מאמר תורני חבורה בענין מלאכת "דש" חלק ב

מלאכת דש חלק ב'​

למעבר לחלק א'
בו יפורטו קצת מדיני סחיטת פירות - שחיטת שיער - וריסוק קרח בשבת!


דיני סחיטת פירות נחלקו לג׳ דרגות:​

א. דרגה א׳: "זיתים וענבים" כיון שהשימוש העיקרי של בני אדם בזיתים וענבים הוא לצורך סחיטה, לכן סחיטה זו אסורה מן התורה.

דרגה ב׳: פירות שרובם עומדים לאכילה כגון תותים ורימונים, אך יש גם מיעוט אנשים הסוחטים אותם כזיתים וענבים, באלו אסרו רבנן את הסחיטה אטו זיתים וענבים.

דרגה ג׳: פירות שעומדים רק לאכילה ואין רגילות כלל לסוחטם, א״כ אין שם משקה על היוצא מהן, באלו אף מי שרוצה לסוחטם יכול לסוחטם דחשיב כמפריד אוכל מאוכל בעלמא, ומה שחושב עליהן בסחיטתו למשקה בטלה דעתו אצל כל אדם, כל זה מבואר בשו״ע סימן ש״כ סעי׳ א׳ ובמשנה ברורה שם.


בזמנינו שהמציאות היא שרגילים מקצת בני אדם לסחוט כמה וכמה סוגי פירות שיש למיץ שלהם "טעם ערב לחיך" יהא אסור לסוחטם בשבת עכ״פ מדרבנן כמו גבי תותים ורימונים, כגון מיץ תפוחים, מיץ אנסים, מיץ שזיפים, או מיץ גזר, ולא יהא מותר לסחוט שום פרי אא״כ ידוע שפרי זה אין רגילין לסחטו כלל.

ב. בדין סחיטת תפוזי״ם ואשכליו״ת: ידועים דברי החזו״א בחלק או״ח סימן ל״ג סק״ה ד״ה ויש כו׳ לענין סחיטה כשנת השביעית - שמצדר לומר דלפי הרשב״א שמחיטת זיתים וענבים אסורה מן התורה משום שתלוי ברוב בני אדם, א״כ גם "סחיטת תפוזים" בשביעית יהא בגדר זה דרוב בני אדם סוחטים תפוזים למו״ץ ויהא מותר לעשות כן בשנת השביעית ולא חשיב הפסד.

נמצא שהנידון בסחיטת תפוזי״ם ואשכוליו״ת שייך הן גם גבי איסור סחיטה בשבת והן לגבי סחיטה בשנת השביעית שעצם הסחיטה לא נחשב בהפסד הפרי, והן לגבי דין ברכת המיץ שברכתו שהכל, והרי צידד החזו״א דחשיב כעומד לסחיטה בזמנינו.

ג. סחיטת לימו״ן: כתב השו״ע סימן ש״כ סעי׳ ו׳ מותר לסחוט לימוני״ש, והוא מדברי הרא״ש, וביאר המ״ב בס״ק כ״ב הטעם שלא היה הדרך כלל לסחטן לצורך משקה אלא לטבל בו אוכל לפיכך הוי כשאר פירות [דרגה ג׳ דלעיל] שמותר לסחטן.

אבל כפי שכבר ביארנו שדין סחיטת פירות משתנה בכל זמן מן הדורות כפי שכיחות סחיטתם ע״י בני אדם, א״כ בתקופת המדבר שלא היו סוחטים לימון לצורך שתיה כי אם לצורך שיבול מאכלים, מותר היה לסוחטם בשבת, אבל כאשר השתנה שכיחות זו, והחלו אנשים לסחוט לימונים ולמלאות כלים ממיץ לימו״ן גם לשם עשיית משקה כגון לימונד״ה או פאנ"ש אסור לסוחטם, כן מבואר במ״ב ס״ק כ״ב ובחזו״א סימן נ״ו סק״ז.

​

בדין סחיטת פירות או ירקות מבושלים או כבושים​

ד. גם פירות או ירקות שנבלעו בהם נולים מן החוץ כנון שנכבשו או בושלו במים או חומץ - שייך בהם איסור סחיטה, וכל זה דוקא אם סוחטם מפני שצריך למימיהם, אבל אם אינו סוחט כלל לצורך שתיית המים אלא רק מפני שאינו רוצה לאכול את המאכל עם ריבוי המים, מותר גם לכתחילה לסוחטו, דמאחר ואינו צריך לנוזל הנסחט אין זה נכלל במלאכת מפרק, כל זה מבואר בשו״ע סימן ש״כ סעי׳ ז׳.

