פסחים ט. אין לדבר סוף וביאור דברי המהרש"א

[נדיב לב]

ט ע"א משנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף: ובגמרא מדיק' טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה וכו'.

והעיר המהרש"א שם (ד"ה גמ' טעמא דלא חזינא) וז"ל ואגופא דמתני' בלא חזינא דשקל דקתני ביה טעמא דא"כ אין לדבר סוף לא קשיא ליה בלאו האי טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתו מי לא תנן כו'. ומתרץ המהרש"א בזה"ל: י"ל דודאי האי טעמא אין לדבר סוף לא שייך אלא במבית לבית, ובההוא דמבית לבית וכ"ש מחצר לחצר ומעיר לעיר ודאי דאין חוששין ואפילו חזינא בבית אחד דשקל ומה"ט דא"כ אין לדבר סוף אלא דממקום למקום דאיכא למימר דיש לדבר סוף שיבדוק בפ"א עם בני ביתו זה בזוית זו וזה בזוית זו ובההוא דייקינן ביה דאין חוששין קתני ביה דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל כו' ודברים אלו יש לנו ללמוד מדברי התוס' לקמן בד"ה ולא חיישינן לחולדה כו' ודו"ק עכ"ד.

ואחר עיון בד' המהרש"א יל"ע בעצם קושייתו, מאי נפק"מ בין הטעמים אם ננקוט משום אלד"ס או משום "נימא אכלתו". ועוד צ"ב בדבריו די"ל דהגמ' העדיפה להקשות מרישא ולכך לא נקט מגופא דמתני' אלד"ס דהוי סיפא דמתני'. ובפשטות צ"ל דכל קו' משום דמ"מ עדיפא להקשות מגוף המשנה ולא מדיוק גרידא.

אולם נ"ל יתירה מכך בהבנת קו' המהרש"א דהנה בשורש דין אלד"ס יל"ע אי טעמו משום דכל דנחשוש לגרירת חולדה הרי אין לדבר סוף ולכך לא תקנו חז"ל כלל חובת בדיקה בכדי לשלול גרירת חולדה בכל כה"ג ופטרו האדם מלחוש לזה והיינו דאלד"ס היא גופא הסיבה בעצם לפטור או דאלד"ס אינו פטור של חז"ל גרידא אלא הינו גילוי דעל כרחך לא תקנו חז"ל לחוש לגרירת חולדה דאל"כ אלד"ס ולא רק פטור של רבנן ובקוב"ש כבר עמד בזה.

ועפ"ז י"ל בעיקר קו' המהרש"א דס"ל בטעם אלד"ס דאינו סימן ממה דלא חוששים לגרירת חולדה, דגדר התורה בבדיק"ח שיבדוק כל שמוצאת ידו וכלל אינו חייב ביותר מכך, אלא טעם אלד"ס הינו סיבת פטור שלכך אי"צ בבדיקה אף שלעולם אם היה בידו היה צריך לבדוק, ולכך מק' המהרש"א שפיר מ"ט תלה התנא הסיבה דאין חוששין לגרירת חולדה מטעם אלד"ס דהוי פטור גרידא היה לנקוט טעם היתר מדינא דאמת ד"נימא אכלתיה".

ולפ"ז נבאר תי' המהרש"א דטעם אלד"ס עדיף טפי לענין הדין דאף דחזינא דשקל מ"מ לא בעי בדיקה משום אלד"ס, ואי מטעם נימא אכלתיה לא שייך היתר זה בחזינא דשקל דהא ודאי הוא ולכך תלה התנא הסיבה דאין חוששין משום אלד"ס ודוק'.
[ונראה להביא ראיה דאלד"ס אינו פטור גרידא, מד' הר"ן ריש המסכת על הרי"ף ושם עולה מדבריו דכל שבדק חמץ אינו עובר על חמץ שנשתייר. וסיבת הדבר דהתורה לא תקנה בדיקת חמץ שיבער כל החמץ על הצד הודאי דהא אין בכח האדם להגיע למצב שהוא יודע בודאות שאין חמץ, אלא ציווי התורה על האדם שיעשה ככל שבכוחו לשלול החמץ וממילא כל שעשה כפי כוחו אף אם נשתייר לא עבר משום ב"י וב"י. ואחר זה יש לדמות דין אלד"ס דאינו סיבת פטור גרידא אלא דחז"ל יסדו חובת הבדיקה כגדרי התורה וכל שאין בכח האדם לשלול החשש של גרירת חולדה משום אלד"ס אינו גרע ממה שאין בכח האדם לשלול מציאת החמץ באופן ודאי].