פסחים כא. חשש שמא תגרר חיה

[נדיב לב]

כא ע"א בגמ' ואי אשמעינן חיה משום דמצנעת לה – ובתוס' שם בסו"ד וז"ל הק' רשב"ג היכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין הא תנן בפ"ק (דף ט:) מה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו וכ"ש שאסור ליתן בפניהם ויש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים דההיא לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקין עכ"ל.

והנה בעצם קו' הרשב"ג היאך שרי להאכיל חיה ולא חוששים שמא תגרר החיה כשם שמצינו בגמ' לעיל ט: "מה שמשייר יניחנו בצנעה כדי שלא תיטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה" יל"ע בעצם הדין אי עצה טובה בלבד או אינו אלא חיוב מדינא הוא להניח בצנעה. וברבינו דוד ט: מבואר דמש"כ במתני' מה שנשתייר יניחנו בצנעה הוי עצה טובה וז"ל שאין חיוב הבדיקה מפני שלא הניח בצנעה בלבד אלא עצה טובה שמא יארע לו דבר שיהא צריך לבדוק, ואף דברי רב מרי כך הם עיי"ש. והנה הפמ"ג סי' תל"ד משב"ז סק"א הוכיח דדין זה אינו עצה טובה אלא חיוב מדינא מדנקט בגמ' שם רב מרי לשון גזירה על כרחך דהוי חיוב מדינא שיניח בצנעה עיי"ש. מאידך בחי' רבינו דוד הנז' נראה דסותר לכאו' לד' הפמ"ג.

אמנם לענ"ד נראה להוכיח מד' תוס' דידן דאין זו עצה לכתחילה אלא חיוב מדינא דאל"כ מה קו' הרשב"א מד' הגמ' ט: דמה שמשייר יניחנו בצנעה לסוגיא דידן, דשאני בדידן דמיירי בבהמה וחיה הגדלים אצלו וצריך להאכילם לכן לא חיישינן לעצה טובה למנוע אכילתם, משא"כ התם דלאו חיה שמגדלה לכך יניחנו בצינעה ועצה טובה בכדי שלא יתחייב בבדיקה נוספת אם תטול החולדה ולפ"ד מסתייעים דבריו מקו' התוס' הנז'.

וראיתי אח"ז בשו"ע הגר"ז סי' תל"ד ס"א נקט דחיוב מדינא קאמר והוכיח כן להדיא מד' המג"א סק"ד עיי"ש. ובקו"א סק"ב כתב הגר"ז להוכיח מלשון התוס' דדין הנז' הוי חיוב מדינא וז"ל "דאם איתא דמתני' עצה טובה קמ"ל לא שייך לישנא דכל שכן מעצה טובה לאיסורא עיי"ש. ולדברינו יתירה מכך דלא שייך כלל קו' תוס' ודוק'.

ובכך יתיישבו קו' הפנ"י וז"ל ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו מהא דפ"ק דתנן מה שמשייר יניחנו בצינעה דהתם לית ליה פסידא בהכי אם יניחנו בצנעה משא"כ הכא אם לא נתיר לו להאכיל לחיה המוטלת עליו לזונו אית ליה פסידא ויצטרך לשרפו. ואי קשיא להו מהא דקתני אם תטול בפנינו יהא צריך בדיקה, מהא נמי לא קשיא דנהי דהיכא שנטלה בפנינו צריך בדיקה אפ"ה מותר להאכיל לחיה דהא איכא ספיקי טובא דלמא לא משיירא ואת"ל דמשיירא דלמא מצנעא ליה שפיר שלא יבא לא לידי בל יראה ולא לדלמא אתא למיכל, וצ"ע ודו"ק עכ"ל.

אמנם לפ"ד מבואר היטב דשי' תוס' דאי"ז עצה טובה אלא חיובא מדינא. ובעצם מש"כ הפנ"י בסו"ד לחלק בין חולדה לחיה צ"ע דאף בחולדה שנטלה הוי ס"ס שמא אכלה ולא נשתייר ואי נשתייר דלמא מצנע, ואי משום דחיה הניח לפניה לאכול ומסתמא תאכל הרי אף בחולדה שנטלה מסתמא תאכל ויל"ע. ואין להקשות מתירוץ תוס' דחילקו דחיה אינה מצנעת א"כ עדיין נחשוש שמא תאכל חולדה חדא דכיון שמניח לפני החיה ליכא חשש שתיקחנו חולדה ועוד אפשר דמיירי במקום שליכא חולדה.