הלכות שבת כלים חד פעמיים משומשים, טלטולם בשבת
- מתחיל חוט שניאור
- תאריך התחלה
שברי כלים – באיזה אופן אינם נעשים מוקצה?
כלי שנשבר ואין שבריו ראויים לשימוש, הרי הם מוקצה 'מחמת גופו' ואסור לטלטם, בין אם נשברו בשבת ובין אם נשברו לפני שבת. ואם השברים ראויים לשימוש, דינם כך: אם השליכם לאשפה בשבת, אינם מוקצה, אך אם השליכם לפני שבת, הרי הם מוקצה.
וכן אם השליך את השברים לפני שבת למקום אחר שרגילים להשליך אליו פסולת, או לרחוב – הרי הם מוקצה. אך כמובן, אם הכלי נשבר ברחוב עצמו – אין זה נחשב שהושלך לרחוב, אלא אם כן הצהיר בעליו במפורש שאינו מעונין בהם. ולפיכך, המוצא ברחוב, בשבת, שבר כלי הראוי לשימוש – רשאי להשתמש בו, כיון שיתכן שנשבר ברחוב, ואף אם נשבר בבית, יתכן שהשליכוהו רק בשבת עצמה.
[שו"ע שח, ז, ומשנ"ב לא-לב, וביה"ל ד"ה לאשפה, וד"ה מבעוד; ביאורים ומוספים דרשו, 59; וראה ביה"ל ד"ה שנשברה]
כלים חד פעמיים משומשים – האם הם מוקצה?
בהמשך לאמוּר: כלי שלם שהושלך לאשפה בערב שבת, אינו נעשה בכך מוקצה, ומותר לטלטלו בשבת, כיון שבדרך כלל אין משליכים כלי שלם לאשפה, ו'בטלה דעתו' של המשליך. אולם, כלים חד פעמיים שבזמננו, שמקובל להשליכם לאשפה, אשר הושלכו לאשפה – בטל מהם שֵׁם 'כלי' והם נעשים מוקצה; והיינו אף אם הושלכו למֵכל האשפה הביתי, ולאו דווקא למכולה הציבורית.
וכלים חד פעמיים משומשים שלא הושלכו לאשפה בערב שבת, אך יועדו להשלכה – אינם נעשים מוקצה, כיון שבשעת הדחק שבים ומשתמשים בהם. וכלים חד פעמיים שהושלכו לאשפה בשבת – יש אומרים שאינם מוקצה, ויש אומרים שהם מוקצה, ואף אם רק ייעדם להשלכה וטרם השליכם.
[ביאורים ומוספים דרשו שח, 45, 57 ו־58] מתוך אתר דרשו
כלי שנשבר ואין שבריו ראויים לשימוש, הרי הם מוקצה 'מחמת גופו' ואסור לטלטם, בין אם נשברו בשבת ובין אם נשברו לפני שבת. ואם השברים ראויים לשימוש, דינם כך: אם השליכם לאשפה בשבת, אינם מוקצה, אך אם השליכם לפני שבת, הרי הם מוקצה.
וכן אם השליך את השברים לפני שבת למקום אחר שרגילים להשליך אליו פסולת, או לרחוב – הרי הם מוקצה. אך כמובן, אם הכלי נשבר ברחוב עצמו – אין זה נחשב שהושלך לרחוב, אלא אם כן הצהיר בעליו במפורש שאינו מעונין בהם. ולפיכך, המוצא ברחוב, בשבת, שבר כלי הראוי לשימוש – רשאי להשתמש בו, כיון שיתכן שנשבר ברחוב, ואף אם נשבר בבית, יתכן שהשליכוהו רק בשבת עצמה.
[שו"ע שח, ז, ומשנ"ב לא-לב, וביה"ל ד"ה לאשפה, וד"ה מבעוד; ביאורים ומוספים דרשו, 59; וראה ביה"ל ד"ה שנשברה]
כלים חד פעמיים משומשים – האם הם מוקצה?