דוגמא לדבר לאיסור ולהיתר: "קומפוט פירות" שמצוי בימינו העשוי מפלחי אפרסק או פלחי אננס ששרויים במים מסוכרים, אם רוצה לדחוק את האפרסק או את האננס כדי להוציא ולשתות את המים היוצאין ממנו אסור לעשות כן בשבת משום סחיטה, אבל אם אינו סוחט אותם לצורך שתיים המים רק מפני שאינו רוצה לאכלם כך עם ריבוי המים שבתוכן מותר לכתחילה לסוחטם לצורך אכילת האננס או האפרסק.

כמו כן מצוי שאדם מוציא מלפפון חמו״ץ עם הרבה מים בתוכו, כל שאינו רוצה לאכלו כך עם ריבוי המים שבתוכו, מותר לנערו או לסחטו בשבת מאחר ואינו צריך כלל למים הנסחטים.

מעתה מאכל קוגל תפו״א או איטריות וכן שניצ״ל הספוג בשמן במידה יתירה ואינו רצה לאכלם כך מחמת ריבוי השמן מותר בשבת לכתחילה לסחטם מהשמן הנבלע בהם, מאחר ואינו צריך כלל את השמן הנסחט כי אם לתיקון המאכל, כן מבואר במ״ב סימן ש״כ ס״ק כ״ה בשם הדרישה לענין דמותר לסחוט לאקשי״ן איטריות משומן הנבלע בהן אם הוא עושה כן משום שאין יכול לאכלן משום שומן הרבה שבהן, והביא עוד מהחיי אדם שמיקל מטעם אחר דשומן שמפרישו הוי ג״כ אוכל והוי כמפריד אוכל מאוכל, ע״כ.

ה. סחיטת זיתים וענבים: אסור לסוחטם בכל ענין שהוא גם כאשר הסיבה היא רק מפני שריבוי המיץ שבתוכם מפריע לו לאכילתם ואין מטרתו אלא לתיקון הפרי בלבד, וכלל אין לו מטרה לשתות את המיץ, מ״מ יש בזה איסור סחיטה הואיל ורוב העולם סוחטים אותם לצורך המיץ, כן מבואר במ״ב שם סוף ס״ק כ״ד בשם המ״א.

ו. סחיטת תפוח מבושל או כל פרי אחר כתב הט״ז בסימן ש״כ סק״ה דשרי, והסכים לזה הא״ר הואיל וסוחט את כל האוכל ממנו, וכך הביא המ״ב להלכה שם סק״ט.

​

יש אופן מיוחד שיהא מותר לסחוט זיתים וענבים בשבת​

ז. גמ׳ שבת קמ״ד ב׳ אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה כו׳, ידענו כי סתם לשון "קדירה" בש״ס היינו "מלאה" וסתם לשון "קערה" היינו "ריקנית" כמבואר ברי״ף, ולמדנו כעת שמותר לסחוט אשכול ענבים בשבת לתוך קדירה מלאה אבל לא לתוך קערה ריקנית.

ברם יש להבין ב׳ דברים: הא׳ מהיכי תיתי להתיר סחיטת אשכול ענבים לתוך קדירה עם אוכל, ואטו יהא מותר גם לפרק גרעין מתוך מקומו בשיבולת או בשרביט לתוך קדירת מאכל? וכי "מלאכת דש" מותרת כשמפרק את הגרעינים לתוך אוכל?

עוד יש להבין מאי רבותיה בסיפא דקאמר "אבל לא לתוך הקערה" פשיטא שאסור? הרי כך דרך כל סוחט אשכול של ענבים שהוא לתוך קערה ריקה?

והנה פירש רש״י – לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל, אבל לא לתוך הקערה – דזמנין דלמשקה קאי, ואע״ג דבקערה לא שתי איניש – לא מוכחא מילתא ואיכא איסור, ע״כ לשון רש״י.

פירוש לפירושו, היין לא קיים בענבים קודם מעשה הסחיטה לפי שהענבים משמשים את האדם כאוכל ורק ע״י הסחיטה התחדש הענין של האוכל והפסולת מתוך הענבים, לכך כשסוחט אדם ענבים לתוך הקדרה נשארים הענבים כאוכל וכגוף אחד והרי הסחיטה כמפרר אוכל וכסחיטת פירות שאינן עומדין לסחיטה, משא״כ ב"דש" החיטים מבוררים בחשיבותם והקליפות כקליפות גם קודם מעשה הדישה, וכל שדש הרי עשה את מלאכת דש כצורתה, ומה איכפת לן שאיבד את החיטים בתוך המאכל, לכן ההיתר הוא רק בסחיטה לתוך מאכל.

