פורים יש לו בקבוק יין, ואם ישתה בפורים לא יהיה לו יין לפסח

[גרינפלד]

ראיתי מובא שנסתפק הגר"י זילברשטיין שליט"א במי שנמצא במקום בודד, ויש לו בקבוק אחד של יין, והוא יודע שאם ישתה את היין עכשיו, לא יהיה לו יין לארבע כוסות, מתי ישתה את היין בפסח או בפורים, והרי גם בפורים עיקר המצוה הוא לאבסומי ביין.​

 

[גרינפלד]

המשך:
ותלה רבינו את הנידון בפלוגתת הרדב״ז והחכם צבי, דהנה כתב הרדב״ז (הו״ד במשנ״ב סימן צ ס״ק כח) שמי שהיה תפוס בבית האסורים, והשר נתן לו רשות לבחור איזה יום שירצה כדי להתפלל עם הצבור, יתפלל אותו יום תיכף, ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום הכיפורים, או פורים. ובשו״ת חכם צבי (סימן קו) חולק ומסקנתו שיש לחלק בין מצוה אחת שאפשר לעשותה היום שלא מן המובחר, ולמחר יעשנה מן המובחר, טוב להמתין למחר, ואין בזה משום מעבירין על המצות, כגון ברכת הלבנה שפסק השו״ע (סימן תכו ס״ב) שיש לנו להמתין עד מוצאי שבת דהתם המצוה ההיא נעשית באופן יותר משובח, לכן יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב, אבל במצוות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה.

אך אמר רבינו שיתכן שאף החכם צבי יודה שישתה בפורים מב׳ טעמים, א. משום דמצוות שתיית יין של פורים, ומצות ד׳ כוסות של פסח, הם שתי מצות שונות, ובזה אין מעבירין הקלה מפני החמורה. ב. משתה ושמחה בפורים הוא מדברי קבלה, שהם כדברי תורה, משא״כ ד׳ כוסות בפסח שהם מדרבנן.

אמנם הכריע רבינו, שישאיר את היין לד׳ כוסות, מפני שכתב בשו״ת מהרי״ל (סימן נו הו״ד בביאור הלכה סימן תרצה ד״ה חייב) שהא דאמר רבא חייב אדם לבסומי, מצוה בעלמא היא ולא לעכב. ומאידך לענין ד׳ כוסות כתב השו״ע (סימן תעב סי״ג) שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה ימכור מלבושו או ילוה, או ישכיר עצמו בשביל יין לד׳ כוסות. ועוד כתב השערי תשובה (סימן תרצה סק״ב) שר׳ יהודה בר אילעי לא שתי אלא מפסחא לפסחא, וחוגרני צדעי כו׳, משמע דבפורים לא שתה, כיון ששתייתו היה מזיק לבריאת גופו. הרי שהשתיה בפסח חשובה יותר מהשתיה בפורים.

וכעי״ז נסתפק רבינו, במי שמקבל במשלוח מנות, יין ישן יקר ומשובח, מתי ישתה אותו, בפורים כדי לקיים משתה ושמחה, או בפסח לארבע כוסות. ואמר רבינו שמצא בנימוקי או״ח (סימן תרצה סק״ה) שכתב בשם 'הכם אחד' שהכריע דיניחנו לפסח, ולא ביאר טעמו, וכתב שלכאורה זה תלוי במחלוקת הרדב״ז והחכם צבי (הנ״ל), אך כתב שכיון שבפסח יש מצוה שהיין יהיה מן המובחר, וכמבואר בשו״ע (סימן תעב סי״ב) משא״כ בפורים שאין מצוה שהיין יהיה מובחר, ועוד שאפשר שאין צריך יין בדוקא, אלא המצוה להתבסם, ואע״פ שכתב רש״י שהמצוה היא יין, מ״מ יש לומר דלא נקט אלא בהוה. ועוד דביו״ט מקיים גם מצות עונג יו״ט ושמחת יו״ט, לדעת השאגת אריה (סימן סה). ואם כן לכאורה יש להשאירו לפסח.

ומאידך י״ל דדברי קבלה כדברי תורה, ובמקרא נאמר משתה ושמחה, א״כ עדיף השתיה בפורים מד׳ הכוסות בפסח שהם רק מדרבנן. ובפרט כיון דפורים הם מדברי קבלה, ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ופן יאנס ח״ו עד הפסח.

אך אמר רבינו שנראה שיתכן שבשאלה זו אף הרדב״ז יודה שאפשר להשאירו לד׳ כוסות, והטעם שכל דברי הרדב״ז נאמרו כאשר יכול לעשות רק מצוה אחת, כגון שיש לו מצוה להתפלל במנין, ויכול להתפלל רק יום אחד, אבל כאשר יעשה את שתי המצוות, ורק מצוה אחת יעשה בהידור יותר, אולי בזה לא אמרינן אין מעבירין על המצות. ואם כן כיון שיש לו יין לפורים, וגם לד׳ כוסות, ויקיים את שתי המצות, אלא שלאחד הימים יש לו יין משובח יותר, לא אמרינן בזה אין מעבירין על המצות.

והוסיף רבינו דבר נפלא, שאם כנים הדברים אפשר לתרץ את קושיית הפתחי תשובה, דהנה כתב הבאר היטב (אבהע״ז סימן סה סק״ב) שכבוד התן וכלה עדיף מכבוד הרגל, ונפקא מינה שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה, ופגע בו הרגל קודם החופה, לא ילבשנו ברגל, אלא יניחנו עד יום החופה. והקשה בפתחי תשובה (שם סק״ג) על הבאר היטב, שלכאורה סותר מה דהביא (או״ח סימן צ ס״ק יא) בשם תשובת רדב״ז שתפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הצבור במנין, איזה יום שירצה, יתפלל אותו יום תיכף, ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים. וא״כ גם הכא ילביש מיד את הבגד ברגל ולא ימתין, ונשאר בצ״ע. ולפי זה אפשר לומר, שכיון שיש לו בגד מכובד לרגל, והמצוה לא תתבטל, אלא שיש לו בגד עוד יותר יפה, להלבישו או בחופה או ברגל, בזה לא אמר הרדב״ז שלא יחמיץ המצוה, וישאירנו לד׳ כוסות, ודו״ק.​