בהמשך לאמוּר: כלי שלם שהושלך לאשפה בערב שבת, אינו נעשה בכך מוקצה, ומותר לטלטלו בשבת, כיון שבדרך כלל אין משליכים כלי שלם לאשפה, ו'בטלה דעתו' של המשליך. אולם, כלים חד פעמיים שבזמננו, שמקובל להשליכם לאשפה, אשר הושלכו לאשפה – בטל מהם שֵׁם 'כלי' והם נעשים מוקצה; והיינו אף אם הושלכו למֵכל האשפה הביתי, ולאו דווקא למכולה הציבורית.
וכלים חד פעמיים משומשים שלא הושלכו לאשפה בערב שבת, אך יועדו להשלכה – אינם נעשים מוקצה, כיון שבשעת הדחק שבים ומשתמשים בהם. וכלים חד פעמיים שהושלכו לאשפה בשבת – יש אומרים שאינם מוקצה, ויש אומרים שהם מוקצה, ואף אם רק ייעדם להשלכה וטרם השליכם.
[ביאורים ומוספים דרשו שח, 45, 57 ו־58] מתוך אתר דרשו
כפי הידוע לי ישנים שתי סברות עיקריות להיתר:
א. הכלל הידוע שכלי שלם איננו יכול להיות מוקצה.
ב. ישנם כאלו שטוענים שבריטב"א מבואר דכלי שעדיין ראוי למלאכה הראשונה ממש, איננו מוקצה אף אם דרך העולם לזרוק אותו לאשפה.
והיות והגרש"ז אויערבאך זצ"ל ועוד נקטו לעיקר שכלים ח"פ משומשים הם מוקצה, אנסה לברר סברות אלו, ולהסביר למה לפענ"ד אין הסברות נכונות.
א. הא דכלי שלם איננו מוקצה י"א דהוא רק משום שבטלה דעתו אצל כל אדם, וכמובן סברא זו לא שייכא לגבי ח"פ.
ואף אי נימא דכלי שלם איננו מוקצה, משום שבעצם ראוי, מ"מ הא ח"פ משומש נעשה שינו בעצם הכלי, ולכן איננו דומה לגמרי לכלי שלם.
ב. כדי להבין עומק דברי הריטב"א, אעתיק לשונו, וננסה להבין האם אכן כוונתו לזה או לא.
וז"ל בשבת דף קכה עמוד א:
אמר שמואל קרומיות של מחצלת מותר לטלטלן בשבת מאי טעמא. פי' דהא לא חשיבי וכזבל בעלמא נינהו. ואמר רבא בר המדורי אסברה לי מחצלת גופה למאי חזייא לכסויי ביה עפרא הכא נמי חזיין לכסויי ביה טנופיא. ולאו דבעינן לומר בשברי כלים שיהו עושים מעין מלאכתם דהא לית הלכתא כר' יהודה דבעי הכין, אלא דהכא שורת הדין דכסויי טנופיא לא משוי תורת כלי דהא לא חשיב, ולא דמי לחרס קטנה דחזו לשבריה בחצר לכסויי בהו מנא, אלא כיון שעושים מעין מלאכתם הראשונה הרי הן עומדים בתורתם הראשונה.
ויש מקשים ומאי שנא ממחט שניטל חורה שהיא אסורה (לעיל קכ"ג א') ואף על גב דחזיא אכתי לנטילת קוץ דחשיב טפי מכסויי טנופיא ואפ"ה אין עליה תורת כלי משום דאדם זורקה לבין הגרוטאות הכא נמי שיירי מחצלת אדם זורקם לאשפה או לבין העצים להסקה, ותירצו דהתם מיירי שנשברה מערב שבת (א"ה, חסר כאן) אלא הנכון דהא לא קשיא מן הטעם שפירשו בגמ' דשאני הכא דמשמש מעין מלאכתו הראשונה משא"כ במחט שניטל חורה (עי' עוד מש"כ רבינו לעיל קכ"ג א').
