אדר כ"ב אדר - יום פטירת הדבר אברהם

[גרינפלד]

רבי אברהם דוב כהנא-שפירא (י"א בתשרי תרל"א – כ"ב באדר א' תש"ג) היה רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הפוסקים במאה העשרים. נפטר ממחלה בגטו קובנה. מוכר בעולם התורני על שם ספרו שו"ת דבר אברהם.

הרב כהנא-שפירא היה בנו של הרב זלמן סנדר כהנא שפירא ומצאצאי הרב חיים מוולוז'ין והרב אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא בעל יסוד ושורש העבודה. בגיל 21 נשא את רחל, בתו של הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן, מחבר ספר "אור גדול", שכונה "הגדול ממינסק". בגיל 26 מונה לרבה של סמולוביץ', ובגיל 43 מונה לרבה של קובנה, העיר היהודית השנייה בחשיבותה בליטא. בתקופה שבין שתי המלחמות העולם בין השנים 1939-1920, הייתה קובנה לעיר הבירה של ליטא העצמאית, ורבי אברהם דוב שימש כיו"ר "אגודת הרבנים דליטא", וכסגנו שימש רבי אברהם אריה גרוסברד רבה של שירווינט, ומחשובי הרבנים בה היה רבי אריה ליב רובין רבה של וילקומיר.

בהיותו תלמיד בישיבת וולוז'ין היה פעיל בתנועה סודית של חובבי ציון בשם "נצח ישראל". התעניין כל חייו בנעשה בארץ ישראל. השתתף בתרע"ט בוועידת היסוד של תנועת אגודת ישראל העולמית. ניסה רבות לפעול לשיתוף פעולה בין "האגודה" להסתדרות הציונית העולמית.

היה שותף למשלחת לארצות הברית בתרפ"ד לצורך גיוס תרומות לעולם הישיבות יחד עם הראי"ה קוק שעמד בראש המשלחת והרב משה מרדכי אפשטיין.

בזמן פרוץ מלחמת העולם השנייה, שהה בשווייץ לצורך החלמה ממחלה קשה. בנו ירוחם, שגר בניו יורק, הפציר בו שיעזוב את אירופה לטובת ניו-יורק עד סיום המלחמה, אבל הוא חזר משווייץ לקובנה, וסירב להפקיר את קהילתו בשעותיה הקשות. לכל אורך תקופת המלחמה ניסה בנו להוציא אותו מאירופה לניו-יורק, ללא הצלחה.

בזמן שהותו בגיטו הקפיד מאוד לא לגעת בזקנו ולדברי בנו היה היחיד שהקפיד על כך באותם ימים בגיטו ואף היה מוכן להיהרג על כך.

נפטר בגטו קובנה בכ"ב באדר א' תש"ג לאחר מחלה. זכה להיקבר בלוויה עם קהל רב, עניין שנחשב לסכנת נפשות חמורה באותם ימים. אשתו רחל, בנם הד"ר חיים נחמן, כלתו רעיה, ונכדו, איתמר, בן הארבע עשרה, הוצאו להורג במהלך חודש כסלו תש"ד.

מקום קבורתו בבית העלמין בקובנא. ליד האהל של הרב ברוך הורוביץ ראש ישיבת סלבודקה ורבה של אלקסוט שבקובנה. בהקדמה לספרו דבר אברהם חלק שלישי כותב בנו כי סיבת מותו היתה שברון לב ”הרועה הנאמן לצאן מרעיתו, לא יכל לראות בעני קהלתו ובהתעללות הצר הצורר בבני עמו, ובשבת קודש כ"ב אדר א' תש"ג, נשבר לבבו ויצאה נשמתו הקדושה בטהרה.”​

 

[מגנא ומצלא]

 

[מגנא ומצלא]

הרב אברהם דובער כהנא שפירא היה רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הרבנים בדורנו וממנהיגיו, גאון בתורה ומושלם בכל המעלות. הוא נולד בעיר קאברין במוצאי יום הכיפורים שנת תרל"א (1870) לאביו הרב שלמה זלמן סנדר, אב"ד ור"מ מאלץ וקריניק, מצאצאי ר' חיים מוולוז'ין. למד בישיבת וולוז'ין והתפרסם כעילוי מקוברין. היה ממקורביו של ר' חיים סולבייציק. בהיותו וולוז'ין הצטרף לתנועה הסודית של אגודת "נצח ישראל", העמיק את ידיעותיו בתלמוד והתקרב לענייני ציבור.

