מאמר אגדה כל המציאות של ישראל הוא להיות קשורים לקב"ה

​

כל המציאות של ישראל הוא להיות קשורים לקב"ה​

הקשר ההדדי ביננו לקב"ה * החיוב לעובדו כתוצאה מקשר זה * הולדת ישראל ביציאת מצרים * הנסים במצרים שהביאו לכך * כוונת כל המצוות * ברכות והודאות * מעלת ארץ ישראל * הברכה הכי גדולה – להיות תלויים בה'
​

הקשר ההדדי ביננו לקב"ה

​

נהגו ישראל בשבת חול המועד לקרוא את מגילת שיר השירים, גם לאחר ההגדה יש שנהגו לקרוא מגילה זו, המגילה כולה עוסקת בקשר האיתן ביננו לקב"ה, הפסוקים מדברים על הקשר החזק של "אני לדודי ודודי לי" ובכיסופין והתרפקות של אהבת דודים, והמשל בזה הוא גם לחיבת אשת נעורים, כתוב שם גם על הזמנים שרחוקים מה' שגם בהם הקשר הזה בל ינותק כי גם בגלות ה' מצפה לחזור אלינו כמו היונה שלעולם לא תחליף את בן זוגה, כמו שאומר רש"י בהקדמתו שראה שלמה שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, לכן, "יסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה, אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה".

הקשר הזה בנוי מברית שכוללת הדדיות, בה שלא רק שאנו מפארים את ה' אלא גם הוא מתפאר בנו, ידועה היא הגמ' בברכות הלומדת שאף הקב"ה מניח תפילין, ומה כתיב בהם, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל, אין דכתיב את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וכו'.

על יחס זה מוצאים אנו אף בשמו של חג הפסח, בכ"מ בתורה נקרא חג הפסח בשם חג המצות, ואילו במשנה ובלשוננו נקרא החג בשם 'פסח', הלא דבר הוא, אומר רבנו אברהם אחי הגר"א ור' לוי יצחק מברדיטש'וב, ה' מראה את הזריזות של עמ"י שלא הספיק בציקם להחמיץ "וגם צידה לא עשו להם" ע"ז נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך", ואילו אנו מזכירים דווקא על גבורת ה' שפסח על בתי אבותינו במצרים ואת בתינו הציל.

למעשה הקשר הזה נחתם בקבלת התורה, וכמו שאומר המדרש (ש"ר ב) "וירא מלאך ה' אליו - הה"ד אני ישנה ולבי ער, אני ישינה מן המצות ולבי ער לעשותן, תמתי בסיני שנתממו עמי בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, א"ר ינאי מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש כן אמר הקדוש ברוך הוא כביכול עמו אנכי בצרה", שני תאומים כ"א מרגיש כאב כשלשני כואב, כך ה' רואה בצרה שלנו וגם אנחנו כואבים על ששכינתא בגלותא.

אמנם לידתו של אותו קשר התחיל כבר ביציאת מצרים כמצב של אירוסין, אותה יציאה הכינה את הקרקע לאותה ברית, רק שישראל היו צריכים להכין את עצמם לפני כן מ"ט ימים, כי גם יציאת מצרים, ניתן הי לחשוב שהיא באה להציל את העם המיוסר מתחת ידם של מעבידהם, אבל האמת שכל ענינה היה רק כדי להגיע ליצירת הקשר שתהיה בקבלת התורה, שכן אמר ה' למשה במראה הסנה "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", זה כל הזכות בשלה יצאנו ממצרים כמו שאומר שם רש"י, שאפי' שבאותו זמן אינם ראויים ה' הוציאנו בשביל הברית שתבוא על הר סיני, וכן ברש"י עה"פ "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים - על מנת כן פדאך שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו".

ולכן הלשון הרביעית של גאולה היא "ולקחתי אתכם לי לעם", היא ודאי חלק מהגאולה והתכלית של היציאה ממצרים, כי גם הגאולה הגשמית באה בשביל הגאולה הרוחנית, וכמו שאמרו חז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", מי שדבוק לה' יתברך הוא הבן חורין האמיתי ועצם היציאה ממצרים לא עשתה אותנו בני חורין, וכן אומר ברמב"ן בהקדמה לשמות, שספר שמות כולו מדבר על הגאולה, וא"כ מדוע הוא לא נעצר בפר' בשלח, ומבאר ז"ל "וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבות", ללמדך כי הגאולה האמתית היא להיות ביחד עם ה', הן בקבלת התורה והן במשכן.

כמו כן אמר הגרי"ז (סי' רטו) מדוע מזכרים ומה עניין זכירת יצ"מ דווקא בקריאת שמע, קריאת שמע עניינה קבלת עול מלכות שמים, ואיך זה קשור ליציאת מצרים, אלא שכל היציאה הייתה בשביל "להיות לכם לאלהים" כל הפירוש של יצ"מ פירושו הוא קבלת עול מלכות שמים, ומבאר שם שלכן שיטת שמואל היא שהמתחיל בגנות צריך להיות הגנות 'מתחילה עובדי עובדי עבודה זרה היו אבותינו', ומה עניינה ליצ"מ שהייתה גאולה משיעבוד מצרים, אלא שכל הגאולה הייתה ההתגלות של השכינה והיציאה מעבדות לעולם הזה וליצה"ר, זהו הגנות האמתית שעליה באה יציאת מצריים ועשתה אותנו עבדים לה', כי בו נהיינו לעם ויצאנו מלהיות משעובדים לחומר.

וכן מבארים המפרשים, מדוע יתרו הגיע והתגייר רק כששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, מדוע לא היה מספיק לו הנסים שהיו עד מלחמת עמלק, אלא שיתרו חשב שכל הנסים היו כי ה' ריחם על העם המיוסר אבל לא כי הוא אוהב אותם ויש ביניהם קשר מיוחד, רק במלחמת עמלק הוא הבין התחיל להבין שלא היה כאן רק הצלה אלא לקיחה לעם, זאת משום שבמלחמה עם מצרים כתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" - ה' נלחם עבור עמ"י, ואילו במלחמת עמלק לעומת זאת ציוה ה' - "צא הלחם בעמלק", מדוע אצל עמלק ה' לא נלחם כמו שנלחם להם במצרים, אלא שמצרים באו נגד עמ"י להורגם, ולצורכיהם של ישראל ה' נלחם עבורם, אבל אצל עמלק שהיה "ולא ירא אלוהים" - הוא התריס נגד הקב"ה ונלחם בו כביכול, לכן כאן כבר התפקיד של ישראל לעשות את הקב"ה חטיבה אחת בעולם ולסלק את המפריעים לכך, א"כ הבין יתרו שגם כל הנסים שהיו במצרים היו כי ה' נלחם בשביל ישראל כמו שהם עושים בשבילו, הוא ראה שכל מה שה' עושה לנו מגיע מקשר חזק עם עמ"י כבר ביציאת מצרים, ושוב רואים את הקשר שבנוי ע"כ שה' נותן לישראל את הטוב ונלחם בשבילם, וכך גם אנחנו עושים הכל בשביל ה'.