והא דאמר רבי זירא שיירי פרוזמיות אסורים לטלטלם בשבת. בשאין בהם שלש על שלש דלא חזו לעניים ולא לעשירים. יש מקשים דהא חזו לכסויי בהו טנופיא, ויש שפירשו דהכא מיירי כשנקרעו טליתות אלו מערב שבת, ולא נהירא, והראב"ד ז"ל פירש דהכא בשיירי טלית של מצוה כדאמרינן התם (סוכה י"א א') [רמא] תכלתא דפרזומא לאינשי ביתיה, דכיון דכן לא מכפרי בהו טינופיא, דאע"ג דשיירי מצוה נזרקין (מגילה כ"ו ב') לאו אורחא דמילתא לכסויי בהו טנופיא, ומסתברא שאין צורך לכל זה, דכיסוי טנופיא לא חשיב אלא בשיירי מחצלת שעושים עדיין מעין מלאכתן הראשונה, אבל בשיירי טליתות שבאו מכלי חשוב, היא כמאן דליתיה, ואדם זורקן לאשפה וכיוצא בו, וזה ודאי דומה למחט שנפל חורה, דאע"ג דחזיא לנטילת קוץ לא חשיבא, מפני שבאה מדבר שמשמש לכמה דברים חשובים ואין דרך לייחדה לנטילת קוץ אלא אדם זורקה לבין הגרוטאות.
אם ננסה לדייק את לשונו של הריטב"א, הרי ההדגשה הראשונה [כיון שעושים מעין מלאכתן הראשונה] והשניה [דשאני הכא דמשמש מעין מלאכתו הראשונה] מורין לכאורה דכוונתו של הריטב"א להתיר בכל כלי שנשבר אם עדיין ראוי למעין מלאכתו הראשונה, אף אם דרך העולם לזורקו.
אך כד דייקת לשונו בהמשך, הרי ההדגשה השלישית [דכיסוי טנופיא לא חשיב אלא בשיירי מחצלת שעושים עדיין מעין מלאכתן הראשונה] הרביעית [ואדם זורקן לאשפה] והחמישית [אלא אדם זורקה לבין הגרוטאות] מורין לענ"ד שאין כוונתו לכך, ואסביר:
הריטב"א הרי מקשה קושית הראשונים מדוע שיירי מחצלאות אינן מוקצין אף שאין בהם ג' על ג', ושיירי פרוזמיות אסורין אם אין בהם ג' על ג', ותירץ הריטב"א דשיירי מחצלאות כיון שבאין ממחצלת שעשוייה לכסות הקרקע שיוכלו לשבת עליה, הרי הם עדיין ראויין למעין מלאכתן הראשונה, וחלק זה מוסכם לכו"ע שזו כוונתו הריטב"א.
אבל אם נימא דכוונת הריטב"א כאן היא שכיוון שכן אי"ז מוקצה גם אם אין משתמשין בו, הרי מש"כ בהמשך [בהדגשה הרביעית בציינתי] דבשיירי טליתות אי"ז חשוב "ואדם זורקן לאשפה" הוא מיותר, דהרי גם במחצלאות זורקין אותן לאשפה אלא שאינן מוקצין משום שהוא מעין מלאכתו הראשונה, ובטליתות אי"ז מעין הראשונה, וא"כ די לו לכתוב "שבאו מכלי חשוב", וכן מש"כ בהמשך דבמחט אין היתר זה משום שבאה מדבר שמשמש לכמה דברים חשובין, הרי עד כאן כבר יש תירוץ מספיק, ולמה לו להוסיף את ההדגשה החמישית "אלא אדם זורקה לבין הגרוטאות?
ולדעתי הדבר מוכח שעיקר חילוקו הוא זה, שכיוון שעדיין ראוי למעין מלאכתו הראשונה, אין דרך לזרקו לאשפה, וזהו כוונתו בתחילת דבריו.
