מִלְּתָא דִבְדִיחוּתָא - מאורי הדורות

[מה ידידות]

רבי משה חפץ, רבה של טשאווס שברוסיה הלבנה היה מקנתר תמיד את הדיין שבעירו, ולכשזקנוּ שניהם, לקו עיניו של רבי משה ולא לקו עיניו של הדיין. שלח לו רבי משה:
אל תדמה בנפשך, שאני עברתי, חלילה, על "לא תקח שוחד", ולפיכך לקו עיני, אלא ש"השוחד יעוור עיני חכמים" ולפיכך לא לקו עיניך...

ומעין זה היה רב אשר יצאה עליו שמועות שהוא לוקח שוחד, כעבור זמן התחרש.... שאלו אחר הלא נאמר 'השוחד יעוור עיני חכמים'.... מדוע לקה באוזניו ולא בעיניו?
ענה להם: הבטיחו לו שוחד אך לבסוף לא קיבל לכן לקה באוזניו...

 

[י"ג מידות]

לרש"ב היה חסיד שהיה לו ראש מאוד חריף, והיהודי במקום לעסוק בתורה וחסידות כמו שמצופה מאדם אם ראש כזה, בחר הלה לפתוח עסק לנעליים,
אמר לו הרש"ב שאדם שרגליו בתוך הנעליים הוא עוד ראה,
אבל אדם שראשו נמצא בתוך נעליים, זה הוא עוד לא ראה ...

 

[מאן דהו]

אחד הרופאים המהוללים, שאל את ר' אייזיל חריף מסלונים, למה כל הרבנים הגדולים בעבר היו רופאים, כמו הרמב"ם הרמב"ן והרלב"ג וכו', ואילו היום הרבנים אין להם כל מושג במדע, ענהו ר' אייזיל, אותו הדבר קשה לי גם כן, למה כל אנשי המדע בעבר היו תלמידי חכמים, כמו הרמב"ם הרמב"ן והרלב"ג, ואילו היום אנשי המדע כולם עמי ארצות.

 

[מאן דהו]

מעשה בצעיר אחד שבא אל הגה"ק בעל ה"ברוך טעם" זי"ע לקבל ממנו "היתר הוראה". מצאו מופלג בתורה ובקי בד' חלקי שולחן ערוך. נתן לו "סמיכה", והוסיף ואמר לו, כשתתמנה לרב עליך יהיה ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך. תמה הצעיר: איזה חלק חמישי, הלא ישנם רק ד' חלקים לשולחן ערוך? כן השיב לו הרב, בשביל רבנים יש עוד חלק חמישי, והוא כיצד להתהלך עם בני אדם…
לאחריי זמן בא אצלו הצעיר, שבינתיים נתמנה רב בעיירה, שאל אותו בעל ה"ברוך טעם": ההספקת כבר ללמוד את החלק החמישי של השולחן ערוך? עכשיו – השיב לו ההוא אני כבר בקי גם בחלק השישי…. כיצד לנהוג עם פראי אדם….

 

[מאן דהו]

משכיל עז פנים בא פעם אל הגאון רבי אברהם בורשטיין, בעל ה"אבני נזר" מסוכוצוב, ובפיו בקשה: אם יבואו לפני הרב עם עוף או בשר בקר שיש ספק בכשרותם והרבי יבדוק ויטריף את הבשר אנא שלחוהו אלי... אני אוכל אותו...
אינך הראשון המבקש זאת אמר הרבי – כבר קידמוך... מי הקדימני? תמה המשכיל.
אספר לך מעשה שהיה אמר הרבי: כאשר באו משה ואהרון אל בית פרעה, עמדו בשער הארמון כלבים עזי נפש שהגנו על הפתח ולא נתנו לאיש להיכנס. פרעה כך טענו הכלבים נותן לנו את מזוננו ומתפקידנו להגן עליו. לא ניתן לכם להיכנס!
אמר להם משה רבנו: אינכם יודעים שפרעה אוכל את הבשר המובחר ואילו לכם הוא משליך את הפסולת... לעומת זאת אנו, הקדוש ברוך הוא עומד להוציאנו ממצרים ולתת לנו את התורה שם נאמר שכל נבלה וטריפה, אפילו אם המדובר בבשר משובח ביותר: "לכלב תשליכון אותו"! שמעו הכלבים את הטענה והניחו להם להיכנס. ואכן כעבור זמן לא רב יצאו ישראל ממצרים והתקיימה ההבטחה שהובטחה לכלבים ובני ישראל נצטוו "לכלב תשליכון אותו".
עברו שנים המשיך בעל ה"אבני נזר" בסיפורו וקמו דור חדש של משכילים מזלזלים בתורה ובמצוות והחלו הם לאכול נבלות וטריפות... תבעו אותם הכלבים לדין. נעמד נציג המשכילים וטען: בתורה לא נאמר שיש להשליך את הנבילות לכלב ההולך על ארבע דווקא... ישנם גם הולכים על שתיים שאין הם טובים מן הכלב בהרבה... אכן כן השיב נציג הכלבים באמת אין כל הבדל אולם אנו זכינו בבשר משום שלא חרצנו לשון כלפי בני ישראל, ואילו אתם המשכילים אינכם חדלים לחרוץ לשון... בכל עת הנכם פוערים את פיכם נגד שומרי התורה והמצוות, ומדוע זה מגיע לכם לקבל את בשר הנבילות והטריפות?!...
שמע המשכיל את דברי הרבי ועזב בבושת פנים.