החיוב לעובדו כתוצאה מקשר זה​

אמנם כאן יש להוסיף, הדברים לא נאמרים רק כדברי אגדה, כי הם נוגעים לכל העבודה שלנו כל הימים, כי אותו קשר הוא זה שמחייב אותנו לעבוד אותו, כיון שיש לנו כזאת ברית עם הקב"ה זה אומר שכל המחויבות שלנו כלפיו בא בגלל אותו קשר, זה לא רק שאנחנו עובדים אצל ה' כי הוא ברא את העולם, אלא כי יש לנו ברית וקשר בל יינתק לכן צריך לשמור על הברית הזאת.

את הנקודה הזאת רואים בכל שיר השירים, המשל של הדוד והרעיה והזמנים של הקירוב והריחוק מראים שכל המצוות בנויות על הקשר ביננו לקב"ה, וכשאני לא פתחתי לדודי הוא הלך, ועד שלא אדרוש אותו אשאר בגלות, אבל באמת הקשר הזה לעולם לא יכול להינתק וגם בגלות כאשר דודי חמק עבר אני לא חוזרת להיות כמו שאר האומות גם כאשר הם יגידו לי "מה דודך מדוד", למה לא תיהי כמונו, התשובה היא שהברית והקשר שלנו לקב"ה הוא קשר בל יינתק גם אם לא רואים אותה.

רש"י אומר עה"פ "דודי לי ואני לו - הוא כל צרכיו תבע ממני ולא צוה אלא לי עשו פסח קדשו בכורות עשו משכן הקריבו עולות ולא תבע מאומה אחרת, ואני לו - כל צרכי תבעתי ממנו ולא מאלהים אחרים", וכן ברש"י עה"פ "ונתתי מטר ארצכם - עשיתם מה שעליכם, אף אני אעשה מה שעלי", רק ממנו אנו רוצים לקבל, וגם הוא רק מאיתנו ציוה לקיים מצוותיו, כל המלכות והדירה בתחתונים של ה' מגיע רק מאיתנו, ולכן גם אנו מבקשים את צורכנו שיגיע רק מהקב"ה, זה הקשר של "רעיתי יונתי תמתי", שהקשר עומד בעולם הזה ככל שאנו משעבדים ליבנו אליו.

כבר בהתגלות בסנה שאל משה "ואמרו לי מה שמו מה אמר עליהם, ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה", הרמב"ן שם מביא את המדרש שאומר "ומהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, אם פותחין את ידיהם ועושין צדקה אף אני אפתח את ידי, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, ואם אינן פותחין את ידיהם מה כתוב שם הן יעצור במים ויבשו וגו'", מבואר שזה כבר כתוב בשמו של הקב"ה שהקשר שלנו אליו הוא כפי איך שאנחנו משקיעים בקשר זה, כל עוד אנחנו בגלות הוא אינו נראה לכשעצמו בגלל אותו ברית, אלא מוטל עלינו לעורר האהבה הישנה והיא תעלה ותראה ככל שאנו מצפים לו ומשתוקקים אליו.

הדברים מתאימים למה שידוע מהדרך ה' (ב), שה' ברא את העולם כדי להטיב, אם המטרה הייתה רק בשבילו ברור שלא היה אף בן אנוש שיכול להימלט מזה, אבל כיון שכל המטרה הייתה להיטיב לכן מי שלא נכנס בברית עם ה' לא צריך לעבוד אותו, וצורת ההטבה היא הדבקות בו יתברך, כמה שהאדם נעשה חד עם קדב"ה כשהולך בדרכיו בכך הוא יותר נהיה חלק מהטוב והמקור ממנו חוצבה נשמתנו, כמו שכותב שם "ובהיותו הוא לבדו יתברך שמו הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו יתברך שמו, מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי".

ומתבאר לנו מדוע רק עמ"י הוא העם של ה', מדוע כל העמים אינם מחויבים לשמור את כל מצוותיו, אלא שרק לעמ"י ה' עשה את כל הנסים ביצ"מ, זה מה שמונח ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אבל היא גופא צריך ביאור למה כבר בבריאת העולם לא יתחייבו כולם בכל המצוות, אצל כל הדתות אין מושג כזה שיש קשר מיוחד העומד בין אלוקים לעם המיוחד שלו, כי לדעתם כולם חייבים לשמוע בקול אלוקים בשווה, כי אם הוא ברא את העולם הוא רוצה שכולם יעבדו אותו, למה ביהדות זה שונה, רק עמ"י הוא העם שלו ורק הם מחויבים לשמור מצוותיו חוץ משבע מצוות, ובאלפיים שנות תוהו ה' בכלל לא גילה מלכותו עד שבא אברהם שציווה לו ללכת לפניו בתמימות ולבניו נתן את התורה והמצוות [כך שואל החינוך בהקדמה], אלא שה' לא ברא את העולם כדי לשעבד את כולם שתעשו מצוותי ויהי מה, הוא לא צריך שישחטו דווקא מהצוואר, הרי אם צדקת מה תתן לו, אלא המטרה להביא אותנו לקבל הטבה גדולה באם נדבק בו, דבר כזה מגיע רק עם יש קשר בין הקב"ה לנבראים.