ומוכח כן להדיא ממש"כ בדף קכ"ג עמוד א' לחלק בין מחט לקרומיות של קנה, וז"ל:
אבל היכא דניטל חררה או עוקצה אדם זורקה לבין הגרוטאות. פי' דאע"ג דעדיין ראויה לנטילת קוץ והויא כשבר כלי שמשמש מעין מלאכה דהוי בר טלטול כגון חרס קטנה וקרומית של קנה כדלקמן (קכ"ד ב' קכ"ה א'), שאני הכא שאין דרך לייחד מחט כזה לנטילת קוץ אלא זורקו לבין גרוטאות, והוה ליה כשיירי פרוזמיות דלא חשיבי מנא לאישתמושי בהו למאי דמשתמשי בקרומיות של קנה ומשום דלאו אורחא לייתורינהו להכי, וכדבעינן לפרושי בס"ד (לק' קכ"ה א').
הרי דעיקר החילוק הוא דמחט ושיירי פרוזמיות לאו אורחא לייתורינהו להכי.
א. הכלל הידוע שכלי שלם איננו יכול להיות מוקצה.
ב. ישנם כאלו שטוענים שבריטב"א מבואר דכלי שעדיין ראוי למלאכה הראשונה ממש, איננו מוקצה אף אם דרך העולם לזרוק אותו לאשפה.
והיות והגרש"ז אויערבאך זצ"ל ועוד נקטו לעיקר שכלים ח"פ משומשים הם מוקצה, אנסה לברר סברות אלו, ולהסביר למה לפענ"ד אין הסברות נכונות.
א. הא דכלי שלם איננו מוקצה י"א דהוא רק משום שבטלה דעתו אצל כל אדם, וכמובן סברא זו לא שייכא לגבי ח"פ.
ואף אי נימא דכלי שלם איננו מוקצה, משום שבעצם ראוי, מ"מ הא ח"פ משומש נעשה שינו בעצם הכלי, ולכן איננו דומה לגמרי לכלי שלם.
ב. כדי להבין עומק דברי הריטב"א, אעתיק לשונו, וננסה להבין האם אכן כוונתו לזה או לא.
וז"ל בשבת דף קכה עמוד א:
אמר שמואל קרומיות של מחצלת מותר לטלטלן בשבת מאי טעמא. פי' דהא לא חשיבי וכזבל בעלמא נינהו. ואמר רבא בר המדורי אסברה לי מחצלת גופה למאי חזייא לכסויי ביה עפרא הכא נמי חזיין לכסויי ביה טנופיא. ולאו דבעינן לומר בשברי כלים שיהו עושים מעין מלאכתם דהא לית הלכתא כר' יהודה דבעי הכין, אלא דהכא שורת הדין דכסויי טנופיא לא משוי תורת כלי דהא לא חשיב, ולא דמי לחרס קטנה דחזו לשבריה בחצר לכסויי בהו מנא, אלא כיון שעושים מעין מלאכתם הראשונה הרי הן עומדים בתורתם הראשונה.
ויש מקשים ומאי שנא ממחט שניטל חורה שהיא אסורה (לעיל קכ"ג א') ואף על גב דחזיא אכתי לנטילת קוץ דחשיב טפי מכסויי טנופיא ואפ"ה אין עליה תורת כלי משום דאדם זורקה לבין הגרוטאות הכא נמי שיירי מחצלת אדם זורקם לאשפה או לבין העצים להסקה, ותירצו דהתם מיירי שנשברה מערב שבת (א"ה, חסר כאן) אלא הנכון דהא לא קשיא מן הטעם שפירשו בגמ' דשאני הכא דמשמש מעין מלאכתו הראשונה משא"כ במחט שניטל חורה (עי' עוד מש"כ רבינו לעיל קכ"ג א').
