סיפורים על גדולים מה הטריד את הרב שך

[יישר כח גדול]

סיפר הרב שלמה לורינץ ז"ל על מרן הגרא"מ שך זצ"ל
"פעם נכנסתי אליו, וראיתי שהוא במצב רוח ירוד ונפשו נסערת. שאלתי אותו, מה גרם לו להתרגש כל כך. מרן החל לספר, אך לא היה יכול לעצור בעד דמעותיו. הוא בכה ללא הרף ולא היה מסוגל לדבר. לאחר שנרגע מבכיו, אמר לי: "אספר לך: היו אצלי זוג הורים עם בנם בקשר לשידוך. הבן נפגש עם המדוברת, והם החליטו עקרונית לעשות את השידוך. הבן אמר כי הוא רואה בה שלימות בכל המעלות, והוא מרגיש שזהו השידוך שלו . ההורים סיפרו, כי מלכתחילה גם הם נטו להסכים לשידוך, אך ברגע האחרון נודע להם שהיא בעלת תשובה.
משפחת הבחור היא משפחה מיוחסת מאד ואמידה, מהמשפחות המיוחדות, וההורים אינם מסוגלים להשלים בשום אופן עם העובדה, שבנם היחיד עומד להשתדך עם בעלת תשובה. המתח בין ההורים לבין בנם גדול מאד, הבן אומר שהוא לא ייסוג, כי למרות שלא נתן את הסכמתו בפירוש, המדוברת הבינה ממנו שבעקרון - העניין סגור. ומאידך, ההורים עומדים על דעתם בכל תוקף ואינם מסכימים לשידוך". הם הגיעו להחלטה לשאול את מרן, ולקבל את הכרעתו בעניין. מרן החל שוב לבכות, ואמר: "תבין, הרי כולם טועים בי, חושבים שהנני מישהו, שהנני משהו... באים אלי בשאלות והכרעות כל כך קשות. הרי זו שאלה שרק גדול בישראל יכול להכריע. מה אני שייך לשאלות שכאלה? כנראה אני - על ידי מעשי, גם אם זה בשוגג - מטעה את הציבור, והציבור חושב שאני מהגדולים". שוב התחיל לבכות ללא הפוגה: "טועים בי, ואני אשם בזה...".
לאחר שסיים את דבריו, שאלתי את מרן: "מה למעשה יעץ להם ראש הישיבה?". השיב מרן: "מה יכולתי לעשות? הצעתי להם, שילכו לאחד מהגדולים, אמרתי להם אפילו למי ללכת [לפי השערתי היה זה מרן ה'קהילות יעקב', שבספרו הוא דן בנושא זה], אך הם לא רצו. הצעתי להם גדול אחר, ושוב הם לא רצו. הם הסכימו ביניהם לקבל רק את הכרעתי בלבד, ואם לא - יגרום הדבר למתח גדול בין ההורים לבין בנם. מה יכולתי לעשות?" - המשיך מרן - "אמרתי להם שאחשוב על כך, ושיחזרו בעוד כמה ימים".
לאחר שבוע נקלעתי שוב לביתו של מרן, ועניין אותי לדעת מה היה סוף המעשה. מרן כבר היה אז במצב רוח מרומם, וסיפר: "לאחר שהם עזבו, לקחתי את ספר התהילים, והתפללתי שה' יחונן אותי בדעת. אחר כך הוצאתי שולחן ערוך אבן העזר, ועיינתי בכל מקום שיתכן שיש שם איזה מקור או איזו שייכות לשאלת הנישואין עם בעלת תשובה, לא ראיתי איסור בשום מקום, וכיון שכך אין טעם לאסור. אם אכן היא מושלמת כל כך בתכלית השלמות, והיא כל כך מוצאת חן בעיני הבחור, ומאחר שביניהם כבר היה העניין סגור, יש לגמור את השידוך. מסרתי להם את הכרעתי, ואמרתי להם מזל טוב , נשתה לחיים ותעשו את השידוך. מובן, שהבחור היה בשמי- שמים. אבל לא רק הבחור, גם ההורים אמרו שהם מקבלים את הכרעתי בלב שלם".
סיפרתי את המעשה עד תומו, אך עיקר כוונתי היא לתחילתו. מרן בכה ללא הפוגה על כך שהוא כביכול מטעה את הציבור, ומעורר רושם כאילו הוא אחד מהגדולים - זוהי ענווה שאינני מסוגל לתאר במילים. כאן אבקש ממך, קורא יקר - בטרם תמשיך הקריאה, עצור רגע, חזור על הקטע שקראת, שוב ושוב, והתבונן. עד היכן הגיעה ענוותנותו של מרן, רבן של ישראל!... הוא זועק ובוכה מעומק לבו: "טועים בי, חושבים שהנני מישהו, שהנני משהו... כנראה אני, על ידי מעשי, גם אם זה בשוגג, מטעה את הציבור, והציבור חושב שאני מהגדולים". הבה נשאל את עצמנו, כמה אנחנו עושים ומשתדלים, בכוונה תחילה, שיכבדו אותנו יותר..
כאשר היה מרן מסדר קידושין או סנדק, הקפיד וביקש שלא יכריזו את שמו, באומרו: "אני יודע מתי עלי לגשת, אגש בעצמי ואין צורך להכריז את שמי". וכל כך למה? - הוא לא רצה שיכריזו תארים: מרן, הגאון הגדול וכדו'. בחתונת אחד מנכדיו, הקימו במה גבוהה כדי לכבד את מרן. כאשר הגיע מרן לאולם והבחין בבמה, התכרכמו פניו. "מה עשיתם כאן?", שאל בטרוניה גלויה. נפשו כל כך סלדה מן הדבר, עד שהחליט על אתר לחזור לביתו. הוא לא היה מסוגל לסבול את המולת הכבוד שנהייתה סביבו. גם כאשר הפצירו בו שימתין לפחות לבואם של כמה מגדולי הדור שהיו בדרכם לחתונה, או לפחות שימתין לחתן ולכלה שעמדו לצאת מחדר היחוד, לא אבה לשמוע, וחזר על עקבותיו שבמשך כל הדרך ממש בכה על הביזיונות שנפלו בחלקו ע"י גינוני כבוד אלה.
פעם אמר לי, שכאשר הוא רואה את שמו מופיע בעיתון או במודעות, הדבר מכאיב לו והוא מרגיש כאילו חתכו את בשרו בסכינים. אין מילים להגדיר זאת, אבל מי שהיה אצלו, הרגיש וידע שאמנם כן היו הדברים. הג"ר יוסף הכהן רוט אמר על מרן: "כאשר מרן היה מתפלל באחד מבתי הכנסת בסביבת ביתו, נהג לשבת בספסלים האחוריים, בין כולם. לשאלתי, מדוע אינו מתיישב בכותל המזרח, כיאה לראש הישיבה, השיב: "אילו ידעת איזו הנאה יש לי כאשר אני יושב כמו כל יהודי, לא היית שואל שאלה כזו!...".