מאמר הלכתי חבורה בענין מלאכת "זורע"

חבורה במלאכת "זורע"​

א. במשכן: היו זורעים סממני צבע לצורך צביעת תכלת וארגמן ותולעת שני ועורות אילים, כן נראה מדברי רש״י שבת ע״ג א׳ ד״ה האופה כו׳.

אמנם במנחת חינוך פרשת יתרו מצוה ל״ב במוסך השבת אות א׳ כתב דלכאורה במדבר לא היה חרישה וזריעה כי עפר מדבר אינה מצמחת, אך מצינו בתו׳ חולין פ״ח ב׳ דמ״מ בזמן שהיו ישראל במדבר היו זורעין ומצמיח.

וכתב דיותר נראה דלא היו חורשין אז לצורך סממנים כי היה מוכן בידם, אך הפירוש "מלאכה שהיתה במשכן" הכונה לאותן דברים שהיו נצרכים להם במשכן כגון דבשביל סממנים היו צריכים לחרוש ולזרוע.

וכן כתב הפני יהושע שבת ע״ה א׳ דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסממנין שהיו צריכים למשכן, כי היה מצוי בידן, ואפ״ה כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב עלה.



ב. אב מלאכת זורע: שנינו שבת ע״ג ב׳ תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך [היינו שמכופף לארץ זמורה של עץ קיים ומכסה אותה בעפר] והמרכיב [היינו שלוקח ענף של עץ קיים ומחבר אותו באילן אחר להועיל להצמיחו] כולן מלאכה אחת הן, ע״כ, וצריך לידע מה מהן אב מלאכה ומה מהן תולדה, וד׳ שיטות בדבר.

שיטת רש״י דכולהו הוי אב מלאכה פרט לזומר דהוי תולדה, וביארו סברת רש״י דזומר אינו דומה לזורע דזורע מניח הזרעים בקרקע וזומר הוה היפוך ממש דמסלק הצמחים משו״ה הוי תולדה ולא אב.

שיטת הרמב״ם פ״ז ה״ג מבואר דכולהו הוו אב מלאכה כולל זומר.

שיטת רבינו חננאל דרק זורע חשיב אב, אבל נוטע ומבריך ומרכיב חשיב תולדה, ואילו זומר הזי תולדה דתולדה, כלומר דזומר הוי תולדה דנוטע שהוא תולדה דזורע.

שיטת הריטב״א בשם מורי נ״ר דזורע ונוטע חשיבי אב, והמבריך והמרכיב והזומר הוי תולדה, וכן כתב בשיטה להר״ן, עי״ש,



ג. תולדות זורע: המשקה מים לזרעים, וכן כל העושה פעולה מסדר הפעולות המסייעות לצמיחה חייב משום זורע, וכן אם עושה פעולה לשמר את הצמחים מנזקים חייב משום זורע.



ד. מהו שיעור הזריעה כדי להתחייב עליה? נחלקו הראשונים דעת הרמב״ם שהזורע כל שהוא חייב, וביאר המ״ב בסי׳ של״ו ס״ק נ״ב דהכונה אפי׳ גרגיר אחד, אבל מדברי רש״י שבת ע״ג א׳ ד״ה האופה נראה ששיעור זריעה כגרוגרת ככל המלאכות שבאוכלין, כן דייק הפמ״ג בפתיחה להלכות שבת ד״ה והוי יודע כו׳, מיהו גם זריעה פחות מכשיעור אע״פ שאין בה חיוב תורה אסור מן התורה כדין כל חצי שיעור.



ה. מהו מהות פעולת הזריעה: נחלקו בזה האחרונים, דעת ספר מגן אבות למהר״ם בנעט ז״ל שאינו חייב אלא כשחיפה הזרעים בעפר, אבל במגולה אין בו משום זורע, והוכיח כן מגמ׳ מכות כ״א ב׳ דמיכסי בהדי דאזיל, וכן הוכיח מתו׳ שבת נ׳ ב׳ שאינו חייב משום זורע אלא כשחיפה את הזרעים בעפר, אבל הניחן על הקרקע במגולה אינו חייב משום זורע.