משהגיע לגיל עשרים גויס לצבא הרוסי ונשלח למינסק. ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן, הידוע בשם "הגדול ממינסק", עמד על כשרונותיו המצויינים והשתדל לשחררו מהצבא. משנשתחרר, בגיל עשרים ואחת, היה לחתנו של "הגדול" ועשה שנים אחדות בביתו והתמחה שם בענייני הלכה למעשה.

לאחר פטירת "הגדול" בשנת תרנ"ו (1896) מילא את מקומו חתנו ר' אליעזר רבינוביץ, רבה של סמלוביץ פלך מינסק. והרב כהנא שפירא נתמנה במקום גיסו לרבה של סמולוביץ. שם חיבר את ספרו "דבר אברהם" בשני חלקים. ספרו התקבל עד מהרה בעולם הישיבות בליטא ובפולין בזכות מקוריותו ובהירותו, ופרסם את מחברו כאחד מגדולי ישראל באירופה.

בשנת תרע"ג (1913), בגיל ארבעים ושלוש, נבחר לרבה של קובנה, בירת ליטא, וכיהן בתפקיד זה כשלושים שנה, עד לפטירתו. בתפקיד זה ייצג את יהדות ליטא בפני השלטונות הליטאיים, ונודע בצחות לשונו ובעמידתו הגאה. השלטונות רכשו לו כבוד ואף הסכימו לחוקק חוק המבטיח את זכויות הרבנים ובני הישיבות. במשך כשלושים שנה עסק בפעילות ציבורית למען יהודי ליטא, ובין היתר היה ממייסדי אגודת הרבנים בליטא ונשיא הכבוד שלה. הרב כהנא-שפירא הצטיין ביכולתו לגשר בין הקבוצות השונות בקהילה, ומצא פתרון לבעיות הסבוכות ביותר בתקופה זו בה עברה יהדות ליטא זעזועים מדיניים וחברתיים גדולים. היה נערץ אף בעיני מתנגדיו.
​

התעניין כל חייו בנעשה בארץ ישראל. השתתף בתרע"ט בוועידת היסוד של תנועת אגודת ישראל העולמית. ניסה רבות לפעול לשיתוף פעולה בין "האגודה" להסתדרות הציונית העולמית. והשתדל להביאם לידי הסכם בנושא של עבודה משותפת למען ארץ ישראל. שאף מאוד לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

בשנת תרפ"ד היה שותף למשלחת רבנים לארצות הברית לצורך גיוס תרומות לעולם הישיבות יחד עם הראי"ה קוק שעמד בראש המשלחת והרב משה מרדכי אפשטיין.

בשנת תרצ"ח (1938) חלה בסרטן הקיבה. הוא נזקק לניתוח ונסע לשוויץ לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. בהיותו בשווייץ לצורך ריפוי. פרצה בינתיים המלחמה ובנו, ירוחם יהודה לייב, שהיה עו"ד נודע בניו יורק, שלח לו מברק שיבוא לאמריקה עד יעבור זעם. אך הרב התעקש סירב לעזוב את קהילתו והשיב: 'קברניט הספינה הוא האחרון העוזב את ספינתו הטובעת', הרב חזר לקובנה והמשיך, על אף מחלתו הקשה, בהנהגת הציבור ובפסיקת הלכה בשאלות המיוחדות לאותה תקופה קשה, תוך עמל ממושך בלילות ללא שינה על מנת לענות לשואליו. בדרך כלל היו אלו שאלות הנוגעות לפיקוח נפש של הכלל ושל הפרט. לחלק משאלות אלו יש הד בשו"ת ממעמקים שכתב תלמידו הרב אפרים אשרי. הרב חש אחריות כבדה במיוחד בשאלת העגונות שכבר התחילה להתעורר בתחילת המלחמה, והרב צפה בעיני רוחו שבעיה זו תלך ותחריף. כשנשאל מה הוא כותב ענה "אלפי נשים בגטו עגונות ועוד אלפים תהיינה בתום המלחמה. לפי דיני העגונות הקיימים, נדונו רבבות נשים לעגינות עד סוף ימיהן, כי לא היה אסון מחריד כל כך של השמדה בתולדותנו". אז התברר כי כתב בנושא זה מאות רבות של עמודים, אך למרבה הצער לא נשאר זכר מעבודה חשובה זו.

