מדוע כפלה התורה דין אכילת מצה שבעה ימים?

[גרינפלד]

שמות יג, ו-ז:
שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽה׃
מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל־גְּבֻלֶֽךָ׃

ולכאורה יש כאן כפילות ברישא של הפסוקים; ועי' אוצר מפרשי התורה.

ובשם הגר"א [כמדומה בקול אליהו] כתבו שהפסוק השני - המכוון הוא שיעשה שאחרים יאכלו, וזהו יֵֽאָכֵ֔ל; ויש כאן רמז לקימחא דפיסחא;
ולכן בפסוק השני כתוב מַצּוֹת֙ מלא, כי צריך לדאוג שלאחרים יהיה בשפע; משא"כ בפסוק הראשון שזה לעצמו - זה בצמצום מַצֹּ֑ת.
אכן זה בדרך דרוש.

והגר"ח פינשטיין (שיעור חומש בא תשפ"ב) ביאר שהפסוק הראשון שכתוב בלשון ציווי - הוא לפי מה שמובא מהגר"א שיש מצווה קיומית לאכול מצות כל שבעת הימים;
והפסוק השני רק אומר שזאת תהיה האכילה בפסח, ולדייק איסור חמץ.
ומוסיף, שלכן בפסוק הראשון כתוב חסר, כי צריך דווקא מצה כשרה [אינני יודע אם הכוונה לאפוקי מצה עשירה, או מצה לא שמורה]; משא"כ בפסוק השני כתוב מלא, כי כל מצה שאינה חמץ - מותרת.​

 

[גרינפלד]

ועי' גור אריה.

 

[גרינפלד]

ועי' גור אריה.

גור אריה שמות פרק יב פסוק טו:

ועוד נראה, דבא ללמד כי כל השבעה הם רשות, ולא תאמר שאם יאכל מצות עובר ב"בל תוסיף" (דברים ד, ב), לכך כתב שהוא רשות. ואפילו לרבא דסבירא ליה במסכת ר"ה (כח ע"ב) דלעבור בבל תוסיף שלא בזמנו צריך כונה שעושה לשם חובה, אבל שלא בכונה לא עבר שלא בזמנו, והשתא ממה נפשך - אם מכוין למצוה למה לא יעבור, ואם אינו מכוין לשם מצוה - למה יעבור, דנראה אלי כיון שנקרא "חג המצות" (להלן כג, טו) אפילו מכוין למצוה אינו עובר, דכיון שהכתוב אומר "שבעת ימים" הם רשות לאכול בהם מצות, אם אוכל בהם מצות אפילו לשם חובה - אין כאן איסור, כיון שהתורה נתנה רשות לך אם אתה רוצה לאכול אכול - אם הוא אוכל לשם מצוה אינו עובר בבל תוסיף, כך יראה.​

 

[גרינפלד]

ועי' בחת"ס (החדש, פסחים ל"ה ב') מש"כ בענין זה שאין בל תוסיף בשאר הימים,

והיה מקום לומר ע"פ זה שזו כפילות הפסוקים בפרשה:
האחד לאסור חמץ באיסור עשה, [אכן הגור אריה לא ס"ל שיש איסור עשה],
ואחד לומר שאין בל תוסיף [אפי' כיוון לשם מצווה].

ובגדר הענין שאין בל תוסיף, יש לבאר ע"פ החו"ב (ר"ה כ"ח ב' ס"ק א) שלולי איסור בל תוסיף היה מקום לומר שיש אפשרות להוסיף על ענין המצווה ותבוא עליו ברכה,​

ובאה התורה ואסרה להגדיל את מספר הימים [בסוכות], וכן להוסיף הוספות במעשי המצוות,
וכאן שהתורה לא אסרה - אם כן יש ענין להוסיף.

ואולי זה הביאור במה שהביאו בשם הגר"א שיש מצווה לאכול כל השבוע מצה,
והחזו"א לא ס"ל כן,
ואולי אפשר לומר שאין זה מצווה אלא ענין.

ויל"ע בתוס' (ר"ה כ"ח ב' ד"ה ומנא) שהקשו שלאכול מספר כזיתים של מצה - יהיה בל תוסיף,
ותירצו שלחזור על אותה פעולה אין זה בל תוסיף;
ולכאורה לפי"ד הגור אריה הרי זה נקרא חג המצות,
ואפי' בשאר ימים אין בל תוסיף,
ואולי לפי הבנת התוס' בשאלתם כל הפסח היה מותר לאכול רק כזית אחד [לשם מצווה].

 

[גרינפלד]

והפסוק השני רק אומר שזאת תהיה האכילה בפסח, ולדייק איסור חמץ.

עי' רש"י (סוכה כ"ז א' ד"ה מכאן, פסחים כ"ח ב' ד"ה כתיב).
ועי' מנחת ברוך מהירושלמי וזוהר הרקיע שיש איסור עשה.

 

[גרינפלד]

ובשם הגר"א [כמדומה בקול אליהו] כתבו שהפסוק השני - המכוון הוא שיעשה שאחרים יאכלו, וזהו יֵֽאָכֵ֔ל; ויש כאן רמז לקימחא דפיסחא;

וע"פ כל זה יתכן לבאר דברי המגיד משנה שלתחילה צריך שימור כל הפסח, שאין זה משום שיש מצווה קיומית לאכול מצות -כידוע בשם הגר"א-
אלא שיש ענין לאכול מצות שנשמרו מחמץ, ולא לאכול מצות שאין וודאות גמורה שאינם חמץ.