פסח, חודש ניסן חומרות פסח בהלכה

[נדיב לב]

צדיקים רבים נהגו בפסח בחומרות רבות - גם במקום שהחשש כמעט ולא קיים - בגלל איסור כרת, וכן מצד המעלה הגדולה שנכתב בספרים במי שזוכה שלא ייכנס לפיו חמץ כלשהו. ובכלל קהילות רבות נהגו בפסח בחומרות יתירות. וננסה לבדוק בקצרה אם בספרות ההלכתית חשו לזה.

הנה במ"ב כתב על המחבר (סימן תמב סעיף ו) וז"ל: נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ ויש להם על מה שיסמכו. וכתב שם המ"ב ס"ק כח וז"ל: ויש להם ע"מ שיסמוכו - ר"ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירא אלא יש לזה סמך מן הירושלמי דאיתא שם הטח ביתו בצק חייב לבער ע"כ.
ופשטות דבריו מורים לנו, שבלא מקור וסמך אינו בכלל מנהג כל שאין טעם וחשש של ממש.
אמנם ראה מש"כ שם בשער הציון בסו"ד וז"ל: ומ"מ ראיה גמורה ליכא דהתם כשטח על הכותל כעין שטחין בטיט דיכול להתקבץ כזית במקום אחד אבל לא בנגיעה מועטת [ב"ח] והענין דישראל קדושים הם ונהגו להחמיר אפילו במשהו עכ"ל. וצ"ל כונתו במש"כ 'אפילו במשהו' היינו כשיש דמות ראיה.

אמנם עיין בפמ"ג סי' תסד בא"א ס"ק א, כתב שם: יש נוהגין שלא לאכול שום בפסח, ואיני יודע טעם למה, ומכל מקום עתה אין להקל בפני עם הארץ, ובצנעה לתלמיד חכם אין להחמיר ע"כ.

ומ"מ מצינו באחרונים סייג בנוגע לחומרא. לדוגמא מה שכתב בספר דרך פקודיך מצוות ל"ת יב, חלק הדיבור אות ד וזת"ד: שכל דבר שאדם עושה מצד החומרא יותר משורת הדין, מהראוי שלא להחזיק בחומרא הלזו ביום אחרון של פסח, דכיון שנוהג החומרא זו גם ביום אחרון, אם כן מחזיק הדבר לחמץ גמור, ולא ניחא ליה למרייהו (דישראל) דלימרו הכי עיי"ש. ובאשל אברהם (בוטשאטש (תניינא) סוס"י תסג כתב: אוכלים מצה שרויה במרק באחרון של פסח, וכן אוכלים מה שקורין קניידליך, כי בדרבנן יום שני לכו"ע אין מדת חסידות בחששות רחוקות עיי"ש.