והא דאמר רבי זירא שיירי פרוזמיות אסורים לטלטלם בשבת. בשאין בהם שלש על שלש דלא חזו לעניים ולא לעשירים. יש מקשים דהא חזו לכסויי בהו טנופיא, ויש שפירשו דהכא מיירי כשנקרעו טליתות אלו מערב שבת, ולא נהירא, והראב"ד ז"ל פירש דהכא בשיירי טלית של מצוה כדאמרינן התם (סוכה י"א א') [רמא] תכלתא דפרזומא לאינשי ביתיה, דכיון דכן לא מכפרי בהו טינופיא, דאע"ג דשיירי מצוה נזרקין (מגילה כ"ו ב') לאו אורחא דמילתא לכסויי בהו טנופיא, ומסתברא שאין צורך לכל זה, דכיסוי טנופיא לא חשיב אלא בשיירי מחצלת שעושים עדיין מעין מלאכתן הראשונה, אבל בשיירי טליתות שבאו מכלי חשוב, היא כמאן דליתיה, ואדם זורקן לאשפה וכיוצא בו, וזה ודאי דומה למחט שנפל חורה, דאע"ג דחזיא לנטילת קוץ לא חשיבא, מפני שבאה מדבר שמשמש לכמה דברים חשובים ואין דרך לייחדה לנטילת קוץ אלא אדם זורקה לבין הגרוטאות.
אם ננסה לדייק את לשונו של הריטב"א, הרי ההדגשה הראשונה [כיון שעושים מעין מלאכתן הראשונה] והשניה [דשאני הכא דמשמש מעין מלאכתו הראשונה] מורין לכאורה דכוונתו של הריטב"א להתיר בכל כלי שנשבר אם עדיין ראוי למעין מלאכתו הראשונה, אף אם דרך העולם לזורקו.
אך כד דייקת לשונו בהמשך, הרי ההדגשה השלישית [דכיסוי טנופיא לא חשיב אלא בשיירי מחצלת שעושים עדיין מעין מלאכתן הראשונה] הרביעית [ואדם זורקן לאשפה] והחמישית [אלא אדם זורקה לבין הגרוטאות] מורין לענ"ד שאין כוונתו לכך, ואסביר:
הריטב"א הרי מקשה קושית הראשונים מדוע שיירי מחצלאות אינן מוקצין אף שאין בהם ג' על ג', ושיירי פרוזמיות אסורין אם אין בהם ג' על ג', ותירץ הריטב"א דשיירי מחצלאות כיון שבאין ממחצלת שעשוייה לכסות הקרקע שיוכלו לשבת עליה, הרי הם עדיין ראויין למעין מלאכתן הראשונה, וחלק זה מוסכם לכו"ע שזו כוונתו הריטב"א.
אבל אם נימא דכוונת הריטב"א כאן היא שכיוון שכן אי"ז מוקצה גם אם אין משתמשין בו, הרי מש"כ בהמשך [בהדגשה הרביעית בציינתי] דבשיירי טליתות אי"ז חשוב "ואדם זורקן לאשפה" הוא מיותר, דהרי גם במחצלאות זורקין אותן לאשפה אלא שאינן מוקצין משום שהוא מעין מלאכתו הראשונה, ובטליתות אי"ז מעין הראשונה, וא"כ די לו לכתוב "שבאו מכלי חשוב", וכן מש"כ בהמשך דבמחט אין היתר זה משום שבאה מדבר שמשמש לכמה דברים חשובין, הרי עד כאן כבר יש תירוץ מספיק, ולמה לו להוסיף את ההדגשה החמישית "אלא אדם זורקה לבין הגרוטאות?
ולדעתי הדבר מוכח שעיקר חילוקו הוא זה, שכיוון שעדיין ראוי למעין מלאכתו הראשונה, אין דרך לזרקו לאשפה, וזהו כוונתו בתחילת דבריו.
ומוכח כן להדיא ממש"כ בדף קכ"ג עמוד א' לחלק בין מחט לקרומיות של קנה, וז"ל:
אבל היכא דניטל חררה או עוקצה אדם זורקה לבין הגרוטאות. פי' דאע"ג דעדיין ראויה לנטילת קוץ והויא כשבר כלי שמשמש מעין מלאכה דהוי בר טלטול כגון חרס קטנה וקרומית של קנה כדלקמן (קכ"ד ב' קכ"ה א'), שאני הכא שאין דרך לייחד מחט כזה לנטילת קוץ אלא זורקו לבין גרוטאות, והוה ליה כשיירי פרוזמיות דלא חשיבי מנא לאישתמושי בהו למאי דמשתמשי בקרומיות של קנה ומשום דלאו אורחא לייתורינהו להכי, וכדבעינן לפרושי בס"ד (לק' קכ"ה א').