עניין העבדות לה' הוא אינו רק שיעבוד אלא בעיקר יצירת קשר עם הקב"ה, כל עבד אחר עומד בתפקיד מושפל שאין לו אישיות עצמית כשכולו מיוחד עבוד מישהו אחר, אבל כשמדובר על עבדות לקב"ה אין לך גדולה ובן חורין גדול מזה, מי שחפץ בקשר הזה ה' רוצה אותו, עד אברהם אבינו היו אלפיים שנות תהו, היו אמנם יחידים שעבדו את ה' אבל לא היה אחד שאפשר לכרות איתו ברית שיישאר גם לבניו אחריו, ורק כשאברהם גילה את הקב"ה התחיל תהליך שהוריד את בניו למצריים ונתן להם את התורה ורק אז גילה את רצונו בבריאת העולם, ההבדל בין עבדי ה' לעבדי פרעה הוא שפרעה צריך אותי ולצורך זה משעבד אותי ומבטל את כל האישיות שלי, משא"כ אצל ה' שאני צריך ורוצה אותו כי זה ירומם אותי, וזה לא שאני צריך לעבדו רק כי ברא אותי, אלא בשביל להביא את העולם בשביל מטרתו לעולם הבא, ואותו עולם הבא יבוא רק למי שחפץ להגיע לשם שאת זה הוכיחו רק עמ"י, החילוק המהותי הזה מחמתו רק ישראל קבלו את התורה נעוץ היה ביציאת מצרים, מאז החל יצירת עם ישראל כעם של ה' ולכן בקבלת התורה רק להם נקבע החיוביים מיוחדים, כמו שנראה מיד.

הולדת ישראל ביציאת מצרים​

נגיע לרגע הגדול בו נכרת הברית, לרגע אליו חיכתה הבריאה אלפיים חמש מאות שנה, באותו זמן "צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", וקש' וכי לא מספיק לומר שאנוכי ה' אלוקיך בגלל שבראתי שמים וארץ ולא רק בגלל שהוצאתיך מארץ מצרים, מן הראוי היה להתחיל מבראשית ולקבוע בו את החיוב לאמונה בו יתברך, אלא התשובה היא שזה לבד שה' ברא שמים וארץ לא עושה את החיוב של אנוכי ה' אלוקיך, מה כן עושה את המחויבות לזה, כי הוצאתי אותך ממצרים, אתם ישראל שבאתי עמכם בברית והוצאתי אתכם בשביל שתעשו לי דירה בתחתונים ולכן זה מה שמחייב אתכם באמונה, נראה את העניין בהרחבה שם במפרשים.

רש"י אומר שם, "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי", כל תכלית הנסים היה שתהיו משועבדים לי, ובמדרש אגדה שם "לפי שהוציאם מארץ מצרים מכור הברזל', כל הסיבה שאני אלוקיך המיוחד לך זה כי הוצאתי אותך מארץ מצרים, וכל מצוות האמונה של ישראל התחילה רק ביציאת מצרים, כמו שאומר הרא"ש (ארוחות חיים א כו), "לבטוח בה' בכל לבבך, ולהאמין בהשגחתו הפרטית, ובזה תקיים בלבבך הייחוד השלם בהאמין בו, כי עיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש, ובוחן לב וחוקר כליות, כי מי שאינו מאמין 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', אף ב'אנכי ה' אלוהיך' אינו מאמין, ואין זה ייחוד שלם, כי זה היה סגולת ישראל כל העמים, וזה יסוד כל התורה כולה".

באופן שיצ"מ אינו רק שיעור חשוב באמונה, אלא כל המושג אמונה הגיע ביציאת מצרים, היינו יכולים לחשוב שה' עזב את הארץ אבל מאז התגלה לנו שהוא גם משגיח עלינו, וזה מה שמחייב אותנו לשמור מצותיו, רק עלינו יש השגחה פרטית כמ"ש 'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך' בלשון יחיד, יש עלינו השגחה כי ה' בא עימנו בברית והוציא אותנו ממצרים ולכן אנחנו צריכים לעבוד אותו, אומות העולם חייבים רק בשבע מצוות, והשוני הוא לא רק מספרית אלא שאצלם המצוות אינם באים בגלל הקשר לקב"ה, אלא יש מינימום שאם באת לעולם השכל אומר שבורא העולם לא הביא אותך בשביל שתקלקל אותו, משא"כ אצל עמ"י שהם מעל הטבע והוא מטרת כל החיים בעוה"ז כל דבר אמור לתת משקל למונחים שמעל הטבע, ולא רק למה שרואים מול העינים.

וכמו"כ נאמר "וידעתם כי אני ה'", בשביל להכות את מצרים מספיק לעשות כך ברגע אחד כמו שנא' 'תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון', מדוע היה צריך שנה שלמה לעשות עשר מכות, התשובה היא כדי שישראל ידעו שה' הוא האלוקים וכך יכנסו להיות תחת השגחתו, כדי להביא אותם להכרה זו ומשם להיות עבדי ה' לכן היה צריך את כל הנסים, וכן פי' בתורת המנחה עה"פ "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים - פסוק זה אמרו משה רבינו ע"ה לישראל להודיעם כי עיקר יציאת מצרים והנפלאות שנעשו להם במצרים ועל הים ומעמד הר סיני וקבלת התורה, לא נעשו להם אלא כדי שיכירו וידעו השם ית' ידיעה אמיתית".

היוצא מכל הנ"ל, זה שה' ברא את העולם לא משנה את האדם בכי הוא זה, כל עוד אין קשר בין הבורא לנברא זה משאיר אותו חומרי ועומד לכשעצמו, אבל אחרי יציאת מצרים האדם יכול להדמות לעליון, והעבודה לא באה כדי שגם נעבוד אותו על הדרך, אלא היא אומרת שכל החיים כל מהותנו הוא להיות עבדי ה', כל אדם אחר בעולם עבד ליצר הרע אבל אנחנו באמת עבדים רק של ה', כל המהות שלנו שונה בתכלית כי אנחנו מביאים את הבריאה לתכליתה, היהודי לא רואה את עצמו בתמונה כנבדל מבוראו, וגם אם הוא שוכח מידי פעם את האמת, הוא אבל תמיד יודע שכל סיבת בואנו לעולם הוא רק כדי לתת כבוד לשמו, כי אנחנו כחד עם ה' יתברך ויש לנו קשר אליו עד שהוא כל חיינו, כל מה שאמור להיות לנגד עיניו של היהודי הוא לבנות לה' דירה בתחתונים, וכך באמת היה אם השאור שבעיסה לא היה מעכב.

