חרם חברתי - התמודדות

[סלבודקאי]

שבוע שעבר נפטרה נערה לאחר שעברה חרם בכיתה. הסיפור התפרסם ואנשים שיתפו והגיבו על מותה בטרם עת.
אחד מהם, רעי אש כתב: "אדווה מרים ז"ל נפטרה לאחר בדידות עקב חרם של שנים.
אני הייתי מאותם ילדים. הילדות שלי הייתה מאוד בודדה ואלימה.
הייתי ילד עם בעיות שמיעה וגם מחלה אוטואימונית, מה שגרם לי לדבר לא טוב, ולא תמיד להיות מרוכז כי לא הצלחתי להבין הכל.
והייתי ילד שמן עקב בעיה בבלוטת התריס. אבל הייתי ילד מנומס, טוב לב, שרק רצה לאהוב ולהיות עם ילדים.

גדלתי בישוב מדהים למשפחה מדהימה, ופה היה המזל שלי. במהלך הבית ספר היסודי, הייתי לבד לגמרי. אני זוכר שהייתי מתקשר כל יום לכל אחד מהמשפחות של הילדים בבית ספר ומקווה שאולי מישהו ירצה לדבר איתי או לשבת איתי.

אלימות, מילולית ופיזית, הייתה דבר קבוע. היה משבר גדול בין ההורים שלי, מסוג הדברים שבישוב קטן הכל יוצא החוצה. הילדים השתמשו בזה כל הזמן נגדי. חוויתי הכל .
מאלימות פיזית, עלבונות מילוליים, באופן קבוע, אלו היו החיים שלי. טלפונים שבהם מזמינים אותי למקומות, הייתי מגיע - ואף אחד לא היה שם.
שיחות עליי מאחורי הגב. הפצת שמועות כזב. גניבת רכוש אישי. אפילו אלימות כלפי הכלב שלי, שאגב , הוא הציל אותי שנים. השינוי עבורי התחיל בחופש הגדול בין כיתה ט' ל י'. החלטתי שאני עושה שינוי, התחלתי להתאמן באופן פסיכי,עבדתי על עצמי.

חזרתי לתיכון 15 קילו פחות, עם ריבועים בבטן, הכרתי את החברים הראשונים. התחלתי לצבור ביטחון וחברים. הייתי לאחר מכן לוחם בצבא, נהייתי 180 מעלות מאותו הילד שהייתי, והשארתי את אותו הילד מאחור.
אבל האמת?
אותו הילד אף פעם לא נשאר מאחור.
ילד דחוי תמיד נשאר איפשהו ילד דחוי.

גם היום אם מישהו משום מה לא מעונין בקשר איתי, למרות שאני אדם בוגר מוקף בחברים, קופץ לי קודם כל ה "אוי ואבוי, אני שוב לבד", ו "מה יהיה". אנשים שעברו מה שאני עברתי , אם עוברים את זה - אף פעם לא באמת משאירים את ההיסטוריה מאחור, זה תמיד מלווה אותנו.

לי היה את המזל שהייתה לי משפחה שהייתה תמיד עם יד על הדופק - היו שם תמיד לצידי, תמיד התערבו. באחד המקרים אח שלי הגדול אפילו הגיע לבית ספר להגן עליי מפני אחד הבריונים שהתעלל בי.

הכלב שלי איצ', שתמיד חיכה לי בבית, והייתי יושב איתו שעות, ובלי להגיד כלום היה יושב לידי והיה אומר " אני מבין אותך". ההורים שלי, שאין לי ספק שמה שעברתי ציער אותם ואני יודע בוודאות שהוריד להם שנים מהחיים, אבל לצערי לא לכולם יש את אותה המעטפת.

אני לא מצפה לכלום ממערכת החינוך הכושלת, אבל אני לעולם לא אשכח שבאחת השיחות שהיו להורים שלי עם הורים של ילד שהתעלל בי, ההורים שלהם אמרו להורים שלי "אין מה לעשות, החזק שורד".

אז אל תהיו כמו אותם הורים.
אני לא יודע אם יהיו לי ילדים יום אחד, אבל אם יהיו לי, אני יודע שאני תמיד אהיה במודעות של לא רק שלא עוברים חרם, אלא בשום מצב שבעולם לא מעבירים אף ילד אחר מה שאני עברתי.

תהיו אתם השינוי, תשאלו את הילד שלכם אם יש ילדים שלא מוזמנים.
אל תעשו אירועים רק לחלק קטן מהכיתה.
ולאותם ילדים שעוברים מה שעברתי.
הילדות זה לא החיים עצמם, אתם תנצחו את זה. זה יעבור".

 

[המאושר!]

תודה על העלאת הנושא החשוב, שאני גם סבלתי מזה קצת.

בהזדמנות אעלה ואשתף.

 

[נדיב לב]

לפני 4 חודשים התפרסם סיפור מטלטל על נער חרדי ז"ל שחווה חרם כיתתי. כמובן כל מקרה לגופו.
אבל אני רוצה להתמקד בדרכי ההתמודדות עם חרם חברתי, בעיקר בנוגע להורים שלא תמיד מודעים למצב של הילד.

א. לא תמיד קל לזהות. מטבע הדברים הילד לא משתף מעצמו לא את ההורים ולא את המלמד. ובשביל זה צריך לעודד אותו.
אבל כשהילד מופנם ושקט מהרגיל זו קריאת אזהרה!
בעקבות המקרה הקודם, נסתי לברר עם כל אחד מילדי, גדולים וקטנים, אם חלילה נקלעו למצב כזה בעבר ובטח עכשיו.
ואכן התברר לי, שאחד מילדיי חווה בעבר 'חרם הסעתי'.., מצד חבורת ילדים שקבעו והחליטו שמושבים מסוימים בהסעה מיועדים להם ורק להם..
אגב, וידוי אישי, בילדותי נסענו 2 חיידרים, קמניץ ו.. בהסעה אחת, ואחד מהילדים התעלל כהוגן במי שהחליט לשבת במקום "לא לו"... ואנוכי לא מחיתי. עוון אבות על בנים...

