מאמר תורני חמשה לשונות בברכת הרב את ריבנו, מה משמעותם?

ברכת "הרב את ריבנו"

ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם,
הרב את ריבנו.
והדן את דיננו.
והנוקם את נקמתנו.
והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו.
והנפרע לנו מצרינו:
ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע:​

ישנם כאן חמשה לשונות של "מלחמות ה'" כנגד צרינו ואויבי נפשנו. והנה יש לשאול על נוסח הברכה כמה שאלות (ע' בב''י במהדורות החדשות מה שפירש בה' לשונות אלו).

א) הרב את ריבנו – הלשון "ריב" מסמל מריבה ומלחמה באופן שעדיין אין כל בירור עם מי הצדק, כמו "כי יריבון אנשים" שני בני אדם רבים זה עם זה, ואין כל דיין ושופט שיכריע עם מי הצדק (ע''פ מלבי''ם ישעיה א,יז, ו-י,ב), ולפי זה יהיה פירוש נוסח הברכה "הרב את ריבנו" שהקב''ה נכנס למריבה שלנו עוד לפני שנכנסים לדין ומשפט, והדבר קשה עד מאד וכי זה הוגן לצאת לריב קודם המשפט והמבחן עם מי הצדק והיושר?

ב) הדן את דיננו – ישנו חילוק בין משפט לדין, "משפט" הוא נדון שההכרעה בו גלויה ומבוארת, אבל "דין" הוא ענין מורכב עד מאד הנצרך להבחנה עמוקה ושיקול הדעת, משמע שאין זה פשוט כל כך להכריע בין הניצים, וזה קשה עד מאד וכי לא ברור מאליו שהצדק עם ישראל, והאומות חייבות בדין, והקב''ה נכנס ו"דן את דיננו". ולפ''ז הקושיא הקודמת מתעצמת עד מאד, אם כ''כ קשה להבחין מי הוא הרע ומי הוא הטוב כיצד יוצאים לריב לפני המשפט?

ג) ענין הנקמה אינו כמו "נטירה" שהיא בלב אלא במעשה בפועל, וגם סיבת הנקמה אינה מפני חילול הכבוד שזה ענין "אל קנא", אבל ענין הנקמה הוא תגובה לרע שעשו בחמה שפוכה (ע''פ מלבי''ם נחום א,ב). ולפ"ז הקב''ה "הנוקם את נקמתנו" היא על הרע שעשו לנו, וזהו פועל יוצא של "הדן את דיננו".

אולם כאן עומדת שאלה חמורה לאחר שהקב''ה "נקם את נקמתנו" מה צריך עוד "לשלם גמול לכל אויבי נפשנו"?

ובפרט צריך להבין מדוע יש ענין של "תשלום גמול" ולא "תשלום" סתם, שהם חלוקים זה מזה "תשלום" הוא המחיר הנקוב על הפעולה שהאם עושה "בעל השור ישלם"... אמנם דרך של השבת גמול ענינה מעבר למעשה היבש שעשה אלא שנאה כלפי הפועל ועל כן "משיבים לו כגמולו" (ע''פ מלבי''ם ישעיה נט,יח).

ד) וביותר קשה הרי כבר נקם ושילם גמול ומדוע עוד צריךלהפרע, מה הוא ענין הפרעון הזה?

הרב את ריבנו​

ויש לבאר את הדברים ע"פ מש''כ הבית הלוי (בראשית מו,ג) על מה שאמר הקב''ה ליעקב אבינו "אל תירא מרדה מצרימה וגו' ואנכי אעלך גם עלה", וכתב על זה הבית הלוי, שלכאורה לא מובן כפל הלשון "אעלך גם עלה".

והוא מבאר: "כאן באה לו ההבטחה הגדולה שבכל ההבטחות, שיהיה נקרא שמו על ישראל.

והכוונה בזה, שלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם ע"י מעשה היוצא חוץ מדרך הטבע רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל, וע"י ישועת ישראל יתפרסם שם כבודו בכל העולם.

ובכל מעשה, ובכל זמן שיהיו ישראל בשפלות חלילה, ממילא יהיה גם כבודו בהסתר ובהעלם.

וזהו שאמר לו "אנכי ארד עמך מצרימה", שכל זמן שאתה תהיה בירידה, גם כבודי אינו נגלה בעולם. וזהו שנקרא בדרך משל שירד עמו למצרים, על דרך מאמר הכתוב (תהלים צא) "עמו אנכי בצרה". "ואנכי אעלך גם עלה", כשאהיה מעלה אותך אז ע"י עלייתך יתפרסם גם שמי בכל הגוים ויהיה עליה לכבודי". עכ''ד.

ומעתה נחזור לנוסח הברכה "הרב את ריבנו" – הא כיצד אדם מתעבר לריב לא לו קודם המשפט? אין אפשרות כזו אלא באופן אחד, והוא המבואר בגמרא במסכת בבא קמא (כז:) "שלח ליה דההו אגרגותא (בור מים) דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל יומא דידי הוא, לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה, א"ל מאה פנדי בפנדא למחייה (מאה הכאות היה לו להכותו שהרי גזל את מימיו),אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא".