אבל האגלי טל מלאכת זורע ס״ב סק״ז כתב שאפי׳ לא חיפם בעפר מאחר שהניחם בארץ במקום הראוי לצמוח חייב משום זורע, וזה עפ״י הגמ׳ מכות שם המחפה בכלאים לוקה, משמע שכל זריעה אינה ע״י חיפוי, וכן עפ״י הגמ׳ שבת ע״ג ב׳ דזרעי ברישא והדר כרבי משמע שהזורע שבמשנה אינה ע״י כסוי, וכן כתב החזו״א בשביעית סי׳ י״ח סק״ב דזורע חייב אף שלא כיסה את הזרע, עי״ש.



ו. החידוש במלאכת זורע בשבת: ידועים דברי הרש״ש שבת ע״ג א׳ דאע״פ שבשעה שזורע בשבת הרי הוא כמניח הזרע בכד, כי הרי ההשרשה לא תהא אלא בימות החול, מ״מ כיון שעל ידי זריעתו יושרש הזרע אחר כך ועל דעת כן זרע בשבת חייב, וכן כתב המנחת חינוך מצוה רח״צ אות ח׳.

והוה דומיא דאופה וצולה שחייב אע״פ שנאפה ונצלה אח״כ מאיליו, כך גם שם המלאכה ב"זורע" כל מה שדרכו להיעשות ע״י מעשי אדם במלאכה זו הרי זה גמר כל המלאכה לענין חיוב שבת, והשאר בא ממילא.



ז. בדין אם ליקט את הזרע מן הארץ לפני שנשרש: דעת המשכנות יעקב ומנחת חינוך ואגלי טל שחייב, ואין זה דומה לאופה שאם רדה את הפת לפני שנאפית פטור לפי שבאופה גמר האפייה נקרא בשם אפייה, אבל זורע תיכף כשמניח הזרע בארץ נקרא זורע.

אבל הרש״ש חולק ע״ז דכשם שבאופה אם רדה את הפת לפני שנאפית פטור, כך הדין נמי בזורע שאינו חייב אא״כ נקלט הזרע לבסוף, אבל אם ליקט הזרע קודם הקליטה פטור כיון שלא נתקיימה מחשבתו.

לפי״ז יש עצה לאדם שהשליך בשבת זרעים בגינה או במקומות שיש בהן אדמה לחה ילקטם מיד קודם שיצמחו, אם אין בהם איסור טלטול.



ח. בדין אם זרע מתחילה על מנת ללקט הזרע? חידש המנחת חינוך דאפי׳ אם זרע מלכתחילה על מנת ללקט הזרע חייב, שהרי זה ככותב על מנת למחוק או כבונה על מנת לסתור, אבל האגלי טל חולק שאם היה בדעתו מתחילה ללקט הזרע קודם הקליטה אינו חייב אא״כ נקלט לבסוף.



ט. זריעה בעציץ נקוב ובשאינו נקוב: בעציץ נקוב האיסור הוא מן התורה לכל הדעות, ואילו בעציץ שאינו נקוב דנו הפוסקים אם נאסרת בו הזריעה מן התורה או מדרבנן.

עי׳ מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה ל״ב מוסך השבת אות ב׳ וז״ל והנה הזורע בעציץ שאינו נקוב אינו מבואר הדין, ובמגן אברהם מסתפק בזה, ובחיי אדם דעתו לחייב גם בעציץ שאינו נקוב כו׳.



י. זמירת ענפים: בכל פעולת זמירה או קצירה שאדם עושה בשבת יכול להיות חייב שתים, אחת משום זורע דבפעולת הזמירה או הקצירה שיבח את העץ שכעת יוכל יותר להגדיל כחו ולהצמיח ביתר שאת את מה שנותר עליו, והחיוב השני באופן שהוא צריך את הנתלש יהא חייב אף משום קוצר.