 

[יישר כח גדול]

רבי דוד מטולנא, היה אוהב לספר מעשה שהיה עמו.
אברך אחד מאנשיו נעשה תלמיד חכם ועסק בתורה יומם ולילה, אביו שהיה כפרי פשוט הגיע לרבי דוד שישפיע עליו לצאת לעבוד ולדאוג לפרנסתו.
אמר לו הרבי:
גם לימוד תורה זה פרנסה לא רעה, הנה, אני יושב ולומד ואנשים באים אלי להזכיר על צרות ונותנים פדיונות.
השיב האב:
הרבי אכן מתכוון לפרנסתו, אבל בני מסכן מתכוון ברצינות... (דער רבי מיינט האלץ פרנסה, אבער ער מיינט דאך ערנסט)

 

[תורה תמימה]

כשהאדמו"ר מסקווירא נדרש לעבור מבחן אזרחות בכניסתו לארה"ב. אמנם בשעת מעשה נכשל בשאלון.
פנה הרבי אל פקיד ההגירה. ברשותך נהפוך את הסדר, ואני אציג באזניך שאלה.
הפקיד נעתר.
והרבי שאל: מי הם שלושת נשיאי ארצות הברית שאינם קבורים בארצות הברית?

הופה. לכזאת שאלה מתקילה לא ציפה הפקיד שלא ידע את התשובה.

"שלושת הנשיאים שעדיין בין החיים!"
פתר הרבי את השאלה וזכה באזרחות...

 

[תורה תמימה]

רבי ניסים קרליץ השתתף בחתונה. ולקראת צאתו, בעיצומו של בלאגן, נדחק לו אברך צעיר ושאלתו בפיו אודות איזו היכי תמצי רחוקה.
צעק לתוך אזנו של הרב את השאלה ונענה מה שנענה.
"אבל" התאונן האברך בצעקות לתוך האוזן, "בעבר כבר שאלתי את השאלה הזו והרב ענה לי את ההיפך?!"

"כנראה שגם אז שאלת באמצע חתונה"....

 

[קדוש ישראל]

לגבי כלבים והפסוק הנ"ל, מלמד אחד לימד את תלמידיו שאם בא לפניהם כלב גדול ומפחיד, שיאמרו את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" וינצלו.
פעם אחת היה המלמד עם תלמידיו בחוץ ובא לפניהם כלב גדול ונבח והמלמד מיד ברח ואחריו תלמידיו ששאלוהו מדוע לא אמר את הפסוק. הגיב המלמד: מה לעשות והכלבים לא נותנים לומר פסוק.
דברים אלו אמר המגיד מדובנה בבית כנסת בתגובה לכך שדרשו ממנו לדרוש בלי לומר פסוקים.

 

[ירושלמי]

כפי כוחו...​

שח הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:

הגאון הגדול רבי זלמן סורוצקין זצ"ל סיפר לי, שכאשר חותנו מרן הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל (יא"צ ד' אדר) ייסד את ישיבת טעלז, נסע לקייב ועלה לביתו של גביר אדיר. התקבל בכבוד, ונשאל בנימוס לרצונו.

השיב הגר"א גורדון: "רצוני שכבודו יתרום חמש מאות רובלים!". יש לציין כי חמש מאות רובלים היו סכום בלתי נתפס. כשנשרפה חצי ראדין ערך החפץ חיים מגבית ונתרמו כמאתיים רובלים לשקם חצי עיירה...

השיב הגביר: "כבודו ודאי מתלוצץ"...

"להתלוצץ יכולתי בבית..." – ענה ראש הישיבה. "אני רציני לחלוטין".

אמר הגביר: "אדרבה, מכיון שכבודו הוא הגאון בלימוד תורה, והגאונות מתבטאת ביכולת להבין ולהסביר שני צדדים במחלוקת, ומכיון שיש כאן שני צדדים: כבודו רציני בתביעתו ממני כזה סכום, ואני רציני בדעתי שזו בקשה מופקעת ובלתי הגיונית, יואיל נא להסביר לי את שני הצדדים כהווייתם".

נענה רבי אליעזר, והחל להסביר: "הקב"ה הורה על מעשר בהמה. כיצד מפרישים? כונסים את הצאן לדיר ובו פתח צר, מעבירים אותו בפתח וסופרים: אחד, שנים, שלושה, ארבעה... תשעה, ומסמנים על העשירי רישום בצבע אדום.