ביציאת מצרים נולד העם היהודי, הוא לא הגיע עם הטבע מיום בריאתו כשאר האומות אלא ה' גאל אותנו הוא ולקח אותנו אליו ולפני כן היינו עבדים ולא היה לנו כלום, וכמו שכתב המהר"ל שישראל במצרים לא היו להם כל מציאות וכעובר ששמטו הרועה, ז"ל (נצח ישראל י) "כי לא נחשבו ישראל כאשר היו במצרים, שהיה להם מציאות כלל, שאם נחשבו ישראל שהיה להם מציאות, אם כן היו ישראל זמן מה, ולא היה שם ה' נקרא עליהם, כי עדיין לא לקחם השם יתברך לעם, ואם כן אפשר שהיו ישראל בלא זה, אבל לא היו כך, ואם כן, אי אפשר שיהיו ישראל, ולא יהיה שם ה' נקרא עליהם, כמו שאמרנו, לכך אמר כי היו ישראל כעובר ששמטו הרועה מקרב אמו, כאשר הוציא אותם משם, ולא היה לישראל שום מציאות קודם זה, ומזה תדע כי אי אפשר לישראל שיהיו בלא זה כלל, שלא יהיה שם ה' נקרא עליהם", ובפרק ל' הוסיף," וזה עיקר הפירוש מה שאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", שאין ספק אחר שהוציא אותם מארץ מצרים ולקחם לו לעם, וקודם זה לא היה להם מציאות כלל, הנה השם יתברך נחשב צורתם".

בגלל שהמציאות של ישראל הוא מעל הטבע לכן כל דבר בעולם צריך להיות בדרגה אחרת שמחייבת קשר, וכך גם כל השפע הוא בהתאם לקשר עם הקב"ה, כי עם ישראל מקבל את כל צרכיו מעל הטבע לפי מה שראוי לו לפי מעשיו, המטרה בקשר הזה הוא לא כדי שנקבל את מבוקשנו, אלא שע"י שצריך דבר מה הקשר נהיה המטרה בעצמה והצורך הוא ההכ"ת לקשר, וזאת נדע כי ה' רוצה שזה יבוא מאיתנו שאנחנו נרצה ונשתוקק לקרבה הזאת, שאנחנו נחפוץ ברוממות שאין למעלה ממנה ולא סתם תעשו מה שאני אומר, כי הבריאה חיכתה דווקא לזמן שיבוא עם שיכרות עימו ברית, שיבוא לרצות להידמות לעליון ולעשות את ה' למלך על הארץ, ישראל נקראו "בני בכורי", הבכור זוכה בבכורה כי הוא עשה את האבא לאבא, גם אנחנו עושים את הקב"ה מלך בארץ, זהו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אתם לא העם שלי רק כי בראתי את הארץ, רק כשה' מצא את אברהם נאמן לפניו הוא הבטיח לו שבניו יצאו ממצרים ויהפכו לעם שלו, לכן כל המחייב של הקשר ביננו לקב"ה כי הוא הוציא אותנו ממצרים וכרתנו עימו ברית, ולכן כל המצוות הן זכר ליציאת מצרים, כדי שנזכור את הקשר עימו וזה מה שיחייב אותנו תמיד בכל המצוות.

הנסים במצרים הגיעו כדי להביא קשר זה כל השנים​

ומכאן נגיע לחג הפסח עצמו, דהנה ידוע שההוצאה מעבדות לחרות באה כל שנה, כמו שאומרים בהגדה חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, עצם זה שעמ"י היה משועבד לפרעה וזעק לה' שיצילו מיד מצרים אינו הסיבה לחוג את הפסח רק כ'זכר' ליציאת מצרים, כי תכלית היציאה לא הייתה כדי לתת לנו מנוחה משיעבוד פרעה לפני שלושת אלפים שנה, אלא הסיבה בכלל שיצאנו ממצרים זה כדי שישבו בליל הסדר וכך יעבירו את האמונה בה' לאורך כל השנים, כמו שאומרת התורה מפורשות "למען תספר באזני בנך", ובילקוט "א"ר אליעזר אמר להם משה, לא במעשיכם אתם נגאלין אלא למען תספר באזני בנך וגו', וליתן שבח להקב"ה לספר גדולתו ותהלתו בין העובדי אלילים", וכן ברש"י עה"פ "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצריים - בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו".

כל הנסים שהיו במצרים היו בשביל כל הדורות ורק בשבילם, כדי שידעו ויראו שה' משגיח ויעבדו אותו היה צריך לעשות את כל הנסים רק באותו דור, ועיקרם היה כדי להעמיד את הבנין של כלל ישראל כעם ה' ולא בשביל להוציא אותם מהעבדות הקשה, כי אי אפשר היה לעשות נסים בכל דור כי אם כן לא היה מטרה בבריאת העולם שהייתה לגלות מלכותו דווקא מתוך ההסתרה, וזה עניינו של ליל הסדר להעביר את הנסים הלאה כדי לחיות אותם כל שנה מחדש, וכמו שכתב הרמב"ן "ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון".

משל לטיפש שרואה שמכינים יציקות בטון גדולות וחזקות, הוא חשב שבטח בונים שם בונקר גדול, אבל אמרו לו שהבטון בא כדי להעמיד עליו בניין גבוה, א"כ שאל אותו אחד מדוע לא תשימו את היציקה גבוה בקומות הגבוהות הרי הקומות התחתונות ממילא לא אמורים ליפול, כמובן אמנם שבנין צריך להיות חזק מיסודו כדי להעמיד אחריו קומות רבים, כך גם כל יציאת מצרים והנסים עיקר תכליתם להיות המכשיר ללידת עם ישראל, ולכן נראה שעדיף להיות על שולחן ליל הסדר ולספר בנפלאות ה' יותר מלצאת ממצרים בעצמה שזה רק המכשיר ולא עצם התכלית, כי כל המטרה של הנסים לא נעשו לשעתם אלא כדי להיות המעמיד הגדול של ישראל כקשורים לה' כל הימים.

וכן יש לראות העניין בכל הגאולה כי כל מה שה' הפלא לנו חסדיו היא לא כדי לעשות לנו את עצם הנסים, אם הם היו כדי להביא את אותו נס די היה שכנפי נשרים ייקחו אותנו משם ונגמר הסיפור, בפרט שה' היה יכול לעשות כך שיהיה נראה שיצאו בצורה טבעית, אבל כל המטרה הייתה לגילוי ההשגחה ולהראות החיבה לישראל, כדי שידעו שה' הוא בעל הכוחות כולם וידעו ישראל כמה ה' אוהב אותנו ורוצה בנו, לכן היה כל כך הרבה מכות ונסים, וגם במדבר היה את קריעת ים סוף עמוד הענן הבאר המן השמלות שלא בלו והרגלים שלא בצקו, הכל היה "למען ספר שמי בכל הארץ", זה מה שאנחנו אומרים וחוזרים ואומרים בפיוט של 'דיינו', למען ההצלה היה מספיק נס אחד או שנים אבל הקב"ה רצה שנהיה העם שלו, ולכן הוא מראה שבשבילנו הוא ישנה וישעבד את כל הטבע מקטן עד גדול, הכל כדי שהקב"ה ימלוך עלינו ויהיה לנו לאלוקים, שנראה שלכל העולם יש תכלית והיא - שאנחנו נעשה רצונו ונבוא עימו בברית.