ב. אנשי חינוך בבקשה קחו אחריות על נפשות ילדינו! דברו על זה בכיתה לעיתים תכופות.
תפצירו בילדים שחווים מנחת זרוע החרם (גם אם אינכם מכירים מקרה ספציפי) שישתפו אתכם. ילדים שחווים חרם, מטבע הדברים מתביישים לשתף מעצמם את המלמד ואפילו את ההורים.
פקחו עין ברמה של לרדת לרזולוציות מי חבר של מי, ובדקו תמיד את קשרי החברה של ילדי הכיתה. כל מקרה שמעורר ולו צל צלו של חרם, אל תזניחו, כי במקום שיש ספק אין ספק! ואנחנו ההורים נשגיח היטב על ילדינו שלא יהיו חלילה שותפים לחרם חברתי, מצד הפוגעים או הנפגעים.

ג. אני יכול לשתף במה שקרה איתי... בשלב מסוים בחיי הנעורים עברתי חרם (כמעט) כתתי. קשה לי לספר במה זה התבטא (נורא!), אבל הגורם לחרם לא היה קרן או זנב שצמחו לי, אלא 2 ילדים דומיננטיים, כוחניים, שהסיתו מספר ילדים בעיקר חלושי אופי - ללחום במי שהמרה את פי 2 הברנשונים הללו...
כך שבגדול קשה לסמן מראש באופן גורף את גורמי הסיכון. כי חרם כתתי זה לא רק ילד מלוכלך ומוזנח, (מה שברור לא בגלל שהילד חלק על רעק"א....) או סתם ילד מעצבן....

ד. לו זה תלוי בי, לסלק את הילדים למספר ימים ולשוחח עם הוריהם. אינני איש חינוך כך שאני לא יודע אם זה פתרון נכון, יעיל, מעשי ודי ברור גם למה. אבל מה שבאמת חשוב, לא להגיע למצבים שצריך לטפל.

 

[אשר מורסקי]

בזמני (אני 46), כשבחור היה בא למשגיח בישיבה על התעללות חברתית או דומה לזה מי פחות ומי יותר, כידוע - על פי רוב - הוא היה נוהג לומר לו: "הנעלבים ואינם עולבים" וכו'.

אחרי השואה רוב או הרבה מהאנשים והמחנכים (כולל הספרדים - בגלל ההגירה מארצם וביזוים) היו פוסט-טראומטיים בעלי מבנה אישיותי הישרדותי-חרדתי כך שלא היו פנויים נפשית-רגשית לחינוך מושכל, והדור ההוא סבל והעביר הלאה מה שהעביר.

בתפילה שאנו לא נעביר את השריטות שלנו. זו אחת ממטרות החינוך העיקריות שלנו והתרומה שלנו לדור הבא אחרינו - שיהיה עם פחות שריטות ויותר בריא.
מה שעשתה לנו הגלות בגולה, ועל כולנה השואה!

 

[אשר מורסקי]

ג. אני יכול לשתף במה שקרה איתי... בשלב מסוים בחיי הנעורים עברתי חרם (כמעט) כתתי. קשה לי לספר במה זה התבטא (נורא!), אבל הגורם לחרם לא היה קרן או זנב שצמחו לי, אלא 2 ילדים דומיננטיים, כוחניים, שהסיתו מספר ילדים בעיקר חלושי אופי - ללחום במי שהמרה את פי 2 הברנשונים הללו...
כך שבגדול קשה לסמן מראש באופן גורף את גורמי הסיכון. כי חרם כתתי זה לא רק ילד מלוכלך ומוזנח, (מה שברור לא בגלל שהילד חלק על רעק"א....) או סתם ילד מעצבן....

תבוא, אני אעשה לך EMDR, חינם

 

[מידה טובה]

מצטרף לקריאה: אנשי חינוך, מלמדים והורים יקרים: שימו על הנושא הזה דגש ענק!
מספיק עם לטמון את הראש בחול והתעלמות מהתופעה!

דרך ארץ קדמה לתורה - תַּרְאוּ את זה בשטח!
תחנכו לפי זה!

 

[נדיב לב]

תבוא, אני אעשה לך EMDR, חינם

מוותר על התענוג...:)

בזמני (אני 46), כשבחור היה בא למשגיח בישיבה על התעללות חברתית או דומה לזה מי פחות ומי יותר, כידוע - על פי רוב - הוא היה נוהג לומר לו: "הנעלבים ואינם עולבים" וכו'.

לא כזה מבוגר..
לדעתי זה אינו. כל איש צוות בישיבה היה נרתם לטובת בחור שחווה חרם. מה שכן, על פי רוב בחורים לא אוהבים לשתף.

 

[דניאל]

קשה מאד לילדים ובחורים שעוברים דברים מכעין אלו לשתף הן מצד פחד נקמה מהתוקפים והן מחוסר אמונה שהמצב ניתן לשינוי וכמובן מחוסר נעימות ופתיחות מול ההורים והמחנכים, אין ספק שכל הורה ומחנך צריך להיות עם עיניים פקוחות ולברר עם הילדים בפקחות אם טוב להם וכו' וכמובן להתייחס לכל חוסר חיוניות של הילד או הבחור, קצת קשה לי להבין איך אפשר לבדוק דברים מעין אלו במסגרות ישיבתיות בעלי מאות בחורים בשכבה