"ואני שואל – הרי לעשירים מופלגים היה צאן רב, כמסופר בגמרא על רבי אלעזר בן עזריה שהיה מפריש מעשר שנים עשר אלף עגלים בשנה, כלומר, מעביר תחת השבט מאה ועשרים אלף! תתאר לעצמך כמה זמן וטורח זה מצריך! והשאלה: הרי ידעו מראש כמה יש, ומדוע לא בחרו שנים עשר אלף, וחסל?". הגביר, שידע כמה יקרה שעה של עשיר, נדהם מהשאלה הקשה.

"אענה לך" – המשיך רבי אליעזר – "האמת היא, שאם היו באים לעשיר ואומרים לו: תן שנים עשר אלף עגלים לכהנים, היה לבו דוי. כל כך הרבה?!

"מה עשו? הורו לו לעמוד ליד הפתח הצר ולספור אחד אחד: זה שלי, וגם זה, וגם זה... העשירי לכהן, וזה שוב שלי, וגם זה... העשירי לכהן, וכך הלאה. וכך יבין העשיר שכל כך הרבה נתן לו הבורא, וכל כך מעט הוא מבקש בשביל הכהן.

"מבין כבודו?" – סיים רבי אליעזר – "זה שורש המחלוקת בינינו. אני ביקשתי חמש מאות רובלים להחזקת התורה וכבודו נרתע. אם כן, בוא יחדיו ונסקור: בית חרושת פלוני, שלו. הדירות במתחם פלוני, שלו. מניות מפעל פלוני, שלו"...

"די, די" – קטעו העשיר. "שוכנעתי! אל יוסיף לספור"...

 

[הצעיר שבחבורה]

שח הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל:

אינו 'מלתא דבדיחותא' כלל

 

[ירושלמי]

"כוחי גדול מכוחו של משה רבינו..."​

ברוב מאמץ הצליח מרן הגאון רבי אייזיל חריף זצ"ל להשפיע על עשיר קמצן שיתן נדבה לטובת העניים.
לאחר מכן 'התפאר' ואמר:
"גדול כוחי מכוחו של משה רבינו, שהוא הוציא מן הסלע -מים, ואילו אני הוצאתי מן הסלע -ממון...". (חד וחלק, ג')

אם אינו "מחזיק" הוא "מזיק"...​

עשיר ידוע בפרשבורג קמץ את ידו מלתרום לטובת ישיבתו של החתם סופר, וכדי להצדיק את עצמו היה מדבר בגנותם של בחורי הישיבה ומוצא בהם כל מיני חסרונות.
בין היתר הטיח דברי עלבון בבחור מסוים ואמר: "בחור זה חסרה לו "חית (=האות ח')", כלומר: הוא "בור".
העיר על כך החתם סופר: "זהו שאמרו חכמינו: "מום שבך אל תאמר לחברך", אדם זה חסרה לו "חית (=האות ח')" כי איננו מחזיק את הישיבה, ונותר אפוא "מזיק", וכבר אמרו בגמרא: "אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין"...". (חד וחלק, ג')

"המחלה" שחלפה​

מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד תקנת לימוד הדף היומי שהה פעם בעיר לודז', הזמין אליו את אחד הגבירים הידועים בעיר כדי להתרימו לטובת ישיבתו.
שלח לו הגביר פתק, כי הוא חולה ומרותק למיטתו.
רבי מאיר שפירא שידע מה טיב "המחלה" שתקפה את הגביר, הטריח את עצמו ובא אצל הגביר ה"חולה", ומצאו - כמובן - בריא ורענן.
"עתה" אמר לו ר' מאיר "עליך להגדיל את תרומתך כמה וכמה מונים".
"מדוע?" השתאה הגביר.
השיב לו ר' מאיר שפירא: "וכי איזה רופא היה מרפא אותך לאלתר כמוני?!...". (חד וחלק, ג')

 

[יישר כח גדול]

באחד השיעורים שמסר הגרי"ש אלישיב זצ"ל השתתף אדם אמריקאי ושאל "מה הרויח רש"י מדברים שאומר?" והרב אלישיב הסביר שוב את הדברים, אולם אותו אמריקאי חזר ושאל שוב "מה הרויח רש"י מדבריו?", אמר לו הרב אלישיב בחיוך, אתם מגיעים מאמריקה, שם בלי להרויח לא עושים כלום.

 

[יישר כח גדול]

לחזן הקהילה בברלין היה בן שלא הצטיין בקול ובנעימה, אבל אביו ראה בו את יורשו לעתיד ושכנע את הגבאים לתת לבן להיות חזן במוסף של חג. הצעיר סלסל בקול הצורם שלו, לסבלם של המתפללים, ובפרט התאמץ לחקות את אביו ב"ומפני חטאינו". לאחר התפילה שאלו את ר' צבי הירש לוין איך התרשם מתפילתו של בן החזן. אמר הרב: "ה'מפני חטאינו' הוא של האב, אבל ה'ואין אנו יכולים' הוא של הבן".

 

[שמעון הגלילי]

החתם סופר בשם רבו בעל ההפלאה במילתא דבדיחותא.