ולכן אומר בעל ההגדה כי 'אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו מועבדים היינו לפרעה במצרים', היה מאז אין ספור מהפכות ושום אומה לא נשארה תמיד באותו מעמד ומדוע שישראל כן, אלא שהעיקר ביציאת מצרים לא היה היציאה הפיזית, כל השעבוד הפיזי היה כדי שנרצה שה' יגאל אותנו ונהיה לעמו, אבל אחרי שזה קרה אפשר לסכם את המאורע כהכנה להיותינו עבדי ה'.

בהגדת מעשה נסים לבעל הנתיבות, מבאר על שאומרים 'פסח מצה ומרור', "יפלא בכאן, שמקודם היה ראוי שתהיה אכילת המרור, לזכר המרירות דוימררו את חייהם, שהיה מקודם, ואח"כ אכילת הפסח והמצה, שהוא לזכר הגאולה שהייתה אח"כ, ונראה, דזה בא להורות, שאין אנו עושין עיקר מהגאולה מחמת שניצלנו מהמרירות, רק עיקר הטובה והשבח אצלנו בהגאולה, הוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך, ולקח אותנו לו לעם, וזה הוא טובה אף אם היינו מלכים ושרים במצרים, כי זה נחשב לטובה מכל אשר גמלנו ה', מה שאין כן אם היינו עושים תחילה הזכר להמרירות ואח"כ להגאולה, היה מורה עשותנו עיקר מה שיצאנו מהמרירות, לכן עושים קודם זכר לגאולה, להורות חשיבות טובת הגאולה שהוא עניין קניין ישראל ואין זה עניין כלל למה שהייתה מרירות מקודם, ואח"כ אנו עושין זכר למה שניצלנו ממרירות, להורות כי זה רק טפל לטובה העיקרית שהיא הגאולה מה שנקנינו לעבדים לו יתברך".

כוונת כל המצוות​

ולא רק הנסים שהיו במצרים, אלא כיון שכל המהות שלנו להיות קשורים לה' גם כל הנפלאות שעושה אתנו ה' יום יום שעה שעה היא בשביל שנודה לו, כל הבריאה לא באה כדי שתשאר חומרית אלא כדי לעלות אותה למעל הטבע, וישראל שיצאו ממצרים בעצמותם הם מעל הטבע לכן רק מה שיוביל אותם לשם הוא תכלית הבריאה, וכידוע שהעוה"ז הוא פרוזדור והכנה למה שיביא את התכלית ולכן גם כל הצרכים של העוה"ז מטרתם שיביאו קשר לקב"ה, כל האוכל בעולם לדוגמא הוא כדי שכמה יהודים יודו לה', ובפרט כל המצוות נועדו כדי להביא את הקשר הזה, וכל ענין זכר ליציאת מצרים הוא בשביל שנדע שאנחנו תמיד תחת המערכת של הקב"ה ולא נשכח שאין דבר שלא קשור לזה

וכמו שאומר הרמב"ן הידוע בפרשת בא, שכל המצוות הם אמצעי לקשר זה "וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו".

בעצם כל הבריאה נבראה בשביל הדירה בתחתונים והקשר עליו התבאר, אותה דירה בתחתונים היא בעיקר בתוך כל אחד ואחד וזה נעשה כשנהיה קשורים רק בה', לכן אין דבר בחיים שלא נברא כהכנה לזה, כל דבר קטן והגשמי ביותר גם הוא נברא כהכ"ת לבקשה או להודאה, וכן צריך לראות ולזכור בכל מעשה, כי כל המציאות של ישראל היא כדי לגלות את ההסתר שבתוך הטבע שזה המטרה לשמה ברא ה' את העולם, לכן אל לנו לחיות את העולם כתכלית, אלא העיקר להבין שכל דבר הכי קטן נברא בשביל מטרה, השגחה פרטית מגיעה רק למי שמתעלה על הטבע וחי את החיים רק בשביל התכלית שלהם, ואותה השגחה מצביעה ע"כ שאנחנו לא קושרים לעולם הזה ולכן כל מקרה ומעשה שלנו חושב ומדוד.

לכן יהודי צריך לחיות רק בשביל להביא את הקשר הזה, יש נותנים ביאור בפיוט 'אחד מי יודע', שבשונה מכל המספרים שמבטאים מספר ביהדות הרי שבמספר תשע אומרים 'תשעה ירחי לידה', והשאלה זועקת איך זה נכנס הרי זהו אינו מעלה דווקא בעם ישראל וכל אשה מחכה ט' חודשים, אלא שבאים לומר שמעלת עם ישראל שכל דבר שקיים ואפי' שהוא נראה חלק מהטבע ודומה לכל אומות העולם גם זה קשור במיוחד דווקא לישראל בגלל הקשר שלהם לקב"ה, וזאת משום שמיד לאחר תשעה ירחי לידה נסמך שמונת ימי מילה, את כל התשע חודשים של העובר הם שומרים כדי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ויהיה עבד ה' ולא סתם שיהיה עוד ילד בעולם, זהו שמבקשים בבריך שמיה 'ותהיב לי בנין דכרין דעבדין רעותך', למה אני מבקש בנים שיעשו את רצונך.

גם כשמודים לה' צריך לדעת שעצם ההודאה היא היא המטרה, כיון שהעולם הזה הוא לא המטרה ה' עשה לי את הנס כדי שאני יודה לו, ואם לא כן ילה"ק, הרי מי שהביא אותי לצרה היה גם מי שהוציא אותי ממנה, אלא שבאמת גם הצרה וגם הישועה הכל מאת ה', רק שבישועה לא רואים למה זה טוב לכן לא מודים, אבל באמת הכל הגיע כדי שאתקרב אל ה', גם ביצ"מ יש לומר כן, הרי כבר ברית בין הבתרים אמר ה' לאברהם שהוא יוריד אותנו למצרים, מה א"כ ההודאה על שהוא גם הוציא אותנו משם, אלא ברור שעצם הירידה היתה גם לטובה, רק שבעולם הזה יש לנו אפשרות להודות רק על מה שאנחנו מבינים.

