, ישנה סיטואציה, לחבר נפטרה אמא, הלב והשכל אומרים מייד, אני הולך לנחם אותו, כשלחבר ישנו אירוע של פטירה, אירוע טראגי, המבט הפשוט, הנכון, המתוקן, הוא ללכת לשבת איתו, להשתתף בצערו, להרגיש איתו את הכאב, להקשיב לו, להקשיב לשתיקות שלו, להיות איתו,
זה טמון במצוות הניחום, מה שכואב, שזהו שורש המצווה, ואנחנו מקיימים אותה, אבל כציווי חיצוני לתחושה, רוצה לומר, בוודאי שכשאדם קרוב מאבד אחד ממשפ' ח"ו, אנחנו כואבים איתו, משתתפים בצערו, ואף חושבים עליו, ועל מצבו, אך לעיתים דווקא המצווה של הניחום תגיע כאירוע נוסף שצריך לעבור, במקום שהניחום יהיה כתיקונו, השתתפות במובן הכי פשוט, השתתפות בצער, לחוות איתו את הכאב, הרי את הכאב אנחנו מרגישים, חבל שהמצווה נהפכת לאירוע נוסף, ולא לשם מתנקז הכאב,
ישנם שיקראו, ולא יבינו, לא יתחברו, יאמרו, מה פתאום, כשאנחנו מנחמים, זו בדיוק ההרגשה, אשריכם, אך לשם כך אתן דוגמא נוספת, שאולי תבינו יותר,
אברך טרי נשוי בסה"כ שנתיים, או אפי' בחור מבוגר, יכול למצוא את עצמו מפטיר, השבוע יש לי שתי חתונות שאני צריך ללכת, המצב הוא שחבר טוב מתחתן, הולכים, זה נהייה חלק ממצב, מהנהגה קבועה, מסדר ציבורי, ולכן לפעמים המשפט "יש לי שתי חתונות השבוע", יאמר עם אנחה בסופו,
כשחבר מתחתן, הוא חתן האירוע, האירוע שלו, ואתה הולך לשמוח איתו, אבל כשחבר מתחתן, האירוע הוא גם שלך, חבר שלך מתחתן, {או מחתן ילד, הדוגמא פחות חשובה,]
זה אירוע משמח, יש לך אירוע, יש לך שמחה, אתה הולך לא כי אתה צריך ללכת, אתה הולך כי אתה רוצה ללכת, כי יש לך חתונה של חבר, תנסו לחשוב על אדם בעולם שמתחתן לו חבר, הוא צריך ללכת? יש לו חתונה, יש לו אירוע, חבר שלו מתחתן,
בוודאי שבציבור שלנו ברוך השם רבו גומלי החסדים, הוא מורכב רובו ככולו ממש מאנשים טובים, אנשים שרצונם רק להיטיב, אין הדבר ח"ו נובע מרוע, או משהו דומה,
רק אם נשים לב, ונתבונן, נוכל לראות כ"כ הרבה מעשים שאנו עושים כל יום, ולהתחבר אליהם, כי אנחנו לא עושים את הדברים סתם, אנחנו אנשים מרגישים, שמרגישים את השני, ושמחים בשמחתו, ומתאבלים באבלו, רק לפעמים האירוע המבטה ביותר של השמחה והעצב, לא מתקשר לנו עם הסיבה, וחבל, עם קצת חשיבה, נקשר את האירוע עם ההרגשה, כך נחווה יותר גם את ההרגשה, וגם את האירוע.
בתקווה שיהיה לתועלת.