יא. בנטילת ידים או שפיכת מים על זרעים וכל שכן בהשקייה חייב משום זורע, וכנ״ל אות ג׳, לכן יש ליזהר שלא לשפוך מים על גינה ושלא ישפך מים לתוך עציצים שבבית בין נקוב בין שאינו נקוב.



יב. מה הדין בשפיכת משקין אחרים ולא מים: בשו״ע סימן של״ו סעי׳ ג׳ מבואר דשאר משקין כיון שאין מצמיחין מותר, אבל המשנה ברורה ביאר דקאי על יין שהוא עז וחזק ושורף את הזרעים, אבל מי דבש ושכר שיש בהן מים ודאי אסור מפני שמצמיחין, ואנו אין לנו להלכה אלא את דברי המ״א דלכתחילה ראוי ליזהר אף בכל משקין אחרים.

ובפרט שיש קושיא גדולה שהקשה הביאור הלכה שם דמהיכי תיתי יהא מותר לשפוך יין או שאר משקין שאינן מצמיחין את הזרעים, נהי דאינם מועילים לזרעים ולא יהא חייב משום זורע, אבל עכ״פ מרפה את הקרקע ע״י הלחלוחית ויתחייב משום חורש!



יג. מצוי אצל בני אדם עציצים שמונחים בבית או במרפסת או בחלון החדר שלגדילתם נצרך אור השמש או רוח, אי נמי איפכא באופן שעציצים צריכים הגנה מעודף שמש רוח או גשם, יהא אסור בשבת לסגור או לפתוח את החלונות כנגדם כדי להיטיב את צמיחתם.

עי׳ בספר שביתת השבת מלאכת זורע אות י׳ שכתב עפ״י הירושלמי בפ״ז דשבת דמי שיש לו עציץ זרוע בחלון אסור לפתוח או לנעול את החלון או לפרוס סדין אם יש בזה תועלת להצמחים להגן מן הקור או להסיר המסך כדי שתזרח עליהם השמש או שירדו עליהן גשמים ע״כ, וכיוצא בזה מובא גם בקונטרס מוסף השבת שבסוף ספר מנוחה נכונה עפ״י פסקי מרן החזו״א זללה״ה.


​

ישנם ב׳ אופנים נוספים שמצוי להכשל בהן חלילה, ויש להזהר בכך:​

יד. האופן הראשון, ישנם בהרבה בתים אגרטלים או כדים וצנצנות של מים שיש בהם ענפים או גבעולים שיש בהם פרחים הנפתחים מחמת לחלוחית המים, הדין בזה דאפי׳ אם כבר עמדו במים מערב שבת והוציאום בשבת אסור להחזירם למים, מפני שפתיחת הפרחים בשבת נחשבת כזריעה, כל זה מפורש ברמ״א סימן של״ו סעי׳ י״א בשם מהרי״ל ובמשנה ברורה סוף ס״ק נ״ד.

ברם יש לעי׳ אם האיסור ב"פרחים הנפתחים מחמת לחלוחית המים" הוא משום זורע דאורייתא או מדרבנן, לפו״ר מבואר בשעה״צ ס״ק מ״ח דהוה איסור דרבנן, ויל״ע בספר חמד משה על ל״ט מלאכות במלאכת זורע ד״ה ויל״ע כו׳.


האופן השני, ענפי אילן ושאר צמחים שאין בהם פרחים או שושנים הנפתחים, אם כבר ניתנו מערב שבת במים מותר להוציאם ולהחזירם למים בשבת, אכל דוקא להחזירם למים, אבל אם לא ניתנו עדיין במים מערב שבת לא יתנם בתחילה בשבת, כי לא התירו לטרוח בשבת בעבור דברים אלו.