וכן יש ללמוד מהמשל דברי הרמב"ן, "מן הנסים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים", דהנה מה המטרה של נס שה' עושה, ניתן לראות זאת שהוא מציל את האדם מהצרה וזה כל ענינה של ההודאה, אבל הרי ה' נותן לנו הכל כל רגע, ולבוא להודות על דבר ספציפי מראה כאילו עד היום הסתדרתי לבד, אלא ודאי שהנס הנגלה לא בא בשביל ההצלה, אלא כדי שהאדם יכיר שהכל מאת ה' מקטן ועד גדול וכך יהיה קשור אליו בכל הנסים שבכל יום עימנו. [ראיתי מהגאון ר' משה שטרנבוך שאמר לרב קושלבסקי שבא להתברך אצלו על שזכה לבן בגיל פ"ח שנים, ואמר לו 'אצלנו המטרה אין זה הנסים עצמם אלא ההכרה בחסדי ה''].

וכן לגבי שירת הים, לנו נדמה כי השירה נאמרה בגלל שהיה נס, וזה אינו, הסיבה שהיה נס הוא כדי שנשיר לקב"ה, כך אומר רש"י בשיר השירים עה"פ "עת הזמיר הגיע - שאתם עתידי' לומר שירה על הים", ממשמעות הלשון נראה כי הגיע הזמן שתאמרו שירה לכן ה' קרע את הים, כל קריעת הים כדי שתאמרו שירה.

ברכות והודאות​

על הפסוק "והארץ נתן לבני אדם" דרשו חז"ל 'כאן לאחר הברכה', כי כל הארץ אינה שלנו כלל, כל מטרתה כדי שיכניסו את ה' בארץ וגם כל צורכי הגוף הם רק אמצעי לקשר עם הרבש"ע, וכן כל מתנה שיש לנו היא נמצאת למטרה זו, כל אבר שיש לנו בא לרומם את ה' ואינו גם בשביל עוד דברים, הוא שאומר המגן אברהם (סימן סי) שיש לכוון במילים 'להודות לך' שבאהבה רבה - "הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע וזהו זכירת מעשה מרים", כשאומרים להודות לך בזה כבר טמון לא לדבר לשה"ר, כי הדבר הראשון שצריך לזכור לפני שמדברים על האיסור שלא הגבילו אותנו מלעשות את העברה אלא כל הקיום שלי בעולם הוא בשביל כבוד שמים, כל הכשרונות שלך הידים והרגליים הפה והעינים הם היכי תמצא לקידוש ה', ולעשות איתם סתם דברים הם בכלל לא ניתנו.

יש סמ"ג (מביאו הטור סי' ר"ח) שאומר כי אין לומר בעל המחיה "לאכול מפריה ולשבוע מטובה" שהרי בגמ' בסוטה אמרו וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך, ובבית יוסף תירץ שאין התכלית בשביל האכילה, אלא למה שאומרים אחר כך - ונברכך עליה בקדושה ובטהרה הוא התכלית, אלא דמשום דהברכה אתיא מפני האכילה, לכן הוא אומר גם ונאכל מפריה, [וכעין שתירצו שם בסוטה לענין משה].

ולכן אנחנו מודים בעיקר על עצם זה שיש לנו הזכות להודות כמו שאומרים "על שאנחנו מודים לך", זו המתנה הגדולה והאמתית מכל מה שיש לנו רק בעולם הזה, שבכך יש לנו זכות לקשר עם מי שנותן לנו את כל צורכנו, הגמ' בסוטה (מ.) מביאה רשימה של אמוראים שכולם מסיימים על שאנחנו מודים לך כי זה עיקר ההודאה, כמו שאומר שם רש"י, "על שאנו מודים לך - על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך", וברא"ש "על מה שזכיתנו מכל האומות וקרבתנו להודות לך, ובר"י "על שזכינו להודת לך", וכן אומר רש"י בברכות (לה) על מי שאוכל בלא ברכה כאילו גזל - את מה, לא את האוכל אלא "את ברכתו", אומרים גם בזמירות שבת, "סועדים בו לברך שלוש פעמים", למה סועדים בשבת בברבורים ושליו ודגים - כדי לברך, זהו התכלית.

בענין הזה מספרים על החתם סופר, המשב"ק היה רגיל להביא לו בשעה קבועה עוגה, יום אחד בהגיע הזמן הרב היה מאוד עסוק ולא היה נראה שהעוגה בראש מעיינותיו, חשב לעצמו המשב"ק העוגה עלולה להתייבש, אוכלה ואחתה פי ואומר לא פעלתי און וכך עשה, לאחר דקות התפנה הרב ושאלו אם ראה העוגה, המשב"ק בעודו מגמגם ענה שהרב כבר אכל אותה, ענה לו הרב אם אכלתי או לא - יתכן ואינני זוכר, אבל אם ברכתי אני יודע שלא ברכתי - וא"כ גם לא אכלתי, אנחנו לפעמים לא זוכרים את ברכנו או ברחנו, אם אכלנו ודאי שזוכרים מה שייך הרי זה כ"כ מורגש, אבל מי שבאמת קרוב לה' מרגיש את המטרה של האוכל שהיא קשר לקב"ה ואפי' לא יודע אם אכל או לא, מזה נלמד לחיות כך שכל חיינו והאוכל הכסף הבית וכו' הכל בשביל לרומם את שם ה', זהו כל מטרתו, הרי מה יועיל אוכל שנגמר אחרי הביס, ה' יכל לברוא עולם בו לא אוכלים ומלאכים צולים לנו בשר, אבל הוא רוצה שאם יהיה - נברך על שיש, ואם לא חלילה - שנתפלל שיהיה, זהו כל מטרתו של היהודי.

אחד פעם שאל לרב, אני אוכל תפוח והרב אוכל תפוח, מה ההבדל ביננו, אמר לו הרב, אתה אוכל תפוח בשביל לאכול, אך מה לעשות בשביל להנות מוכרחים לברך, אני לעומת זאת רוצה לברך את ה', כדי לברך אני מוכרח לאכול תפוח, והגע עצמך, רק אחד מתוך ארבעת אלפים תפוחים זוכה לברכה, כל התפוחים עומדים ומצפים בשביל אותו יהודי שיעמוד ויברך לפני שהוא אוכל, הרבה פעמים עד שמגיע אותו תפוח מיוחד ומיוחס הברכה נאמרת בחטף, האם לזאת חיכו כולם, ניתן לראות אדם שמברך בחטף ולשאול אותו מה מילמלת שם דברת עם מישהו, רק לאחר שמעירים את תשומת ליבו הוא נזכר שבעצם הוא דיבר עם מישהו ולא סתם מישהו, חבל לבזבז את הזכות הגדולה להיות מי שבשבילו נבראו כל התפוחים, ובמקום זאת לראות רק את התפוח מול העינים שהיום כאן ועוד מעט קט ואיננו.

