פסח, חודש ניסן למה נקרא קריעת ים סוף, ולא "בקיעת"

[געגועים]

אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ.​

ואולם ראוי לדקדק למה נקט המגיד לשון זה של קָרַע לנו את הים, ולא אמר בקע לנו, כמו שאומר הכתוב ויבקעו המים, ואגב ענין זה נבין מה שאמרו וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, מה ענין תנאי שייך כאן כי הלא גדרי התנאי ידועים שכל שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, ובמעשה בראשית איך היה בו תנאי זה.

אמנם רז"ל הודיעונו שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא אל הים קבל מימות העולם ותראה היבשה, אמר הים דייני במימות שלי (בבא בתרא עד:), ויש להפלא למה סרב הים מלקבל מתנה שהיה נותן לו רבו. אמנם ראוי להאמין ששרו של ים היה מכת מלאכי השרת שקטרגו על בריאת האדם, והיה אומר, האדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא לחטוא, ולכן כשאמר לו קבל מימות העולם להכין מקום למושבו, אמר הואיל והאדם הזה יחטא יצטרך לטובעו, ובזה תחזור ותיטול המתנה שאתה נותן לי, מוטב שאעמוד במים שלי, זה היה סרחון שני. שאף על פי שבריאת אדם מאוחרת ליקוו המים, מאז אמר שרוצה היה לברוא האדם, ועל כן צריך להכין מקום לירידתו, ושרו של ים שהיה בידו לפי סברתו לעכב, לא היה רוצה לקבל המים כאמור, ולפיכך בעט בו הקדוש ברוך הוא והרגו, שנאמר (איוב כו, יב) ובתבונתו מחץ רהב, והקווה המים לתוכו על תנאי זה, שיהיו תמיד נעים ונדים, כאילו הם מוכנים לישפך על הארץ, והויא ליה מתנה על מנת להחזיר לשעתה, וזהו שאנו רואים מי הים תמיד שש שעות ביום עולים, ושש שעות יורדים, ותמיד נדים.

ויהי כאשר קרבו ישראל אל הים, ויאמר ה' אל משה דבר אל בני ישראל ויסעו, אמר משה אל הים פלוג מימיך, אמר לו איני רוצה, לפי שהרע לו הדבר, ואמר לא די שמחוייב אני להחזיר המים שנתנו לי, אלא שאתה בא ליטול ממני גם חלקי הפרטי, ותראה היבשה ויעברו בי ישראל, לא כך הוא התנאי, אלא להחזיר מה שנתן לי בלבד, ובחימה שפוכה היו רוצים לטובעו עם כל ישראל, והיינו דכתיב והמים להם חומה, חמה כתיב, הלך משה ואמר להקדוש ברוך הוא הים אינו רוצה לחלוק מימיו, מיד נראה הקדוש ברוך הוא על הים, וכשראה הים הקדוש ברוך הוא עם משה נס מפניו, שנאמר הים ראה וינוס.

אמנם חמת מלך מלכו של עולם לא שככה כי השר הזה מסרב בכל צווייו ומתעקש, ומה עשה, תפס בו ויקרעהו לשנים עשר קרעים, כאשר יקרע אדם בגד אחד, ומקול הקריעה נשאו המים קולם ויבכו מקולות מים רבים אדירים משברי ים, היינו מים רבים נשאו קולם בשמעם שנקרע הים ונשבר, והים בפרט נשא קולו בבכי, שעל כן נקראו מים בוכים, שנאמר (איוב לח טז) הבאת עד נבכי ים. ולפי ששערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב.), השיבו לאיתנו הראשון, היינו לתנאו הראשון להחזיר המתנה כנזכר, וגם שמעולם לא יסרב לשום צווי שיבא לו מהצדיקים המושלים יראת אלקים.

ומקום הקרע עדיין ניכר. והיינו דגרסינן בפרק הרואה (ברכות נד.) הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחל ארנן צריך ליתן שבח והודאה למקום, בשלמא מעברות הירדן ניכר, מפני שהקימו שם י"ב אבנים גדולות, מעברות נחל ארנן נמי, מפני השני הרים הסמוכים לו, אלא מעברות הים, אילו לא נשאר רושם הקרע, איך יהיה ניכר, אלא האמת הוא שלא חזר לכמות שהיה לגמרי, ועל כן מקומו ניכר.

ולזה אמרו חז"ל (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי הוקשה לו יתברך דבריו של ים שהצריכו לקורעו, וכמו כן קשה לפניו יתברך להמציא מזונות לאיש שראוי לגזור לו שימות ברעב מפני מעשיו הרעים.

ולזה לקחו חכמים בכל מקום לשון זה של קריעת ים סוף, לפי שמה שכתוב ויבקעו המים, הוא שנבקעו כל מימות שבעולם, לפרסם הענין, אבל הים נקרע, כאמור, ועל כן המגיד לקח לשון קרע לנו את הים, להיות הקריעה בשבילנו.

(הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)​