והחידוש שאסור לסחוט לתוך הקערה – היינו אפי׳ שעומד לתת את התבשיל לתוכה, וגם מוכחא מילתא דלתבשיל קבעי לה דאין דרך לתת משקה לתוך קערה, אפ״ה אסור דזימנין דלמשקה קאי.

והביא המ״ב בסימן ש״כ ס״ק י״ח בשם הדרישה דלתוך הקערה הוה איסור תורה, וכן דעת החזו״א בסימן נ״ה סק״ו דלא כהדרב״ז ופמ״ג דסברי דיש בזה איסורא מדרבנן אבל לא חיובא מן התורה.


לפי האמור היה מותר לכאורה לסחוט תפו״ז בשבת לתוך סלט גז״ר דבכך מטעימו ומתקנו, ברם כל האמור לעיל הוא מדברי מרן המחבר בסימן ש״כ סעי׳ ד׳, אבל בסעי׳ ז׳ הביא המחבר עצמו את דעת רבינו חננאל דאוסר גם בסוחט אשכול ענבים לתוך אוכל.

וביאר המ״ב בס״ק ל׳ דאמנם כל הפוסקים פליגי על רבינו חונאל וסברי דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי והלכה כדבריהם, אולם הביא המחבר ג״כ את דעת רבינו חננאל להורות דטוב להחמיר כדבריו, והמחמיר תבא עליו ברכה.

לפי״ז טוב להחמיר שלא לסחוט תפו״ז בשבת לתוך סלט גז״ר אע״פ שרק מטעימו ומתקנו לאכילה!

​

בענין אכילת תפו״ז או אשכולית בכף​

ח. יש נוהגין בימות החול לחתוך אשכולי״ת או תפו״ז למחצה לרוחבה או לאורכה ואוכלין אותה ע״י כף קטנה ולבסוף לאחר גמר אכילת הפרי שותה מה שנשאר משקה, ויל״ע האם גם בשבת מותר לעשות כן או״ד יש לאסור משום פסיק רישא שבהכרח סוחט מקצת מן הפרי תוך כדי תחיבת הכפית בכח.

ראיתי בספר הליכות מרדכי מלאכות שבת סימן ד׳ סק״ה שהתיר לאכול אשכוליות בכף בשבת וליכא למיחש במה שנסחט קצת מהפרי ע״י דחיקת הכף אע״פ שגם שותה את המשקין שנשאר בתוך הקליפה לאחר גמר האכילה ואינו הולך לאיבוד, והטעם דאין ע״ז כלל שם מלאכת סחיטה דהוה כאילו הולך בדרך ונסחט פרי תחת רגליו.
​

מהו למצוץ בפיו את המשקה מן הענב או מן הזית​

ט. הב״י בסימן ש״כ הביא שיטת היראים לאסור למצוץ בפה משקה מהענב או מהזית, וסתימות הדברים משמע שזה אסור מן התורה דומיא דכל סוחט.

אבל השבלי הלקט בשם ה״ר בנימין חולק ע״ז דאין במוצץ בפיו דרך סחיטה כלל, וכן כתב העיטור, והרמ״א בסימן ש״כ ס״א הביא את ב׳ הדעות בזה.


לענין הלכה: הביא המ״ב שם ס״ק י״ב את דברי הא״ר דבזיתים וענבים שסחיטתן דאורייתא נכון להחמיר מלמצוץ אפי׳ בפיו, אבל בשאר דברים כמו בתותים ורימונים או שנתן את פתו ביין ורוצה למצוץ בפיו את היין מהפת אין להחמיר.

ומסתברא דאפי׳ בזיתים וענבים אין להחמיר רק כשעושה כן דרך יניקה דהיינו שמוצץ את הענב או את הזית מבלי להשימם בתוך פיו אבל אם משימם לתוך פיו ומוצץ המשקה ומשליך החרצנים לחוץ לכו״ע דרך מאכל הוא ושרי, ע״כ מדברי המשנה ברורה.
​

בדין סחיטת שערות בשבת​

י. חכמים אסרו לסחוט שיער בשבת: ויש בזה חידוש דאע״פ שאין השערות בולעות את המים, מיהו כיון שבמקום שיש "קיבוץ שערות" המים נתפסים ביניהן ונראים כבלועים הרי זה דומה לסחיטה ואסור, עי׳ משנה ברורה סימן ש״כ סוף ס״ק נ״ה.