מעלת ארץ ישראל​

לא רק מה שכן יש לנו צריך להביא את הקשר לקב"ה בברכות והודאות, אלא גם כשאין לנו כל דבר בחיים בא בשביל המטרה הזאת שנתפלל ונתלה בטחוננו בה'.

וכמו שאיתא במדרש לעניין ארץ ישראל (ב"ר לט), "בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת" שחפצת בה, ומבארים שם המפרשים שרצונו בארץ ישראל הייתה כי צריך לעבוד בשביל לקבל וכך יוכלו להתקרב לקב"ה, במקומות שיש להם שפע הם חושבים שהם בעלי בתים, רק היכן שצריך לעבוד כך האדם יותר מתחבר לקב"ה.

מה המתנה של אר"י, היה אפשר לחשוב שהוא גן עדן עלי אדמות, אבל גן עדן יש רק למעלה כאן המתנה הכי גדולה שיכולה להיות אלו הם הכלים דרכם יוכלו להשיג חיי תורה ומצוות, ראה כן באלשיך הק' (פרשת אמור), "למען ידעו דורותיכם ישראל כי מה שמוציאם ממצרים לתת להם ארץ טובה, לא לעשות עיקר מחיי העולם הזה היה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, כי אדרבה כל עיקר הכוונה היא לעשות עראי מהעולם הזה כי אהל הוא העומד לנסוע ממקום למקום, כי מה שנותן להם הארץ ההיא אין העיקר רק לקנות בה חיי העולם הבא כי שם עיקר תורה ומצות כנודע, והעושה כן ינחל הארץ העליונה אשר לעומת".

וכמו שאומר הרמב"ן על הפסוקים בפרשת עקב "לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים - אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה, כי אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר".

והיינו שלמרות שיש כביכול חסרון בא"י שצריך לבקש מה' גשם כדי לקיימה, אדרבא זה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות שצריך להיות קשורים לקב"ה ולשפע האמיתי ולא מקבלים לחם חסד, כי תכלית הגשמים הוא כדי לבקש וכמו שסדר זרעים נקרא "אמונת - לפי שמאמין בחיי העולם וזורע", וכמ"ש "ואדם אין לעבוד את האדמה" והיינו בן אדם שמכיר בטובתן של גשמים לבקש עליהם, וכן כתוב "אם תבעון בעיו" אדם נקרא מבעה רק ע"ש שמבקש, ואומר הבא"ח שאדם באותיות המילוי הוא מתפלל, כי זה החפצא של האדם.

וכן צריך לראות בכל צורך שיש לאדם, ה' הרי יכל לברוא את כל בנ"א בלי צרכים כלל, כי כל צורך אל תקרי צורך אלא אופציה לקשר, על כל דבר יש ברכה ובקשה לפני שיוצא מהכפר ולאחריו, ומי שאוכל בלא ברכה כאילו גזל את הברכה, כי יסודו של אוכל הוא קודם כל הוא קשר, וגם כל קושי הוא קשר, כי לפעמים דווקא הצרות עושים שהאדם יתקרב לבורא, שאז הקושי הוא לא העיקר אלא הקשר וההתרפקות הגדולה שבאה כתוצאה מכך כמ"ש במדרש "המכות האלו גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים", לכן רק לצדיקים שה' מתאווה לתפילתן יש ענין להביא עליהם נסיונות שבשבילם זה הטובה האמתית.

וכן זה גם המטרה של כל הגלות הארוכה, לחזור להיות תלויים בקב"ה ולהכיר שהכל ממנו, כמו שאומר הרד"ק בתהלים, עה"פ "לבני עורב אשר יקראו - והנה הוא עוזר החלושים שאין בהם יכולת מעצמם, וכן עשה לישראל שהיו נטושים בגלות מאין כח, כי האל יתברך רוצה בחלושים ובשפלים, לא במתגברים ומתגאים בכחם וביכלתם, לפיכך לא בגבורת וכו'".

קללת הנחש​

כך גם לענין פרנסה, אדם צריך לעשות השתדלות כמו שהתקלל אדה"ר כדי שלא יישאר עם הרע שדבק בקרבו לאחר החטא, וזה יקרה כאשר האדם יתקרב לבוראו, לכן דווקא כשתולים עינים לה' שיביא את המזון והפרנסה זה הברכה האמתית, ומי שבטוח ורגוע בפרנסתו אין זה ברכה כלל.

על אותו הדרך מבאר הכלי יקר (ויקרא כה) באיסור ריבית מדוע אסרתו תורה, מילא עצם האיסור מושן שהוא שונה מהשכרת חפץ, כי מי שלוקח כסף בריבית עושה כן כי ירד מנכסיו ופשט את הרגל וכדי להשתקם שווה לו לקחת כסף בריבית, לכן אל תנצל אותו בשעתו הקשה, אבל עשיר מלוה כדי להרויח ובכ"ז אסור להלואות לו, ולמה, "כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו".

בפרשת חוקת כתוב שיתלננו על המן, ותחת זה שלח בהם ה' את הנחשים, מדוע דווקא נחש מה המידה כנגד מידה, אומר רש"י "יבוא מי שאינו טועם כי אם טעם אחד ויפרע ממי שטועמים את כל הטעמים שבעולם", וזה יבואר עפ"י הגמ' ביומא (עה.) שאומרת "תניא אמר רבי יוסי בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה מזונותיו עמו, קלל את כנען אוכל מה שרבו אוכל".

ולכאו' זה ברכה שבכל מקום יש לו אוכל שהיכן שהולך מזונותיו עמו, אלא אומר השם משמואל בשם השרף מקוצק שהקללה הגדולה שעל הנחש הוא שאין לו 'עיני כל אליך ישברו' ואז אין לו חיבור לה' שהרי תמיד יש לו אוכל, ולא להיות מחובר לה' זה הקללה הגדולה ביותר, וה' אמר לו אכול וזלול ובל אשמע קולך, ובשונה משאר בע"ח עליהם נאמר 'הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם', מביאים ע"ז משל למלך שבנו חטא לו ולכן אמר המלך לשר שיתן לבנו את כל משאלות ליבו, שאל אותו השר מדוע נותן לו כל צרכו אם חטא לו, השיב המלך שהעונש הוא שתמיד נתן הוא בעצמו לבנו כדי לפגושו ולראות פניו, אך עתה כשחטא לי איני רוצה לראותו לכן תתן לו אתה כל צרכו.

