עירובין מד ב - מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה

[הצעיר שבחבורה]

מדוע העמיד התנא במקרה שאמרו לו כבר עשה מעשה, ולא במקרה שיצא ברשות ועשה?

והרשב"א בעבודת הקודש (שער ה אות עה) כתב "מי שיצא ברשות ב"ד חוץ לתחומו כחכמה הבאה ליילד ומי שיוצא להציל וכיוצא בזה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח מאותו מקום שהולך שם כאילו קנה שם שביתה. ואפילו אמרו לו בדרך כבר נעשה מעשה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח מאותו מקום שנאמר לו"

ונראה מדבריו דרבותא קמ"ל שאפילו אמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח, ולא אמרינן שכיון שלא הציל וכיוצא בזה אין לו אלא ד' אמות.

אך איני יודע בזה טעם, למה יגרע מפני שלא הספיק, והרי שניהם יצאו ברשות גמורה ובהיתר גמור?

 

[הצעיר שבחבורה]

ומצאתי בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן פ

מ"מ אמר ר"ג שלא עשו כן אלא אמרו חכמים שהתקינו שלאלו לא התקינו איסור זה כלל אלא מתחלה אמרו שהם כאנשי העיר, ואף שנזדמן שכבר נעשה מעשה שנמצא שכלפי שמיא היה גלוי שלא הוצרכו לילך כלל שלילך יותר אחר שנודעו שנעשה מעשה אין להתיר אף שנמצאים רחוק מן העיר כשליכא סכנה מלהיות שם עד מוצאי שבת, ולחוש שמא ימנעו בשביל זה מתחלה לצאת מביתם משמע שכיון שזה אינו מצוי כלל שבאמצע הדרך יודעו בברור מאיש נאמן שנעשה מעשה, דהא אף כשיש רק קצת ספק מחוייבין עדיין לילך למקום המעשה, ובשבת לא מצוי שיהיה שם אנשים נאמנים בדרכים, אין לחוש לשמא ימנעו לעתיד בשביל חשש רחוק זה, דמ"מ ליכא עלייהו האיסור דכשיצא מתחומו אפילו באונס אין לו אלא ד' אמות מאחר דבתחלת תקנת איסור זה אמרו חכמים שתיקנו איסור זה שליכא על היוצאין ברשות התורה אלא שיש להם אלפים לכל רוח כאנשי העיר שממילא איכא בכלל זה גם שאם נודעו באמצע הדרך אחרי שכבר יצאו מתחומם יש להם אלפים לכל רוח ממקום שנאמר להם.​

אלא שאיני מבין דבריו בזה, מה לי שכלפי שמיא היה גלוי שלא הוצרכו לילך, אטו מפני הצורך הותרו, מפני ההיתר והרשות הותרו?