לכן מי ששערות ראשו רטובים בשבת לא יסחוט את שערותיו לנגבם, אבל במקומות שישנן מעט שערות שאינן צפופות כפי שמצוי בידים לא שייך בזה סחיטה כלל.
​

ניגוב "שפם או זקן" באלונטית לאחר רחיצת פנים או לאחר שתיה​

יא. יל״ע במה שאנו נוהגין לרחוץ פנים בכל שבת בבוקר ואח״כ מנגבים באלונטית, האם כדין עבדינן או״ד הוה פסיק רישיה דסוחט את השיער שבשפמו ובזקנו.

והנה מבואר במ״ב סימן ש״כ ס״ק נ״ה בשם ספר חסידים דהטובל בשבת יזהר שלא יסחוט שערו לנגבם, משמע דבכל ניגוב יש פסיק רישיה שסוחט השיער, ומה בין סוחט שערו לנגבם לסוחט שערו שבשפמו או בזקנו ע״י ניגובם.

ובאמת דבספר תוספות שבת סימן ש״כ ס״ק ל״ט כתב דאכן יש ללמוד מספר חסידים דלאחר שתיה יש ליזהר שלא יסחוט שיער שעל שפמו, ולא דמי לקינוח אף דשרי משום כבוד הבריות, ואין נזהרין בכך, ויש להם לסמוך על הרשב״א, ע״כ.

עוד מובא בשו״ע סימן שכ״ו סעי׳ ט׳ מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו כו׳, וכתב המ״ב בס״ק כ״ה דמותר לרחוץ פניו – היינו אפילו יש לו זקן, והוא הדין שער ראשו, אך שלא יסחטם אחר רחיצתו, ע״כ, משמע שיהא אסור לנגב שפם וזקן.

אבל בספר חו״ב שבת סימן ט״ז סוף ס״ק ט״ו כתב כי הרוחץ פניו בשבת מנגב זקנו כדרכו ואינו חושש דלאו פסיק רישיה הוא, וכן מקנח זקנו אם נטף עליו ריר או מקפה וכל כיוצא בזה, ע״כ.

ויש לשאול ע״ז דבשלמא כשמנגב עצמו ממים ויודע שאסור לסחוט שיער יש מקום לסמוך עליו שיעשה את הניגוב בקל ולא יהא פסיק רישיה, אבל כשנטף עליו ריר או מקפה הרי מנגב באלונטית בכח ובשפשוף רב כדי שלא ישאר עליו שום רושם, ואם זה לא סחיטת שיער מה היא סחיטה? וכבר העיר בזה בספר הליכות מרדכי בדין סחיטת שיער סוף סק״ד.
​

בדין ריסוק ברד וקרח בשבת​

יב. הנידון נמצא בתלמוד בבלי ב - 3 שורות אחרונות של הגמ׳ בפרק במה טומנין, שבת נ״א ב׳ אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש, ע״כ.

מכאן למדנו שחכמים אסרו לרסק בשבת שלג או ברד או קרח כדי שיזובו המים מהם, והטעם מבואר ברש״י מפני שהמים היוצאים מהם משתנים שינוי צורה גמור מ"מוצק לנוזל" דומה הדבר כבריאת דבר חדש בעולם, ונחשב מדרבנן לכעין מלאכה.

עוד טעם כתב הרמב״ם, שהפעולה של הוצאת משקה מקרח יש לה דמיון מסוים לסחיטת פירות, וגזרו חכמים על ריסוק הקרח שמא יבא לסחוט פירות העומדים למשקים, וב׳ הטעמים הללו הובאו במ״ב סימן ש״כ ס״ק ל״ג.

לפי״ז יהא אסור לקחת בקבוק קרח בידו תחת הברז ולהזרים עליו מים ישירות כדי להמיסו דזה נחשב כהמסה בידים, וזה דבר מצוי שראוי להמנע לעשותו.
​

מבואר בשו״ע ב׳ אופנים להיתר המסת קרח בשבת​

יג. מבואר בשו״ע סימן ש״כ סעי׳ ט׳ ב׳ אופנים להיתר המסת קרח בשבת: הא׳ שנותן את הקרח לתוך כוס של יין או מים והקרח נימוח מאיליו, ואינו חושש כיון שהוא לא עשה מעשה בידים כדי להמיסם לא גזרו בה רבנן, והאופן הב׳ אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו.