הרי דעיקר החילוק הוא דמחט ושיירי פרוזמיות לאו אורחא לייתורינהו להכי.
שמעתי מהרב זאב גלוסקינוס שכלים חד פעמיים משומשים אינן מוקצה משום שראוי לשימוש ע"י הדחק, ואם אדם נתקע בלי כלים יכול לשטוף כלי חד פעמי ולחזור ולהשתמש בו.
זו סברא אחרת להיתר, ובעז"ה אני עוד מקווה לדון בה בנפרד.כיון שבשעת הדחק שבים ומשתמשים בהם
כיון שבשעת הדחק שבים ומשתמשים בהם
סברא זו בפשטות נכונה, אך היא תלוייה במציאות, נכון שבד"כ אנשים ישתו מכוס של השני בשעת הדחק [עכ"פ אחרי שטיפה], אבל אנשים נורמליים לא ישתמשו שוב בצלחת של טשולנט של מישהו אחר, ולכן אין סברא זו מועילה הרבה פעמים, כמו באכילת דבר מלכלך [טשולנט] או בכוס קרטון ששתו בה קפה [שקשה מאוד לשטוף אותה, וע"פ רוב אנשים יעדיפו לא לשתות מאשר לשתות בה, ולא יועיל שעת הדחק גמורה במו אחרי צום, דע"ז כבר אמרי' בטלה דעתו].שמעתי מהרב זאב גלוסקינוס שכלים חד פעמיים משומשים אינן מוקצה משום שראוי לשימוש ע"י הדחק, ואם אדם נתקע בלי כלים יכול לשטוף כלי חד פעמי ולחזור ולהשתמש בו.
אבל לענ"ד יתכן ואפשר לשדרג את הסברא הזאת קצת ואחרי השדרוג לכאורה כמעט כל כלי חד פעמי איננו מוקצה כל עוד לא זרקוהו לאשפה.
הקדמה: דרך העולם הוא שאין אוכלים בצלחת שמישהו אחר כבר השתמש בה, אבל רוב האנשים כשכבר אכלו עם צלחת אחת ונגמר להם האוכל בצלחת, לא יקחו צלחת אחרת כדי לקחת עוד, אלא ישתמשו בצלחת זאת שוב, וא"כ כל עוד המשתמש הראשון לא גמר לאכול ודאי שהכלי איננו מוקצה, והוא פשוט לענ"ד.
ולפ"ז יתכן לומר שההחלטה של המשתמש הראשון "אני גמרתי לאכול" היא החלטה אישית ואיננה קרוייה שהצלחת "עומד לזרוק", ולכן כל עוד זה לא נזרק לאשפה אין זה מוקצה.
אך ברור שאחרי שנזרקה לאשפה נעשית מוקצה גם בשבת, דטעם המוקצה עתה איננו בגלל שנזרק לאשפה שע"ז קיי"ל דבשבת אי"ז מועיל, אלא עכשיו [אחרי שזה נמצא באשפה] זה כבר עומד לזרוק מצד עצמו, ואין אף אחד בעולם שישתמש בו, והיא סברא דקה.
- הודעות
- 928
- תודות
- 2,158
- נקודות
- 217
מתחילת דבריו לא הבנתי, מדוע תלה זאת בשימוש של אחרים ולא בשימוש האוכל עצמו.הקדמה: דרך העולם הוא שאין אוכלים בצלחת שמישהו אחר כבר השתמש בה, אבל רוב האנשים כשכבר אכלו עם צלחת אחת ונגמר להם האוכל בצלחת, לא יקחו צלחת אחרת כדי לקחת עוד, אלא ישתמשו בצלחת זאת שוב, וא"כ כל עוד המשתמש הראשון לא גמר לאכול ודאי שהכלי איננו מוקצה, והוא פשוט לענ"ד.