טובת היחיד מול טובת החברה

[אושר ומנוחה]

כל מחנך שדואג לטובת התלמידים (מי שיש לו שיקולים זרים הוא כלל לא עושה את מלאכתו נאמנה), מגיע לדילמה זו פעמים רבות:

את מי להעדיף את התלמיד הפרטי או את שאר חבריו?

ניקח דוגמה מצויה, ילד עם קשיי קשב וריכוז שמפריע לחבריו לכיתה. כדי לעצור את ההפרעה ניתן לשלוח אותו מהכיתה, זה פתרון טוב לטובת שאר התלמידים שיוכלו להמשיך ללמוד. אך לילד עצמו זה עוול, כי הוא מרגיש שדחו אותו וזה עונש למרות שהוא לא אשם בהפרעה שהפריע.
מבחינת הילד הזה - מחנך חכם עם סבלנות והבנה לילד - יכול לדבר אליו בטובות להרגיע אותו, זה ייקח כמה דקות. בינתיים הכיתה כולה הפסידה זמן לימוד.
אם נעמיד את זה מול זה, צריך לבקש מגדול ביראל שיכריע בשאלה כזאת, מה עדיף?

אמנם, בדוגמה שהוזכרה. ניתן לומר בוודאות, שאין ביטול תורה לכל הכיתה כאשר מדברים נכון לילד זה, למרות שהם הפסידו אפילו 5 דקות של לימוד, עד שהשיעור יחזור למסלולו. כי הם לומדים בדוגמה אישית 'מידות טובות' מהמלמד שלהם, ודרך ארץ קדמה לתורה.

 

[מה ידידות]

אפשר להרחיב את הנידון: בכיתה שבה כמה מוכשרים במיוחד והרוב בינונים למי המלמד אמור להתיחס אם יתייחס לבינונים המוכשרים 'ישתעממו' מאידך אם ילמד ברמה של המוכשרים הבינונים יתפספסן וכ"ש החלשים, זו אומנות מיוחדת שצריך שתהא למלמד לנסות לחבר את כל סוגי התלמידים וזה מאד לא פשוט, אני מכיר מקרים שהמלמד העדיף את המוכשרים שם הרגיש סיפוק בלימודו והזניח את האחרים וזוהי פשיעה במלאכתו, פשיעה בנפשות שנמסרו להיות באחריותו.

 

[ירח הידען]

יש צורת הנהגה מול יחיד יש צורת הנהגה מול ציבור, ויש מוסד אשר בו צריך לשלב בין דאגה ל"קיבוץ של יחידים" לבין דאגה לכלל כציבור, וכל ערום יעשה בדעת, ואי אפשר לדון בדברים כאלה בלי דוגמאות פרטניות שכל מקרה לגופו והכלל הוא השילוב הנכון.

 

[ומצפה לישועה]

לענ"ד מתפקידו של המלמד הוא לדאוג לטובת הכלל, ואם הוא חצי שיעור יתעסק עם המוכשרים או החלשים, הבינונים יפלו בין הכסאות.
אמנם לא תמיד על כל דבר שילד עושה יש להשתלח בו, בדר"כ כל הילדים [מגיל 9-10] מבינים שליד פלוני יש יותר קושי, ולכן ראוי למצוא את קו האמצע, אם זה בלימודי ראוי שהמלמד יאמר לילד שיבוא אליו אחרי השיעור ויסביר לו.
וכידוע מאמר החזו"א שישיבות לא נועדו לחלשים שבכל מקרה לא ילמדו, ולא לחזקים שרק מפסידים, אלא לבינונים שהם בלי הישיבות לא היו לומדים כלל, וע"י הישיבות עין לא ראתה בדמיונה איך שיראה עולם הישיבות היום, שמאות בחורי חמד לומדים בצורה מופלאה!

 

[ירח הידען]

וכידוע מאמר החזו"א שישיבות לא נועדו לחלשים שבכל מקרה לא ילמדו, ולא לחזקים שרק מפסידים, אלא לבינונים שהם בלי הישיבות לא היו לומדים כלל

של חכם מחכמי אומות העולם (איש קניסברג למי שמתעניין)

 

[בתמי אלך]

אין פה שאלה מהותית אלא שאלה של מחיר,
וכל אחד מאתנו מכריע בשאלה זאת בכל יום ויום.

 

[אם היו]

לענ"ד מתפקידו של המלמד הוא לדאוג לטובת הכלל, ואם הוא חצי שיעור יתעסק עם המוכשרים או החלשים, הבינונים יפלו בין הכסאות.

למה החלטת שהבינונים זה הכלל? הרי כשדואגים להם החלשים יפלו בין הכסאות.
או שלא הבנתי את כוונתך?

 

[ומצפה לישועה]

למה החלטת שהבינונים זה הכלל? הרי כשדואגים להם החלשים יפלו בין הכסאות.
או שלא הבנתי את כוונתך?

יש את רוב הכיתה - הממוצע ולהם יקרא בינונים.
לחלשים ביותר נראה לי שיש צורך להצמיד מורה פרטי.

 

[אם היו]

לחלשים ביותר נראה לי שיש צורך להצמיד מורה פרטי.

כמורה פרטי אני וודאי מסכים איתך...

 

[דורש ומבקש]

יש מומחים ומיוחדים שיכולים לשלב בין הכלל לפרט, וביודעי ומכירי אני מכיר כמה ראשי ישיבות כאלה.
בנוסף, ידוע האימרה, איני זוכר בשם מי שכנפתחו הישיבות זה הציל את החלשים, והרג את הטובים.