וכן מספרים שאדם אחד שאל את ר' בונים מפשיסחא, למה יש רשעים שלא חסר להם מאומה וה' ממלא כל משאלותיהם לטובה ואך טוב וחסד רודפם כל הימים, ותירץ שאותם רשעים התברכו בקללת הנחש 'ועפר תאכל כל ימי חייך' כי בשמים לא רוצים לשמוע קול בקשותיהם, ולכן נותנים להם הכל כדי שלא יבואו בבקשות, וזוהי החמורה שבקללות.

ולכן זה המידה כנגד מידה בנחש שגם לא מחובר לה' הוא ינשוך בהם, וכשהנחש המית והחיה אותם זה לא כי נחש ממית או מחיה אלא דוקא בגלל שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים (ר"ה כט) וכך חוזרים להיות מחוברים, וחזקיהו גנז את ספר הרפואות (פסחים נו) כדי שיבקשו רחמים וכיתת את נחש הנחושת והודו לו חכמים על זה, כי דווקא כשתוליים בה 'זה הברכה הכי גדולה.

ירידת המן​

הברכה של ירידת המן היה בדיוק הפוך מהמצב של הנחש, לא היה להם כלום במקרר והיו בטוחים בה' כל יום מחדש שיביא להם לחם חוקם, כמו שאומ' הגמ' ביומא (עו), "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן [רק] פעם אחת בשנה [והיה נשמר לכל השנה], אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, [ולכן] עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום, אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים".

ומספרים שחסיד הגיע לרב ואמר לו שהוא מתפלל כל יום שיזכה בלוטו ואומר פרשת המן והוא לא זוכה ורואה ישועות מופלאות, אמר לו הרב אם תזכה כבר לא יהיה לך קשר עם הקב"ה כביכול לא תצטרך אותו ואתה רוצה להיות רגוע בלי לרדוף אחרי הכסף אבל בכך איך תהיה קשור לקב"ה, והוסיף הגר"א דיסקין בדרך צחות שאם אדם רוצה לזכות בלוטו עליו להגיד את פרשת הנחש ולא את פרשת המן.

ולכן עלינו להודות לה' בכל מה שאין לנו שבכך אנו מחוברים לקב"ה, וזה הכוונה בורא נפשות רבות וחסרונן, שעל החסרון שיש לנו צריך להודות לה', וכמו כשאדם אוהב את חבירו לא מתבייש לבקש ממנו כי זה רק מעמיק את החברות ורק אדם שחי את עצמו לא יבקש כי לא רוצה להרגיש חייב, כך כשיש לנו חסרונות ואנו יודעים את הכתובת דרכה נוכל לקבל הרי זה החיבור הכי קרוב לקב"ה שבו אנו מעמיקים את הקשר להראות שאין לנו כלום מבלעדי מה שנותן לנו ה', כי איזה קשר יש בין בן המלך כשנותן לו כרטיס אשראי שישתמש בו כמה שרוצה כי אז לא רואה פניו, והתפילה בפרנסה היא להתחבר לה' ואז לקבל ולחזור ולקבל ולהיות תחת שולחנו של הקב"ה שזה אומר לסמוך על ה' ולכשנצטרך תמיד יהיה לנו, והגע עצמך כל החששות לגבי פרנסה הם מה יהיה בעתיד אבל מי שבוטח בקב"ה אין פירושו שאז הוא ידע מאיפה יגיע אליו כל שקל אלא ידע שבכל מקום בחיים הוא הולך עם ה' והוא ידאג לו לכל מחסורו.

וכך אמרה היונה לפני הקב"ה כשעלה זית ירוק בפיה 'יהו מזונתי מרורין כזית ויהו מסורין בידך ואל יהיו מתוקים כדבש ויהו מסורין בידי בשר ודם', וכן אמר שלמה 'רש ועשר אל תתן לי הטריפיני לחם חוקי', וכתוב 'ברוך ה' יום יום' שלכן הלל לא שמר בהמה טובה לשבת כי הוא אכל משולחנו של הקב"ה והוא ידאג לתת לו גם בשבת בהמה טובה, להיות תחת שלחנו של הקב"ה ולסמוך עליו וכך להיות תלויים בו, זהו מעלת ישראל שכל דבר בחיים מגיע אליהם לפי הקשר שלהם לה' כשנושאים עיניהם לשמים, זה ההודאה הגדולה של היותינו יהודים שלא קשורים לטבע אלא הכל מגיע מלמעלה רק מה'.

ולא רק לגבי פרנסה שהרי אם אנחנו היינו חושבים לייעל את הבריאה כביכול היינו עושים שלא יחלו ויחיו אלף שנה והמזג אויר יהיה טוב תמיד, וה' שברא את העולם להיטיב ודאי חשב ע"ז, אלא שה' רוצה שנקווה אליו ושוב נקוה אל ה', הראיה מדור המבול שהיה להם את שלושת הדברים הללו שחיו אלף שנה ולא היו חולים עד יעקב אבינו (סנהדרין קז) ומבואר במדרש שלפני המבול לא היה קיץ וחורף אלא תמיד היה כמו בין פסח לעצרת, ובכ"ז הם חטאו ולא בכ"ז אלא בגלל כמו שאומרת הגמ' בסנהדרין (קח.), "ת"ר דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, ומה כתיב בהם בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, וכתיב שורו עבר ולא יגעל תפלט פרתו ולא תשכל, וכתיב ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון, וכתיב ישאו בתף וכנור וישמחו לקול עוגב, וכתיב יכלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים, וכתיב וברגע שאול יחתו, והיא גרמה שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו, אמרו כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן, אמר הקדוש ברוך הוא בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי ובה אני דן אותם, שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים".

מבואר כמה כל הריחוק שלהם מהקב"ה הגיע בגלל שלא היה חסר להם דבר, לכן נודה לה' ונשמח גם אם לא הכל עובד כמו שרצינו, גם אם קצת חסר ולא הכל דבש, כי כל צרה ומחסור היא עוד דרך לאמצעי לקשר עם ה', שהרי באמת זו היא כל מטרתנו עלי אדמות ואין לנו טעם אחר ביצירה, עם ישראל עומד בעולם הזה כמטרה לחיי הנצח בעולם הבא, וכל מה שיביא אותנו לשם צריך לקבלו בזרועות פתוחות.