שלמי תודה סוכות וחול המועד סימן סח אות א
ובמג"א סי' י"ט סק"א כתב דאפשר, דכמו דמברכין על הציצית בשעה שלובש הטלית, הכא נמי במזוזה אם קבעו קודם שדר בבית דעדיין לא נתחייב במזוזה ואח"כ נכנס לדור בו, מברך בכניסתו "אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה". ומבואר דס"ל דמברך על המזוזה אף שלא בשעת קביעותה, כסברת הגרע"א שכ"כ מתחלה.
ובספר "ברכי יוסף" שם השיג עליו וכתב, דדוקא בציצית מברך בשעה שלובש, משום דבלבישת הציצית מתעסק האדם בגוף המצוה ומתעטף בו, ולהכי שבקוה חז"ל לברכה עד גמר הדבר שהוא העיטוף והלבישה כיון דעוסק אז בגוף המצוה, אבל במזוזה דגמר עסק האדם במצוה הוא בשעת קביעותה, דאח"כ כשנכנס לדור בבית אינו מתעסק עוד בגוף המצוה, לא רצו חז"ל לקבוע הברכה על שעת קיומה מבלי התעסק האדם במצוה, ולכן תיקנו לברך הברכה רק בשעת קביעותה דהוא סוף המעשה והעסק שעוסק במצוה ולא אח"כ כשידור בו, ואף דאח"כ הוא שעת קיום המצוה מ"מ כבר אינו עוסק עוד בגוף המצוה דהמזוזה מונחת וקבועה במקומה, ואינו מברך אח"כ, ולכן כתב דאפילו אם קבע מזוזה בבית קודם שנכנס לדור בו שעדיין לא נתחייב בה, ואח"כ נכנס לדור בבית, אינו מברך עוד בשעת כניסתו כיון שאינו עוסק אז בגוף המצוה, ולא דמי ללבישת טלית, ודלא כמש"כ המג"א, עכת"ד.
והיינו דפליגי למה במזוזה מברך בשעת קביעת המזוזה בבית ולא בשעה שנכנס לדור בו כמו בציצית דמברך בשעה שמתעטף בטלית ולא בשעת טליית הציצית בבגד, דהמג"א מפרש הטעם, משום דבמזוזה קובעה בשעה שכבר דר בבית ונתחייב במזוזה ולהכי מברך בשעת הקביעות, משא"כ בציצית שעושהו קודם שלבש הבגד ולא נתחייב עדיין במצוה מברך אח"כ כשמתעטף, ולכן כתב דבמזוזה נמי אם קבעה קודם שנכנס לדור בבית דלא נתחייב עדיין במזוזה, אפשר דמברך אח"כ כשנכנס לדור בה כמו בציצית, וה"ברכי יוסף" מפרש הטעם דבמזוזה מברך בשעת קביעותה, לפי שהוא גמר עסק האדם במצוה ולא רצו חכמים לקבוע הברכה מבלי התעסק האדם במצוה, ולהכי לעולם אינו מברך אלא בשעת קביעותה ולא בשעת כניסתו לבית, ואפילו קבע מזוזה קודם שנכנס לדור ואח"כ נכנס לדור בבית או ששכר בית מחבירו ויש שם מזוזה נמי אינו מברך בשעת כניסתו לבית הואיל ואינו מתעסק אז במצוה, והגרע"א בתשובה שם בסו"ד הביא דברי הברכ"י ונשאר בצ"ע לדינא. [וע"ע בזה לעיל בסי' ס"ז אות ב' ג' ומש"כ שם בשם בעל ה"חקרי לב" ביו"ד סי' קכ"ח טעם אחר לחלק בין מזוזה לציצית].