כדאי לציין תשובה ידועה של הרב שהתפרסמה בין המובלים למוות על קידוש השם. אחד מהפליטים שנמלטו מוורשה לליטא שאל מה נוסח הברכה שיש לברך על קידוש ה'. הרב פסק שיש לברך כנוסח השל"ה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים" (שו"ת ממעמקים, חלק ב שאלה ד).

בשנת ת"ש הודפס בקיידאן החוברת "טהרת המשפחה" ובה מובא נאומו של הרב בכינוס כללי של בית הספר "בית יעקב" בליטא. חוברת זו הופצה לאלפים בארצות רבות, נתקבל בכל החוגים ואף תורגמה לשפות אחדות.
כאשר הנאצים הובילו את היהודים למרכזי הרישום בסלובודקה – פרברה של קובנה, הרב יצא בראשם וכל הדרך עודד אותם וחיזק את ביטחונם בה'.

בצד עיסוקו בפסיקה, גילה הרב יזמה שמאפיינת את מנהיגותו הייחודית. בידעו עד כמה חשובים ספרי הקודש לחיזוק הרוח של צאן מרעיתו, דאג הרב שבעת גירוש היהודים מהעיר לגטו קובנה, באזור סלובודקה, יועברו ספרי תורה וספרי קודש בעיקר מספרייתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור צ"ל (רבה של קובנה במאה הי"ט). אכן, במשך חודשים אחדים החיו הספרים את נפשם של לומדיהם, עד שעלה הכורת ונגזרה הגזרה למסור את הספרים לגרמנים. עם אובדן בית הרב בגטו, אבד כתב היד המסודר לדפוס של ספרו "זכרונות" ובו משא ומתן בהלכה עם גדולי עולם וקונטרס חידושי תורה מנעוריו.

אחד מגילויי הגבורה האישיים של הרב היה התייחסותו ל"גזירת הזקן". נגזרה גזירה על כל היהודים, כולל הרבנים, להוריד את זקנם. הרב היה מן הבודדים שלא הוריד את זקנו, למרות הסכנה, ובכך היה לסמל לעמידה איתנה על כבוד ישראל. בסיון תש"א פקדו עליו הנאצים לכונן 'ועדת זקנים'.

את שארית ימיו בילה בגיטו כשמחלתו גוברת והולכת. אין ספק שמאורעות הזמן קרבו את פטירתו. הרב נפטר בגטו קובנה בכ"ב אדר א' תש"ג לאחר מחלה ארוכה וקשה. למרות סכנת הנפשות, ליוו אותו למנוחת עולמים כעשרת אלפים איש, אנשים, נשים וטף. בני ישיבות שנמצאו בגיטו טבלו בט' קבין מים שאובים ונשאו את ארונו על כתפיהם. בשל הסכנה לא נשאו הספדים ברחוב, אך בביתו של הרב הספידוהו הרב שמוקלד רבה של שאנץ והרב חיים מאסט הי"ד המגיד של קובנה.

מקום קבורתו בבית העלמין בקובנה, ליד האהל של הרב הורוביץ ראש ישיבת סלבודקה.

במהלך חודש כסלו תש"ד נורו למות ב'מצודה התשיעית' אשתו רחל, בנם הפרופסור חיים נחמן, כלתו רעיה, ונכדו, איתמר, בן הארבע עשרה, ולא נודע מקום קבורתם. על פי עדותו של עו"ד לייב גורפינקל, שהיה מראשי 'מועצת הזקנים' בגיטו קובנה, התקבלה במפקדה הגרמנית בקובנה בקשה ממשפחת הרב שפירא בחו"ל, שהועברה באמצעות הצלב האדום, להרשות למשפחת הרב לצאת מהגטו לחו"ל. 'בלי אומר ודברים ובלי להשיב כל עיקר על הבקשה, הוציאו הגרמנים להורג את כל משפחת הרב מתוך עינויים נוראים שאין לתארם במלים'.

ביולי 1944 כשהצבא הסובייטי כבר עמד בשערי ווילנה, השמידו הגרמנים את גטו קובנה.

שנים אחדות לאחר פטירתו הוציא לאור בנו עו"ד ירוחם יהודה לייב שפירא, את ספריו "דבר אברהם – חלק שלישי" (ניו-יורק, תש"ו) ו"דבר אברהם – חלק הדרוש" (ניו-יורק, תש"ט).​