ולפ''ז יש לומר שהקב''ה רב את ריבנו מדינא ד"עביד איניש דינא לנפשיה" שהרי הקב''ה תלה את גילוי כבודו על ידי ישראל, ובענין זה של השפלת כבוד ה' בעולם הקב''ה "רב את ריבנו" עוד לפני המשפט, כי כאן המריבה שבזה שמשפיל את ישראל השפיל את ה' בכבודו ובעצמו, והיינו היכא דאיכא פסידא כביכול כלפי גילוי כבודו יתברך המתגלה ע''י ישראל הקב''ה מונע הדבר מהם.

וכידוע המעשה עם הצאר ניקולאי שביקש מחברי המינסטיריון שלו שיעשו תכנית כנגד היהודים שבארצו, ועבדו על כך במשך כעשר שעות, ולפתע בא הצאר וזרק הכל באש, כלם כעסו עד מאד, ולבסוף לאחר כשעתיים הגיע הצאר שוב ושאל היכן התכניות, כולם ראו כן תמהו לפני שעתיים שרף את עבודתם ועכשיו שואל עליה, וכשרא שכולם משיבים לו כ חשד ב''קשר'' בין כל שרי המלוכה כנגדו, אולם התברר ע''י השומר ראש שבאמת הגיע מישהו שידע את הסיסמא המיוחדת לצאר וזה ממש תמוה, חברי המיניסטוין הגיעו למסקנא שאלוקי היהודים שומר עליהם, ושלח מלאכו לפניהם.

כששמע זאת ר' איצל'ה מוואלאזין מאחד השרים השיב לשר רוסי, שזה פירוש האי דכתיב "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו",ולכאורה הדבר אינו מובן וכי משום שגבר חסדו על ישראל צריכים הגויים להלל לה'. ענהו ר"א מיד, הלא עם ישראל לא יודעים מזימות לבבכם בפטרבורג במינסטוריון להרע עליהם, וה' מפיר עצתכם הרעה. ורק אתם הגויים יודעים בחסדי ה' על ישראל, שאינכם יכולים להפק זממכם לפועל, ולכן אתם המחויבים להלל ולשבח לה' על זה.

והדן את דיננו​

אולם לא די בזה אלא יש כאן גם נדון מצד ישראל כסתם בני אדם, אפילו אם לא היה כבוד ה' תלוי בהם, מ''מ על כל עוול צריך לקבל עונש, כי מדת היושר נוהגת כלפי הכל, ובזה הקב''ה הוא "הדן את דיננו", כאן ישנם שני צדדים ישראל והאומות (וכעין מה שידוע מהזוה''ק ביום ר''ה שבאים שרי האומות ונלחמם עם ישראל ומקטרגים עליהם).

אולם עדיין קשה עד מאד, ומדוע באמת הדיון נקרא "דין" ולא "משפט" שענינו גלוי וברור כשמש בצהריים, וכי אין ברור עם מי הצדק?

אולם הנה בגמרא ע''ז ב: איתא "אמר להם הקדוש ברוך הוא במאי עסקתם? אומרים לפניו רבונו של עולם הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם תקנתם שווקים להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמכם כסף וזהב שלי הוא שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות. כלום יש בכם מגיד זאת [שנאמר מי בכם יגיד זאת] ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה מיד יצאו בפחי נפש...

וידועה היא שאלת הרב מבריסק וכי מה חשבו אוה''ע באמרם "וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל שיעסקו בתורה", לשקר במצח נחושה לפני בורא העולם?

אלא שכן הוא באמת שכל מעשיהם של אומות העולם לא נעשו בעולם אלא בשביל שבאיזה אופן עקיף יביא הדבר תועלת לישראל שיעסקו בתורה.

וכמו שידוע המעשה עם הצאר הרוסי שגזר על עשיית גשר מרוסיה ועד יפאן, ולבסוף זה שימש בזמן המלחמה את בני ישיבת מיר...

ודבר זה יתברר ויובהר באחרית הימים באופן גלוי וברור לעין כל ולכן יבואו בעוז לטעון טענה שכזו שעשו הכל בעבור ישראל שיעסקו בתורה.

הנוקם את נקמתנו​

לאחר מכן הקב''ה מוציא את הדין של ישראל בבחינת "נקמה", שהיא כאמור לא "קנאה" על חילול כבודו יתברך, אלא עונש על הרע שעשו לישראל מבלי כל קשר לחילול כבודו – ב"נקמה" הקב''ה מוציא לפועל את הפסק שפסק בדין שבין ישראל לאומות העולם.

המשלם גמול לכל אויבי נפשנו​

ועתה יתבאר נפלא מדוע משלמים לאויבים גמול ולא "תשלום" על מעשיהם, כי מעשיהם לבסוף יתגלגל לתכלית טוב, ועל כן בתורת תשלום סתם אין לדרוש מהם אך להשיב להם כגמולם על כוונותיהם הרעות שייך שפיר, שהקב''ה דן אותם ע''פ מחשבתם הרעה ויוצאים ממנו בפחי נפש.

הנפרע לנו מצרינו​

ויובן באופן נפלא הלשון "והנפרע לנו מצרינו", ע''פ דברי האבן עזרא (משלי ד,טו) שמסביר שלשון פרוע נגזר מלשון "למפרע", ובעניננו הבאור הוא שיתברר שלמפרע כל הגדולה וכל הכבוד לא היו אלא לישראל, ולא היה כאן אלא "המתנת מעות" אך הכל הכל מעיקרא היה של ישראל, ולצורך ישראל.