כמו כן אסור להוסיף על המים הקיימים כבר, וכל שכן שאסור להחליף את המים הישנים במים חדשים.


האופן השלישי, יש מקום להקל שאם כבר יש לו מערב שבת כלי עם מים יהא מותר ליתנם במים אף בתחילה בשבת, כיון דכאמור אין בהן פרחים או שושנים הנפתחים, כל זה מבואר במשנה ברורה סימן של״ו ס״ק נ״ג ובשעה״צ ס״ק מ״ח.



טו. המצוי ביותר לדון עליו הלכה למעשה בכל בית: האם מותר לטלטל "אגרטל עם פרחים" הנתונים במים ממקום למקום? הדין בזה שמותר לטלטלם ממקום למקום כשאר כלים שבבית.

ברם אם יש באגרטל "פרחים הנפתחים" ונוטל את האגרטל ממקום למקום יש לדון האם צורת הטלטול והניוד ממקום למקום הוא בגדר פסיק רישיה שיוכל להשפיע על פתיחת הפרחים הנפתחים או לא.

אבל יש בזה שמועה ידועה בשם מרן החזו״א זללה״ה שצריך לחשוש שעל ידי תנודת המים תיגרם השפעה על פתיחת הפרחים.



טז. בענין הזזת עציצים בשבת: הפרטים בזה סבוכים ורבים מאד [כדלהלן] והיא סוגיא ערוכה בשבת פ״א ב׳ עם דברי הראשונים, וכן בשו״ע סימן של״ו סעי' ז ח, וכיון שהיא כרוכה באיסורים שונים כמו זריעה, קצירה, וטלטול מוקצה, על כן יש ליזהר למעשה שלא לטלטל עציצים בשבת בשום דרך שהיא.

ומ״מ ראוי לציין מעט שבאופן כללי יש ב׳ מצבים בעציץ: הראשון - בעציץ נקוב, שהצמח שבו יונק מן הקרקע - דינו כמחובר לקרקע, והשני בדין עציץ שאינו נקוב שאין הצמח יונק מן הקרקע ודינו כתלוש.

כל שינוי מצב של עציץ ממצב של יונק מן הקרקע ומחוקר לקרקע למצב שאינו יונק נחשב ל"קוצר", וכך להיפך כל שינוי ממצב שאינו יונק מן הקרקע ליונק נחשב ל"זורע".


כמו כן שינוי מיקומו של העציץ הגורם תוספת ביניקה אסור כ"זריעה", וכן להיפך שינוי מקום הגורם למעט את היניקה אסור כ"קצירה".

נמצא דהזזת עציץ ממקומו בשבת עשויה לשנות את דינו ממחובר לתלוש, ויש בזה משום קוצר, או להיפך עשויה לשנותו מתלוש למחובר ויש בזה משום זורע, יש אופנים שהאיסור הוא מן התורה, ויש אופנים שהאיסור הוא מדרבנן.

והסוגיא הנצרכת בעיקר כדי לדון בזה, הוא הצורך לדעת כמה פרטים פשוטים:

א. מהו גודל הנקב בעציץ. ב. מהו מיקומו של הנקב בעציץ האם בתחתיתו או בצדדיו, האם במקום העפר או למעלה הימנו. ג. סוג החומר ממנו עשוי העציץ, חרס, עץ, מתכת, זכוכית, פלסטיק, והמשטח שעליו מונח העציץ, אדמה, מרצפות, טס מתכת, מדף העשוי מעץ.

וכן יש לדון באופן התפצלות הענפים שבתוך העציץ, האם הם נוטים ובולטים מחוץ לדפנות העציץ על פני הקרקע או שאינם יוצאים כלל מעבר לדפנות העציץ.

על כן יש להזהר ולנהוג למעשה כמו שכתבנו לעיל ש"לא לטלטל עציץ בשבת" ממקום למקום בכל דרך שהיא, ואפי׳ בעציץ שאינו נקוב!​

מתלמיד חכם אחד​