לפי״ז מותר בשבת להכניס קוביות קרח לתוך כוס משקה עם מים אע״פ שעושה כן לצורך זיבת מי הקרח, כיון שהאדם אינו עושה בידיו את פעולת הריסוק רק גורם לקרח להיות נמס מאיליו, וגם המים הזבים מהקרח מתערבין מיד במשקה ואינם ניכרים בפני עצמן, הרי שהדבר מותר לכולי עלמא ללא שום פקפוק.

לפי האמור מותר גם להוציא מהמקפיא בקבוק מים קרים שקפא חלקו ונהיה קרח אבל לא קפא לגמרי, כיון שהמים הנפשרים מתערבים ישירות עם המים הקיימים כבר בבקבוק.
​

בדין לרסק קרח בידים בתוך כוס שיש בו קצת מים​

יד. המ״ב בס״ק ל״ד הביא ויש מתירין אפי׳ לרסק בידים לתוך הכוס, והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל, ע״כ.

נמצא לפי״ז שבבקבוק מים קרים שקפא חלקו ונהיה קרח אבל לא קפא לגמרי כך שחלקו גם מים, ורוצה להפוך את כולו למים במהירות הזמן, יהא מותר לדפוק את הבקבוק חזק על השיש לשבור ולרסק את הקרח שבתוכו כיון שבחלקו יש גם מים, ואכן מי שנוהגין כן בימות הקיץ יש למחות בידם, מדוע?

כי נשמט מהם דברי המ״ב בשעה״צ סימן שי״ח ס״ק קמ״ו שאמנם הביא את דברי האליה רבה בשם המ״א שיש כמה פוסקים שסוברים ד"מותר לרסק ברד לתוך הכוס" אבל השע״צ סיים מדנפשיה ז״ל וטוב להחמיר לכתחלה, דגם שם מהשולחן ערוך משמע להחמיר, ע״כ.

כלומר שדייק השעה״צ את לשון המחבר בסימן ש״כ סעי׳ ט׳ השלג והברד אין מרסקין אותם דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש, וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים, ע״כ.

ולפני רבות בשנים הערתי לפני הגאון רבי מאיר שליט״א בעמח״ס אמרי יושר על מה שסיכם את הדינים בהך שמעתתא בספרו החשוב בזה הלשון ... ולענין לרסק לתוך הכוס איכא פלוגתא אי נקטינן לדינא כהתוספתא, ועי׳ מג״א סימן ש״כ סקי״ג ט״ז משמע דמיקל בזה, ובמ״ב ס״ק ל״ד כתב דיש מתירין, ע״כ.

והערתי בהכנעה שאי אפשר לסכם כך את הדין, כי כל הרואה ינהג למעשה לקולא, ולכאורה נשמט בזה מה שכתב השעה״צ בסימן שי״ח ס״ק קמ״ו "וטוב להחמיר לכתחלה דגם שם מהשולחן ערוך משמע להחמיר".

אבל נפלאתי כי קבלתי מכתב חזרה בזה הלשון.... איני רואה כאן שגיאה ויש למיקל עכ״פ על מה לסמוך בדרבנן על המ״א והמ״ב, ואולי היה כדאי להביא או לציין את השעה״צ.... ידידו אוהבו מוקירו....

והנידון בזה מצוי ביותר בהרבה בתים בישראל בכל שבת בפרט בימות הקיץ, האם מותר לרסק קוביות סוכר בתוך כוס שיש בו משקה?

ולענ״ד הפסק בזה למעשה היה צריך להיות ד"טוב להחמיר לכתחילה", מיהו נראה שמותר להכניס סוכר לתוך כוס משקה ולבחוש ולערב בקל את הסוכר במשקה, ולא דנים בכך כאילו ריסק את הסוכר במשקה, עי׳ בספר דינים והנהגות פו״ג אות י׳ ובהערה למטה.

יש להסתפק באופן שיש קרח או קוביות סוכר בכוס משקה. ורוצה למהר להמים את הקרח ואת הסוכר שבמשקה, ומערבב בכף לסובבם מהר מהר אבל אינו לוחץ על הקרח או הסוכר עצמם, האם שורת הדין למעבד הכי? ולי נראה שבכה״ג אין צריך להחמיר!​

מתלמיד חכם אחד​